בסוף 1776, כמה חודשים אחרי שארצות הברית הכריזה על עצמאותה מהכתר הבריטי, הגיע בנג'מין פרנקלין לצרפת. מדען, ממציא, כותב והוגה דעות פוליטי, פרנקלין היה איש אשכולות אולטימטיבי והאב המייסד המרתק ביותר של האומה. הוא היה כל כך מיוחד, שגם בימים בהם הנסיעה שלו מארה"ב לאירופה נמשכה חודש מסוכן של הפלגה בים ולאף אחד לא היה חשבון מדיה חברתית, בן פרנקלין היה מפורסם בכל העולם. כשהגיע לצרפת, ראה את פניו על מדליונים וקופסאות טבק. נשים צרפתיות הלכו למספרה וביקשו תסרוקת "אָ-לָה פרנקלין": פאות ענק נפוחות וגבוהות במיוחד, שנועדו לחקות את כובע הפרווה של האיש בן ה-70, שהייתה סביבו פרנקלינמאניה שלמה.
היסטוריונים מחשיבים את בן פרנקלין לסלבריטאי האמריקני הראשון, אבל כשהספינה שלו עגנה ב-3 בדצמבר 76' בנמל קטן בעיירה אוראי, רק מעט צרפתים ידעו שהוא הגיע כדי לנסות להבטיח את תמיכת צרפת במלחמת העצמאות של ארה"ב נגד האימפריה הבריטית. נדרשו עוד שנתיים עד שפרנקלין חזר לפריז כדי לחתום עם המלך לואי ה-16 על ברית צבאית וכלכלית. בלי הכסף, הנשק, החיילים והצי הצרפתי, ספק גדול אם צבא האיכרים הקטן והלא מיומן שהרכיב ג'ורג' וושינגטון מ-13 המושבות הראשונות, היה שורד מול המקצוענים הבריטים.
שבע שנים אחר כך היה פרנקלין אחד מחברי משלחת המשא ומתן שניהלה את המגעים עם בריטניה לסיום המלחמה. הוא חזר הביתה עם ניצחונות גדולים, שכללו הכרה בריטית רשמית בעצמאות ארה"ב והרחבת גבולותיה מערבה עד לנהר המיסיסיפי. זה היה צעד ראשון ומכריע בהיסטוריה של מדיניות החוץ של ארה"ב. בן פרנקלין לא היה רק הסלבריטאי האמריקני הראשון, הוא היה גם השגריר האמריקני הראשון והדיפלומט האמריקני הראשון.
איור המתאר את כניעת הכוחות הבריטיים בתום המצור על יורקטאון - הקרב הגדול האחרון במלחמת העצמאות האמריקנית
פרנקלין מת ב-1790 בגיל המופלג 84. אם היה רואה את ארה"ב של היום, בוודאי היה נדהם מהגודל והעוצמה, אבל גם היה מרגיש שלפחות בתחום אחד היא לא באמת השתנתה מאז הייתה איחוד שביר של מושבות: מדיניות חוץ. במשך 250 שנה התמודדו מנהיגים אמריקנים מכל הקשת הפוליטית עם שאלות שהיו מוכרות לפרנקלין עצמו: מתי צריך להתערב בסכסוכים בינלאומיים, איך מאזנים בין אידיאלים לאינטרסים, מהם מגבלות הכוח, ואיזו אחריות עולמית מגיעה עם כוחה המתעצם של ארה"ב. השאלות האלה לא השתנו מתחילת הדרך ועד היום, רק התפאורה התחלפה, וכך גם התשובות.
הנייטרליות שהסתיימה בלהבות
שנה לאחר היריות הראשונות של מלחמת העצמאות, נפגשו בפילדלפיה נציגים מ-13 המושבות וחתמו על הכרזת העצמאות – מסמך רדיקלי שהקים מדינה המבוססת על רעיונות של "חיים, חירות ורדיפה אחרי האושר". האבות המייסדים היו עסוקים מדי בצרות פנימיות מכדי לייצר דוקטרינת יחסי חוץ בשלב מוקדם. הם ניסו לשרוד את הרגע ופשוט חיפשו בעלות ברית. הביקור של פרנקלין בצרפת הפך אותה לחברה הראשונה של ארה"ב בעולם – לצד מרוקו, שהייתה המדינה הראשונה שהכירה בארה"ב ו"הסכם הידידות" שחתמו השתיים ב-1786 עומד עד היום.
ב-1793, עם תחילת הקדנציה השנייה של הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, פרצה מלחמה בין בריטניה לצרפת, וארה"ב שאלה את עצמה בפעם הראשונה, וממש לא האחרונה: להתערב או לא? לתמוך מעשית וצבאית בבת ברית או לא? מזכיר המדינה, תומאס ג'פרסון, טען שלארה"ב יש מחויבות לתמוך במדינה שכל כך עזרה לה. שר האוצר, אלכסנדר המילטון, טען כי מלחמה נגד בריטניה תסכן את יציבותה הכלכלית של המדינה הצעירה.
וושינגטון החליט להכריז על נייטרליות. הרעיון של נייטרליות בסכסוכים פנימיים באירופה, עליו חזר וושינגטון בנאום הפרידה שלו ב-1796, קבע תקדים שנשיאי ארה"ב יילכו אחריו במשך יותר ממאה שנה. הצרפתים ראו בהחלטה זו בגידה של ממש והאמריקנים למדו שהם צודקים. הבריטים המשיכו להטריד אותם, תפסו ספינות, מטענים וחיילים אמריקנים, וב-1812 ארה"ב הכריזה על הגרסה הראשונה שלה של "מלחמת אין ברירה" – נגד בריטניה.
שריפתה של וושינגטון על ידי הכוחות הבריטיים, שכבשו אותה ב-1814. גם הבית הלבן עלה באש
הבריטים אמנם כבשו את וושינגטון ושרפו את הבית הלבן – מי שרואה את היחסים ההדוקים בין ארה"ב לבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה יתקשה להאמין – אבל המלחמה הסתיימה בהסכם בו לא היו מנצחים או מפסידים. בדיעבד, התיקו שהוציאה ארה"ב הזאטוטה נגד האימפריה הבריטית, היה הרגע בו העולם התחיל לקחת אותה ברצינות.
אינטרסים וכוח, לא ערכים ומוסר
הפעם הראשונה בה נשיא אמריקני באמת עיצב סוג של דוקטרינת יחסי חוץ הייתה ב-1823, והיא נולדה מתוך חשש שמעצמות אירופה יסייעו לספרד לכבוש מחדש מושבות שהכריזו על עצמאות. בנאום בקונגרס אמר הנשיא החמישי, ג'יימס מונרו, כי ארה"ב לא תתערב בענייני אירופה או במושבות אירופיות שכבר קיימות בחצי הכדור המערבי – למשל, כל מה שהיא קנדה של היום, קובה, ג'מייקה, פורטו ריקו, גוודאלופ, אלסקה וגרינלנד – אבל מאותו רגע ואילך, יבשת אמריקה סגורה להקמת מושבות אירופיות חדשות וכל ניסיון להקים אחת כזו ייחשב כאיום על ארה"ב.
מונרו ידע שלארה"ב לא היה באמת איך לגבות את האיום הזה, אבל הבלוף עבד והדוקטרינה שלו הפכה עם השנים לבסיס מדיניות החוץ של נשיאים רבים. כאשר דונלד טראמפ החל בשנה האחרונה להפעיל את הכוח של ארה"ב במדינות כמו ונצואלה, קולומביה, פרו ואל-סלבדור, ההסבר הרשמי היה שהממשל משתמש ב"דוקטרינת מונרו" (או כלשון טראמפ – "דון-רו"). בפירוש המאוד חופשי הזה לדוקטרינה, ארה"ב צריכה לשלוט בחצי הכדור המערבי ולהישאר מחוץ לעניינים במקומות אחרים. אמנם ארה"ב תחת טראמפ דווקא כן מתערבת בכל מקום, אבל ההתנהלות של הממשל באמריקות מתיישרת עם חיבתו של טראמפ לאימפריאליזם ולשלטון החזקים על החלשים.
קריקטורה מ-1900 הלועגת ל"דוקטרינת מונרו" - שהורחבה ושימשה בסיס להפיכתה של ארה"ב ל"שוטר העולמי"
מהבחינה הזו, למרות הרדיקליות שלו, טראמפ לא שונה מאוד מתפיסתו של הנרי קיסינג'ר, שבשנות ה-70 ניהל כמעט לבדו את כל מדיניות החוץ של ארה"ב. קיסינג'ר – מזכיר המדינה המיתולוגי שהושפע עמוקות מבריחתו כילד מהנאצים ואובדן בני משפחה במחנות – קבע כי אינטרסים וכוח, לא ערכים או מוסר, הם שמניעים את העולם. לכן, הסדר והיציבות העולמיים נקבעים רק דרך מאזן כוחות בין המעצמות, בעוד שהמדינות הקטנות הן רק כלי משחק על הלוח הגיאו-פוליטי. התפיסה הזו השפיעה אפילו על צורת הסיום של מלחמת יום הכיפורים. "הסיוט שלי הוא ניצחון מוחלט לאחד הצדדים", אמר קיסינג'ר בשיחות פרטיות כשלחץ לסיום מהיר של המלחמה בתיקו פוליטי – כזה שנועד להשאיר את שני הצדדים, ישראל ומצרים, תלויים בוושינגטון.
הדוקטרינה הזו הפכה את קיסינג'ר לאחד הדיפלומטים המשפיעים בהיסטוריה של ארה"ב, אבל גם לדמות שנויה מאוד במחלוקת: ילד יהודי שברח מהנאצים, הפך כמבוגר לאדריכל מדיניות שתמכה בדיקטטורות צבאיות אכזריות וגרמה סבל איום למיליוני בני אדם במדינות קטנות וחלשות.
דַּבֵּר יפה, אבל לך עם מקל גדול
הנשיא ה-26, טדי רוזוולט, שכיהן בין 1901 ל-1909, היה זה שהפך את ארה"ב למעצמת-על עולמית. "דיפלומטיית המקל הגדול" (Big Stick Diplomacy) התבססה על המשפט המפורסם שלו: "דַּבֵּר ברכות, ולך עם מקל גדול". זו לא הייתה בהכרח תפיסת ששון אלי קרב, אלא החלטה לבנות כוח מופגן כל כך מרתיע, שארה"ב לא תצטרך בכלל לחשוב על מלחמות.
רוזוולט נתן גם פרשנות מחודשת משמעותית לדוקטרינת מונרו, כשטען כי אם מדינות אמריקה הלטינית לא יוכלו לשמור על הסדר, לארה"ב יש את הזכות לפעול כ"כוח משטרה בינלאומי" כדי למנוע התערבות אירופית. דוקטרינת מונרו סיפקה את ההצדקה להרחקת אירופה מאמריקה הלטינית, ורוזוולט הרחיב אותה להצדקה להתערבות ארה"ב באזור. תדמית "השוטר העולמי", שעם השנים תביא לארה"ב כמה רגעי תהילה וכנראה הרבה יותר רגעים רעים, התחילה כאן.
טדי רוזוולט. נופף במקל גדול, וזכה בנובל לשלום
צפו: טראמפ משוחח ביום רביעי האחרון עם דמות AI של טדי רוזוולט
רוזוולט בנה חיל ים מודרני אדיר ושלח 16 ספינות מלחמה לבנות (Great White Fleet) למסע ראווה סביב הגלובוס, רק כדי לנופף, ובכן, במקל הגדול שלו. וכדי להבהיר שלמרות כל זאת הוא היה לגמרי בענייני שלום, תיווך רוזוולט ב-1905 בסיום מלחמת רוסיה-יפן. בפעם הראשונה קבעה מדינה מחוץ לאירופה את מאזן הכוחות העולמי. טדי רוזוולט זכה בפרס נובל לשלום ומיצב את עצמו כקונצנזוס של אחד מחמשת הנשיאים הגדולים אי פעם.
במעמד החזק החדש הזה הגיעה ארה"ב לשתי מלחמות העולם, מהן יצאה כאימפריה בלתי מעורערת. את מלחמת העולם הראשונה היא פתחה שוב בעמדה רשמית נייטרלית, אבל המשיכה לסחור עם צרפת ובריטניה והכלכלה האמריקנית פרחה. גרמניה, בתגובה, הציעה לסייע למקסיקו להשיב לעצמה את השטח שאיבדה שבעה עשורים קודם לכן, בתמורה לכך שמקסיקו תתקוף את ארה"ב. כאן החליטו האמריקנים להיכנס למלחמה עם הכוח הגדול שכבר היה להם.
אחרי המלחמה נסע הנשיא ה-28, וודרו ווילסון, לפריז כדי לשכנע את בעלות הברית ליצור ארגון בינלאומי שימנע מלחמות עתידיות. חוזה ורסאי מסיים את המלחמה ומקים את "חבר הלאומים", שמטרתו לשמר את השלום באמצעות ביטחון קולקטיבי, דיפלומטיה וצמצום נשק. כשווילסון חזר הביתה ושלח את ההסכם לאישור הקונגרס, הוא הופתע להיתקל בהתנגדות משני צדי המפה הפוליטית.
נשים עובדות במפעל תחמושת בפנסילבניה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה
האמריקנים הרגישו שההשתתפות במלחמת העולם הראשונה הייתה טעות קשה, שהם הקריבו חיילים וכסף רק כדי לפתור סכסוכים אירופיים שלא עזרו להם. זו הייתה לידתה המעשית של תפיסת America First ("אמריקה תחילה") וגישת "יותר לא פותחים את הארנק ואת שערי ארה"ב לעולם". כל רעיון "הביטחון הקולקטיבי" נותר רעיל מבחינה פוליטית במשך שני העשורים הבאים. ההתנגדות אליו שככה רק אחרי מלחמת העולם השנייה, ולא חזרה לצמרת ההנהגה האמריקנית עד ימי דונלד טראמפ.
מחסן הנשק של הדמוקרטיה
כאשר פלשה גרמניה לפולין בספטמבר 1939, ארה"ב עדיין נאבקה בשפל הגדול. האבטלה כבר לא הייתה 25% כמו ב-1933, אבל 17.2% הם גם לא תענוג גדול. האמריקנים שוב החלו בנייטרליות החביבה עליהם כעמדת פתיחה שלא מחזיקה מעמד. הקונגרס העביר חוקי נייטרליות נוקשים שאסרו על מכירת נשק או מתן הלוואות למדינות שנמצאות במלחמה. מנהיגי תנועת America First – בראשם צ'ארלס לינדברג, הטייס הנערץ שהיה הראשון לחצות את האוקיינוס האטלנטי בטיסת סולו – ערכו עצרות המוניות שקשרו את ידיו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. בכל פעם שרוזוולט ניסה לדחוף להתערבות במה שכבר היה ברור שהוא רצח עם נוראי וצעידה של אירופה לפאשיזם, הוא שמע – כצפוי – כי היהודים מנהלים אותו.
מנהיגי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין דלאנו רוזוולט וג'וזף סטלין, בוועידת טהרן בסוף 1943
(צילום: Hulton Archive / Getty Images)
בנאומי הרדיו המפורסמים שלו ניסה FDR לשכנע את האמריקנים שארה"ב צריכה להיות "מחסן הנשק של הדמוקרטיה". זה לא ממש עבד, עד שהיטלר וציר הרשע שלו הפכו יהירים מדי ויפן תקפה את פרל הרבור. היא לא רק משכה את ארה"ב לתוך מלחמת העולם השנייה, אלא בדיעבד קברה את תנועת America First, והפכה את ארה"ב למובילה בעיצוב סדר עולמי חדש של שיתוף פעולה בינלאומי מדהים בגודל השאיפות שלו.
ב-1944 נפגשו נציגים מ-44 מדינות בניו המפשייר כדי להביא לעולם שני מוסדות פיננסיים גלובליים: קרן המטבע הבינלאומית (IMF), שתפעל לייצוב המערכת המוניטרית הבינלאומית, והבנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח (שיהפוך לבנק העולמי), כדי לסייע במימון שיקום ופיתוח לאחר המלחמה. במקביל פעל רוזוולט להחיות את חזונו של וודרו ווילסון על גוף בינלאומי שימנע סכסוכים ויקדם שיתוף פעולה בדרכי שלום. בחודשים האחרונים של המלחמה, נציגים מ-50 מדינות התאספו בסן פרנסיסקו כדי להקים את מה שיהפוך לאומות המאוחדות.
חיילים אמריקנים צועדים לחוף בפלישה לנורמנדי. מהפך בגישה האמריקנית מול אירופה
(צילום: AP)
המהפך בגישה האמריקנית אחרי המלחמה היה כל כך חד, עד שהממשל של הנשיא ה-33, הארי טרומן, הצליח להעביר בקלות יחסית את "תוכנית מרשל". זו סיפקה סיוע בסך 13.2 מיליארד דולר (כ-180 מיליארד במונחים של היום) ל-16 מדינות מערב אירופה. הסיוע הזה הזניק את כלכלת המערב, הקהה את ההשפעה הסובייטית והעמיק את החיבור של ארה"ב עם אירופה. וב-1949 הצטרפה ארה"ב לקנדה ועשר מדינות אירופיות כדי להקים את האמנה הצפון-אטלנטית (נאט"ו). סעיף 5 של נאט"ו, שקובע כי התקפה על אחת החברות בברית היא כמו התקפה על כולן, הופעל רק פעם אחת – אחרי פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב.
חופש, והרבה נפט
אם יש אזור אחד בעולם אותו ארה"ב מעולם לא נטשה, זה המזרח התיכון. האינטרסים תמיד היו ברורים: לשמור על יציבות, להגן על ישראל ובעיקר להבטיח גישה נוחה לנפט באזור. או כפי שאמר הסאטיריקן האיטלקי, מיקלה סרה: "לאמריקנים יש כל כך הרבה מזל. בכל מקום שהם הולכים אליו כדי להביא 'חופש', הם במקרה מוצאים נפט".
כוחות אמריקניים בסעודיה בדרכם לכוויית, במלחמת המפרץ הראשונה
(צילום: AP/DOD Pool/Peter Dejong)
מקרה כזה הגיע אחרי הפלישה של עיראק לכוויית ב-1990. שתי המפלגות התייצבו מאחורי הנשיא ג'ורג' בוש האב ואישרו לו לצאת למלחמה. ארה"ב הובילה קואליציה בינלאומית ושחררה את כוויית תוך שישה שבועות עם אובדן של כ-300 חיילים – הפנטגון העריך לפני המלחמה כי ייהרגו בה בין 3,000 ל-5,000 חיילים. היו שידורים ישירים בטלוויזיה של טילי טומהוק מתעופפים מספינות מלחמה וגנרל נורמן שוורצקופף הפך לגיבור תרבות. עבור האמריקנים, זה היה ניצחון לתומכי שיתוף הפעולה בינלאומי, וגם הדגמה לעוצמה הטכנולוגית של צבא ארה"ב. 15 שנה אחרי הסוף הרשמי של מלחמת וייטנאם, האמריקנים חזרו להאמין בצבא שלהם, והוציאו לדרך את שנות ה-90 העליזות, השלוות, המשגשגות, שכללו אירוח של המונדיאל, אירוח של האולימפיאדה, התפוצצות טכנולוגית, "סיינפלד" ו"חברים".
ואז בא ה-11 בספטמבר, מתקפת הטרור המוצלחת בהיסטוריה המודרנית – לא רק ברמת הנזק המיידי, אלא בדרך בה שינתה לגמרי מעצמה. מתקפת 11 בספטמבר זעזעה את הנימים הכי דקים של האמריקנים והובילה ל-25 שנות מאניה-דיפרסיה. מצד אחד, תאוות נקם שהפכה לשתי מלחמות הרסניות בהן לא השיגו האמריקנים שום דבר; ומאידך שינוי קיצוני מכמעט נאיביות בנושא הביטחון הלאומי בתוך גבולות ארה"ב, לפרקטיקות שמתאימות לדיקטטורות.
ה-11 בספטמבר גיבש אסטרטגיית ביטחון לאומית חדשה: "מלחמה בטרור", בכל מחיר. הנשיא ג'ורג' בוש הבן ויועציו טענו כי עיראק בנתה נשק להשמדה המונית וסייעה לאל-קאעידה לבצע את הפיגועים. לשתי הטענות האלה מעולם לא נמצאו הוכחות. ארה"ב הקימה קואליציה של 48 מדינות, רובן בתפקידים קטנים ורק בריטניה שווה קרבית מלאה, ופלשה לעיראק, כשבמקביל היא נלחמת גם באפגניסטן, שם באמת היו אנשי אל-קאעידה.
מגדלי התאומים לפני שקרסו, ב-11 בספטמבר 2001. 25 שנות מאניה-דפרסיה
(צילום: AP)
"זה יכול לקחת שישה ימים, שישה שבועות – אני בספק אם שישה חודשים", אמר שר ההגנה דונלד ראמספלד בתחילת המלחמה. עשר שנים, יותר מ-4,400 חיילים אמריקנים ויותר מ-100,000 עיראקים הרוגים אחרי, עזבה ארה"ב את עיראק כשיש לה מעט מאוד במה להתגאות. היא השאירה אחריה מערב פרוע בשליטת דאעש. הכישלון הזה, יחד עם המשבר הפיננסי העצום של 2008, גרמו לשבר עמוק מאוד בין האמריקנים למוסדות השלטון שלהם. הם הפסיקו לסמוך עליהם או להאמין להם.
החטא ועונשו
עד כמה משמעותית תקופת דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב אפשר יהיה להעריך רק בעוד שנים, אבל אין ספק שמדובר בנשיא טרנספורמטיבי בכל הקשור למעמד של ארה"ב בעולם. הסדר העולמי של אחרי מלחמת העולם השנייה עזר להביא לעשרות שנות שקט ושגשוג יחסיים, אבל גם גרם לארה"ב לחבק ביהירות את תפקיד השוטר. היא סיימה את מלחמת העולם השנייה בהטלת פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי; היא הסתבכה במלחמות מיותרות ועקובות מדם בקוריאה ווייטנאם, בהן נהרגו מיליוני אזרחים חפים מפשע וכמעט 100,000 חיילים אמריקנים; והיא יצאה שוב ושוב "להפיץ דמוקרטיה" במזרח התיכון. חוסר האיזון של נשיאיה בין מלחמת העולם השנייה לתחילת המאה ה-21 ואי ההכרה במגבלות הכוח, תרמו תרומה גדולה מאוד לרעידת האדמה הטראמפית, שאף אחד בארה"ב לא ראה מגיעה.
מנהיגי דת נוצרים מתפללים מסביב לטראמפ ב"פסגת אמונה לאומית" שנערכה בג'ורג'יה, לפני הבחירות ב-2024
(צילום: AP Photo/Brynn Anderson)
התיאולוג וההוגה האמריקני האגדי, ריינהולד ניבור, הקדיש חלק ניכר מכתיבתו לביקורת חריפה על מה שראה כ"חטא הייחוד האמריקני" (The Sin of American Exceptionalism), והתפיסה שהיבשת הייתה מתנה אלוהית למתיישבים האירופים. ניבור טען שהאמריקנים נוטים לראות את עצמם כטהורים וחפים מחטא, וכמי שאלוהים בחר בהם באופן ייחודי להוביל את האנושות. לדבריו, המתיישבים האירופיים הראשונים והאבות המייסדים האמינו שהטבע הפראי של יבשת אמריקה הוענק להם כפרס אלוהי כדי להתחיל את ההיסטוריה האנושית מחדש. הוא הזהיר שהאמונה ב"ייחוד האמריקני" הופכת מסוכנת במיוחד כשארה"ב יוצאת אל העולם.
כשאומה מאמינה שהיא פועלת מכוח "גורל אלוהי" – כפי שקרה תחת נשיאים רבים – היא נוטה להאמין שכל מלחמה או התערבות שלה הן מאבק מוחלט בין בני אור לבני חושך. ג'ורג' וושינגטון נטה לייחס את הניצחון במלחמת העצמאות ואת הקמת המדינה, ישירות ליד ההשגחה העליונה. בנאום ההשבעה שלו ובפקודות הצבאיות שלו, הוא הדגיש שוב ושוב כי ארה"ב לא הייתה קמה ללא התערבות והכוונה אלוהית. ג'ורג' בוש הבן נהג לומר למנהיגים עולמיים כי "אלוהים אמר לי להכות באל-קאעידה והכיתי בהם, ואז הוא אמר לי להכות בסדאם והכיתי בו". דונלד טראמפ כנראה מעולם לא פתח את התנ"ך, אבל הוא מוקף כמעט אך ורק באנשים שמאמינים כי ארה"ב היא מדינה נוצרית שמייצגת את בני האור ואלוהים מינה אותה לנהל את העולם.
חצי אדם, חצי טלוויזיה
הטרנספורמציה שביצע טראמפ במדיניות החוץ האמריקנית עשויה בסופו של דבר להיות המורשת העיקרית שלו. גם אם הנשיאים הבאים יתקנו את הדמוקרטיה האמריקנית והנורמות המרוסקות, הם יתקשו מאוד לעשות זאת גם במדיניות החוץ. מרבית ההיסטוריונים רואים במדיניותו של טראמפ שבירה מסוכנת של הסדר העולמי. "הנזק הגדול ביותר של מדיניות 'אמריקה תחילה' הוא שחיקת האמינות האמריקנית", אמר ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה, "ברגע שבעלות הברית מתחילות להטיל ספק במחויבות שלך, ההרתעה הגלובלית קורסת". מאידך, יש היסטוריונים הטוענים כי מדובר בחזרה למסורת אמריקנית שורשית. "טראמפ אינו אנומליה בהיסטוריה האמריקנית; הוא התחייה של מסורת עמוקה מאוד של בדלנות ולאומנות כלכלית, ששלטה במדינה לאורך רוב המאה ה-19", אמר ההיסטוריון וולטר ראסל מיד.
כך או אחרת, היסטוריונים מכל קשת הדעות מסכימים כי השינוי הוא סיסמי. טראמפ מוביל דחייה מוחלטת של מסורת הליברליזם הבינלאומי שהנחתה את וושינגטון מאז מלחמת העולם השנייה, מה שמביא לצניחה חדה בשיעור של תושבי מדינות מערביות כמו גרמניה, קנדה וצרפת הרואים בארה"ב "שותפה אמינה". הטינה העמוקה שלו לנאט"ו יצרה סדק עמוק בכל רעיון "הביטחון הקולקטיבי" של המערב. בניגוד למשברים היסטוריים קודמים שהגיעו מאיומים חיצוניים, עכשיו מדובר בהתפוררות מבפנים של הסדר הגלובלי, כאשר ארה"ב עצמה מפקפקת בהסדרים שהיא יצרה. גם בתחום הכלכלי פירק טראמפ מוסדות ובריתות שנבנו בעבודת נמלים. מדיניות המכסים האגרסיבית שלו כבר מובילה לעידן של מחסומי סחר גבוהים יותר, מוסדות בינלאומיים חלשים יותר, וירידה בהשקעות חוצות גבולות.
המטרה - אור אדום דולק במצלמה. טראמפ בתחרות ה-UFC שערך בחודש שעבר בבית הלבן
(צילום: Evan Vucci / POOL / AFP)
מה שהופך את ההווה למבלבל עוד יותר, זו העובדה שה"בדלנות" של טראמפ היא רנדומלית לחלוטין, כי הרי דווקא הנשיאים הלא-בדלנים של ארה"ב נמנעו מלצאת למלחמה באיראן או לעשות הפיכה שלטונית בוונצואלה. אפשר היה לחשוב שהצורה בה מסתיימת המלחמה באיראן תשפיע בעתיד על נשיאים שיבינו את מגבלות הכוח אפילו של ארה"ב, אבל זו כנראה לא הסיבה שטראמפ מסיים את המלחמה הזו בהסכם שנתפס ככישלון אסטרטגי. פשוט סתם נמאס לו.
• לקריאה נוספת: 250 שנה אחרי, מה קרה לחלום האמריקני? | ידיעות+
לטראמפ אין באמת דוקטרינה או חזון. הוא לא מאמין בשום דבר חוץ ממה שיעזור לו להפוך עשיר עוד יותר. מבקר הטלוויזיה, ג'יימס פוזניאק מ"ניו יורק טיימס", מתאר את טראמפ כמי שכל ישותו מכוונת להשאיר את האור האדום מעל המצלמה דולק. "הוא חצי אדם, חצי טלוויזיה", כתב פוזניאק בספרו "Audience of One: Trump, Television, and the Fracturing of America". ואולי טראמפ הוא באמת הנשיא המתאים ביותר לתיאור מדיניות החוץ של ארה"ב במרבית 250 שנות קיומה: העיקר שיהיה מעניין.
