הלילה הלבן שעבר עלינו, עם שלושה הרוגים, עשרות פצועים והרס בגוש דן, המחיש לנו כצפוי שלמרות ההצלחה יוצאת הדופן של מהלומת הפתיחה של מבצע "עם כלביא" - המערכה באיראן גובה מחיר מאזרחי ישראל.
אילוסטרציה תלת-ממדית של האתר שהותקף באיספהאן
(צילום: דובר צה"ל)
מסיבות מובנות, צה"ל משחרר מידע במשורה וברזולוציה נמוכה על מהלך הלחימה ועל המטרות שנפגעו באיראן. אבל, גם אחרי שמסננים את הפייק ניוז ברשתות החברתיות ובעיתונות העולמית, אפשר בהחלט להגיע למסקנה שהמתקפה מתנהלת על-פי התוכנית הסדורה, כפי שתוכננה והוכנה בצה"ל ובמוסד במשך שנים.
הרמטכ"ל, רב אלוף אייל זמיר, מכנה זאת "מערכה גורלית". הוא אמר כי "ההיסטוריה לא תסלח לנו אם לא ננצל את ההזדמנות האסטרטגית. יהיו עוד ימים קשים ואנחנו נערכים לכך, כי מדובר במעצמה אזורית. הם לא נשברים וגם לא יישברו בקלות ואנחנו נצטרך להתמיד עוד תקופה כדי להשמיד את היכולות שלהם. למנוע נשק גרעיני וטילים מאיראן".
את מהלומת הפתיחה הנחיתו חיל האוויר ולוחמי המוסד בלילה שבין חמישי לשישי על תמהיל מגוון של מטרות, שלפגיעה בהן ניתנה עדיפות עליונה בתכנון המקדים - ואפשר היה להשמידן רק באמצעות גורם ההפתעה וחימושים מדויקים ויקרים מאוד. החימושים הללו משוגרים מטווחים ארוכים, כשהמטוסים נמצאים הרחק מטווח הפגיעה של מערכות הנ"מ האיראניות.
המטרות הללו כללו, בין השאר, את עריפת הצמרת המבצעית-ביטחונית ומדעני "קבוצת הנשק", שעוסקים בפיתוח וייצור מתקן הנפץ וראשי הקרב הגרעיניים. בנוסף, הותקפו משגרי טילי קרקע-קרקע וכטב"מים שהאיראנים - שהתכוננו למתקפה - הציבו כדי להנחית על ישראל מתקפת-נגד מיידית. בנוסף, הותקפו שני מתקני הגרעין בנתנז ובאיספהאן; בראשון מעשירים אורניום לרמה שיכולה לשמש כחומר בקיע לפצצה הגרעינית, ובשני ממירים את האורניום שהועשר לרמה גבוהה, שהופכת אותו לגז, ל"מתכת אורניום" מוצקה - שהיא ליבת מתקן הנפץ או ראש הקרב הגרעיני.
מדעני הגרעין שחוסלו:
מנסור עסגרי (צילום: דובר צה"ל )
לפגיעה בנתנז הייתה חשיבות בעיקר כדי להמחיש לאיראנים ולעולם שישראל נחושה לפגוע בתוכנית הגרעין בצורה יסודית, שייקח שנים להשתקם ממנה. אבל, הפגיעה החשובה והקריטית הייתה דווקא במתקן התעשייתי באיספהאן, מפני שאיראן כבר צברה כ-450 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%, שאפשר להעשירו תוך ימים ספורים לרמה של 90% - ולייצר ממנו ליבות נפץ גרעיניות לכ-15-12 פצצות. העוצמה של כל פצצה כזו שקולה לזו שהוטלה על הירושימה במלחמת העולם השנייה, והביאה להרג של מאות אלפי יפנים.
את תהליך ההמרה של גז האורניום המועשר בחזרה למצב מוצק האיראנים רק התחילו לעשות במפעל שנפגע באיספהאן. אם ישראל הייתה מאפשרת להם להמשיך ללא הפרעה, הם היו מייצרים ליבות נפץ גרעיניות ממתכת אורניום שתוך חודשים ספורים כבר היו מותקנות בראשי קרב לטילים. האיראנים כבר השיגו מזמן תוכניות פקיסטניות וסיניות ישנות, שעל-פיהן אפשר לייצר ראשי קרב גרעיניים כמעט ללא עיכובים.
הפגיעה במפעל ההמרה באיספהאן גרמה ל"צוואר בקבוק" קריטי עבור האיראנים, שמונע מהם כרגע - ולתקופה לא קצרה - להשתמש בכמות העצומה של האורניום המועשר לרמה כמעט-צבאית שהם צברו, ולייצר ממנה מתקני נפץ וראשי קרב גרעיניים שיהוו סכנה קיומית לישראל ולמדינות האזור.
גורמי ביטחון ישראלים ואמריקנים אומרים שבחינת הנזק שגרם חיל האוויר הישראלי למתקן ההמרה באיספהאן מראה שהמתקן יהיה משותק לזמן רב. מכאן, שהסכנה המיידית שאיראן תפרוץ לפצצה בתוך חודשים ספורים הוסרה לפי שעה. אפשר להעריך שהפגיעה במתקן, לצד חיסול מדעני קבוצת הנשק, היא ההישג החשוב ביותר של מהלומת הפתיחה שהנחיתה ישראל במסגרת "עם כלביא".
אבל, זה לא סוף הסיפור. הפגיעה במערך הפיתוח והייצור של הגרעין הצבאי עוד תבוא. המטרה היא להחזיר את תוכנית הגרעין שנים אחורה, ואז לעבור לערוץ הדיפלומטי; כלומר לאפשר לאמריקנים לנהל מו"מ על הסכם גרעין שיהיה קביל על ישראל.
הפגיעה בטילים ובכטב"מים, וציד המשגרים
האיום השני במסוכנותו שצה"ל והמוסד יצאו להסיר הוא מערך הטילים, הכטב"מים וטילי השיוט של איראן. מלבד הטילים שכבר יש לה, איראן תכננה לייצר עוד אלפי טילים בליסטיים כבדים ומודרניים לטווחים ארוכים, ובאמצעותם "להרוות" את מערכי ההגנה של ישראל כך שחלקם יחדרו ויסבו לה אבדות ונזק עצומים. חלק קטן מהטילים הבליסטיים הכבדים שכבר יש באיראן - וגם אלה שהיא תכננה לייצר - הם בעלי ראשי קרב שיודעים לתמרן עצמאית, במהירות היפרסונית, מה שמאפשר להם לחמוק מטילי היירוט. פוטנציאל הנזק הוא עצום: אמש, למשל, כבר ראינו איזה נזק יכולים להסב הטילים הבליסטיים הכבדים המועטים שהצליחו לחדור את מערכי ההגנה האווירית של ישראל ובעלות בריתה.
בהקשר זה, צריך להבין שהנתון החשוב ביותר - שקובע את כמות הטילים הבליסטיים שיתפוצצו בשטח ישראל - אינו מספר הטילים שיש לאיראנים, אלא מספר המשגרים הניידים והנייחים שמהם הם משוגרים, לצד מספר הצוותים שיודעים לתפעל את המשגרים אלה. לדוגמה, אם לאיראן יש במחסנים 3,000 טילים בליסטיים כבדים, אבל רק 100 משגרים תקינים מכל הסוגים - גם בתנאים הטובים ביותר ובמקסימום יעילות מבצעית, הם לא יוכלו לשגר במטח אחד יותר מ-100 טילי קרקע-קרקע בליסטיים. הייצור של משגרים אלה הוא עניין לא פשוט ויקר, ולכן יש לאיראנים רק כמה מאות מהם.
אמש, אומנם, נוכחנו שוב באמת המרה שמערכות ההגנה האווירית מפספסות חלק מהטילים מסיבות טכניות שונות. לעיתים, אפילו טילים בודדים שמשוגרים לעבר ישראל חודרים אותה, אז קל וחומר כשמדובר במטחים של עשרות. לכן, ברור שהאמצעי היעיל ביותר לצמצם בצורה משמעותית את היקף מטחי הטילים ואת הנזק שהם גורמים הוא לפגוע ולהשמיד כמה שיותר משגרים מיוחדים של טילי קרקע-קרקע כבדים לטווחים ארוכים, ולדלל מאוד את מספר הצוותים שמתפעלים אותם - בין אם מדובר במשגרים ניידים, נייחים או תת-קרקעיים.
הפגיעה במשגרים היא אתגר משמעותי וחשוב: הניידים שבהם מופיעים בשטח לזמן קצר לפני השיגור, ונעלמים בנסיעה מהירה מיד לאחר מכן - ולכן קשה לאתר אותם ולהוציא אותם מכלל פעולה. המשגרים התת-קרקעיים מהווים איום מסוכן אפילו יותר.
במהלומת הפתיחה, חיל האוויר ולוחמי המוסד פגעו במספר לא מבוטל של משגרים ניידים וגם בטילים שהיו מוכנים לשיגור עליהם. לכן, המטחים אמש היו קטנים יחסית - עשרות טילים בכל מטח. אבל, לאיראנים יש עוד מאות משגרים ניידים ותת-קרקעיים שמאפשרים להם להמשיך במלחמת התשה מדממת עוד ימים ארוכים. בצה"ל מודעים לכך, אבל לרשות חיל האוויר יש כמות מוגבלת של מטוסים וחימושים כבדים ומדויקים חודרים ביצורי תת-קרקעיים - מה שמקשה עליו לתקוף במשך זמן קצר את כל מערך המשגרים.
לצד המשגרים, חיל האוויר פיתח שיטות והשיג מודיעין שאפשרו לו להוציא מכלל פעולה כבר במהלומה הראשונה חלק לא מבוטל ממערך הכטב"מים התוקפים של איראן. לכן - עם קצת עזרה מידידים - הצליח צה"ל גם ליירט באופן מלא את הנחיל הראשון של כ-100 כטב"מים ששיגרו האיראנים, וביממה האחרונה התמודד בהצלחה עם "טפטוף" של כלי טיס בודדים.
העליונות האווירית
אבל, עוד לפני שתוקפים את משגרי הטק"ק והכטב"מים וממשיכים במשימה העיקרית לנטרל את מתקני הגרעין - חיל האוויר היה חייב ליצור לעצמו חופש פעולה אווירי בשמי איראן. זה נעשה חלקית במהלומת הפתיחה, שבה התבצעה "שבירת הקליפה" של מערך היירוט האיראני - אבל העיקר בוצע בלילה שעבר. בעת שהאזרחים בעורף רצו למרחבים המוגנים, עשרות מטוסי קרב - לצד מטוסי תדלוק ומודיעין - פגעו שיטתית במערכי הנ"מ והיירוט האיראניים בטהרן ובחלקים נרחבים משטחה הענק של איראן. לדברי מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, "הדרך לטהרן סלולה כעת - ואנחנו נוסעים בה".
חיל האוויר, לטענת בכיריו, הצליח ליצור לעצמו חופש פעולה במרחק 1,500 קילומטרים משטחה של מדינת ישראל - ולנטרל אפילו את מערכות הנ"מ והטילים המתוחכמות ביותר של האיראנים. לעליונות האווירית בשמי איראן יש חשיבות מבצעית ראשונה במעלה ליכולת של צה"ל לנהל בהצלחה את המשך המערכה, וכך גם עבור האמריקנים - אם וכאשר יחליטו סוף-סוף לרדת מהגדר ויצטרפו להתקפה.
לחופש הפעולה האווירי באיראן יש גם משמעות תודעתית ומוראלית: כשמטוסים ישראליים חגים בלי הפרעה בשמי טהרן, האייתוללות ממש לא חשים בטוח בכיסאותיהם, וזה מערער את יציבות המשטר. הישג חשוב לא פחות, שמשום מה קיבלנו אותו כמובן מאליו, הוא העובדה ששום מטוס או איש או אשת צוות אוויר לא נפגע ולא נפל בשטח אויב.
3 השאלות שנותרו, והתשובה האחת
למרות שלפי שעה הכול במערכת "עם כלביא" הולך לפי התכנון, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לתת תשובות מספקות לשלוש שאלות:
- איך לא נגררים למלחמת התשה באש אווירית ארוכה ומדממת, כמו זו שמתנהלת כבר שלוש שנים וחצי בין רוסיה לאוקראינה?
- איך מסכלים, או לפחות מעכבים לתקופה ארוכה מאוד, את היכולת של איראן לייצר נשק גרעיני?
- איך מסכלים, בלי לשלם מחיר כבד מדי בעורף, את התוכנית של איראן לפתח ולייצר אלפי טילים ומשגרים וכטב"מים תוקפים - שיהפכו את ישראל ומדינות נוספות באזור לקורבנות כנועים של היכולות הגרעיניות והקונבנציונליות של האייתוללות?
המענה לשלוש השאלות הקרדינליות הללו הוא אחד: לשכנע את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להורות לכוחות המזוינים האמריקניים - שהוא המפקד הישיר שלהם - להצטרף בהקדם למאמץ ההתקפי הישראלי. טראמפ לא יסתכן בכך הרבה: חיל האוויר, אמ"ן והמוסד כבר פתחו בפני המפציצים האמריקניים את שמי איראן. עכשיו, המטרה המשותפת לירושלים ולוושינגטון היא לסיים בהקדם ובמינימום מחיר את השלבים הקינטיים, ואז להעביר את הדיאלוג עם איראן לערוץ המו"מ הדיפלומטי.
