פרשת מעבר ארז הולכת ומתבררת כאחת מאותן פרשות שמציגות את ישראל בעולם כמעין רפובליקת בננות. במערכת הביטחון נערכו, בזירה הבינלאומית כבר הוכרז תאריך יעד - ואז לשכת ראש הממשלה הודיעה כי לא התקבלה החלטה כלל. האמריקנים כועסים ולוחצים להתקדם בתוכנית של הנשיא טראמפ, במועצת השלום טוענים כי ישראל לא באמת רוצה לפרק את חמאס מנשקו - ובירושלים רוצים שארגון הטרור יעשה את הצעד הראשון.
במערכת הביטחון הייתה בתקופה האחרונה היערכות ממשית סביב מעבר ארז. פיקוד הדרום ורשות המעברים עסקו בהכנות תשתית בצירים שדרכם יוכלו לנוע משאיות ובהיערכות הכוחות שיידרשו לאבטח את התנועה באזור. גם בצד הישראלי של המעבר הוכנו תשתיות לקראת אפשרות של פעילות מחודשת. ישראל קיבלה בברכה תרומה של ממשלת גרמניה והציבה במעבר מכשיר שיקוף חדשני שהיה אמור לייעץ על הבדיקות הביטחוניות של סחורות.
מנגד, בלשכת ראש הממשלה אמרו כי לא רק שלא הייתה החלטה - גורמים מדיניים בסביבת נתניהו טענו כי מי שאומר שהייתה החלטה כזו פשוט אינו דובר אמת. אבל כאשר מעמתים אותם עם תדרוכים וניירות ביטחוניים, שבהם נאמר במפורש שהמל"ל בראשות שמואל בן עזרא אישר את פתיחת המעבר, הם ממשיכים להגיד שהייתה עבודת מטה, היו דיונים אבל לא דובר על העברת סחורות אלא "דברים אחרים".
כאשר לוחצים מה הכוונה ל"דברים אחרים" שומעים תשובה מגומגמת. אכן התקיימו דיונים הנוגעים למעבר ארז, אך הם עסקו באפשרויות אחרות לחלוטין. הקלות באזור, פתרונות לעומסי תנועה של תושבי עוטף עזה בכביש 232, בחינת אופן השימוש במתחם, קידום אינטרסים מדיניים מול גרמניה וסוגיות תפעוליות שונות.
גורמים בסביבתו טענו כי מעולם לא התקבלה החלטה לפתוח את המעבר. ראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
גם האפשרות של בידוק סחורות אינה בהכרח מעידה, מבחינת אותם גורמים, על החלטה לאפשר מעבר סחורות לעזה. זאת בין היתר על רקע מתקן השיקוף שגרמניה תרמה, שנועד לשפר את יכולות הבידוק במעבר. כלומר, לפי הגרסה המדינית, יכול להיות שנערכו הכנות הקשורות לסחורות ולבידוק - אבל אין פירוש הדבר שהתקבלה החלטה לאפשר הכנסת סחורות לרצועה.
גורם בלשכת נתניהו אמר שבסופו של דבר החלטות משמעותיות כאלה, כמו פתיחת מעבר ארז לסחורות, צריכות להתקבל על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון ובשום שלב הם לא אישרו הכנסת סחורות. אלא שבמערכת הבטחון מגחכים. הנחת העבודה של כל הגורמים שעסקו בזה הייתה שפותחים את המעבר. הבעיה עם ההסבר של הגורמים המדיניים היא שההיערכות שנחשפה אינה נראית כמו דיון תיאורטי בלבד.
בפיקוד הדרום וברשות המעברים נעשו עבודות והכנות בשטח. נבחנו ואושרו צירי תנועה, לרבות הצירים שבהם אמורות היו לנוע משאיות, ונבחנה פריסת הכוחות שיידרשו לאבטח את התנועה. יתרה מכך, מול הזירה הבינלאומית אותה ישראל אמרה משהו הרבה יותר קונקרטי. סגנית שגריר ישראל באו"ם, נועה פורמן, הצהירה בדיון במועצת הביטחון על יעד של 1 בספטמבר לפתיחת מעבר ארז.
ייתכן כמובן שהפער נובע מתיאום לקוי או מכך שגורמים שונים במערכת הבינו אחרת את מטרת ההיערכות. אבל אם זו התמונה - הרי שהבעיה חמורה לא פחות. מערכת הביטחון מתכוננת לדבר אחד, גורמים בזירה הדיפלומטית מציגים דבר אחר, והדרג המדיני אומר שמעולם לא התקבלה החלטה כזו.
"ישראל משמרת את המציאות"
מאחורי הפרשה מסתתר סיפור גדול יותר. האמריקנים לוחצים כבר חודשים על ישראל להתקדם בשלב הבא של התהליך בעזה. מבחינת הממשל האמריקני, פתיחת ארז יכולה להיות צעד יחסית פשוט, נתיב נוח יותר להעברת סחורות, אבל גם - ובעיקר - סימן מוחשי לכך שהתוכנית של טראמפ מתקדמת על אף כל הקשיים. לכך הצטרפה גם מועצת השלום.
מבחינת האמריקנים ובעלי התפקידים המעורבים בתהליך, לא כל צעד חייב להיות הכרעה אסטרטגית. לפעמים דווקא צעדים קטנים - פתיחת מעבר, הקלה בתנועה, הגדלת הזרמת סחורות - הם אלה שמאפשרים לשמור על המומנטום המדיני. בישראל, לעומת זאת, התמונה שונה. המסר שמגיע מהדרג המדיני הוא שאין יותר "מתנות" והתנאי הישראלי להתקדמות נשאר פירוק חמאס מנשקו.
הפער הזה מסביר את הביקורת החריפה שהשמיע השבוע ניקולאי מלאדנוב, מנכ"ל מועצת השלום, במועצת הביטחון. מלאדנוב האשים למעשה את ישראל בכך שהיא אינה משנה את המציאות שהובילה ל-7 באוקטובר, אלא משמרת אותה. גורמים במועצת השלום אף טענו כי המדיניות הישראלית בפועל היא להשאיר את חמאס בשלטון - באמצעות פעולות טקטיות והצהרות על פירוקו, אך בלי מהלך שמביא בפועל לשינוי עמוק של המציאות ברצועה. זו ביקורת חריפה מאוד.
אין יותר "מתנות" מישראל - עד שחמאס יתפרק מנשקו
(צילום: רויטרס/REUTERS/Ramadan Abed)
בעיני הגורמים במועצת השלום, גם ההחלטה שלא להתקדם בצעדים כמו פתיחת ארז היא חלק מאותה בעיה. מבחינתם, ישראל מבקשת מחמאס לפרק את עצמו מנשקו, אבל במקביל אינה מוכנה לבצע צעדים שהיא עצמה התחייבה או צפויה לבצע במסגרת התהליך.
מכאן מגיע גם התסכול האמריקני. הם מבינים היטב את הרגישות הישראלית ואת העובדה שהבחירות מתקרבות. אבל מבחינתם, הבחירות אינן יכולות להצדיק הקפאה מוחלטת של התהליך.
מי מנהל את המדיניות בעזה?
אלא שגם כאן יש צד שני. המודיעין הישראלי ממשיך להצביע על כך שחמאס אינו מתפרק מרצונו. ארגון הטרור ממשיך, לפי ההערכות הישראליות והדיווחים שהצטברו בתקופה האחרונה, לשמור על מנגנונים צבאיים ואזרחיים, לגייס פעילים ולנסות לשקם את כוחו. כלומר, מנקודת המבט הישראלית, הדרישה האמריקנית להתקדמות אינה יכולה להתנתק מהשאלה אם חמאס עצמו עומד בהתחייבויותיו.
ילחץ על נתניהו לפתוח את המעבר לפני הבחירות? דונלד טראמפ
(צילום: AP Photo/Alex Brandon)
החשש בירושלים הוא שאם ישראל תקל, תפתח מעברים ותייצר סימנים של נורמליזציה - בלי פירוז אמיתי של חמאס - היא למעשה תחזק את הארגון במקום לפרק אותו. וזו נקודת המחלוקת. האמריקנים אומרים: "תתקדמו כדי שנוכל ללחוץ על חמאס"; והישראלים משיבים: "תנו לנו לראות שחמאס באמת מתפרק לפני שאנחנו נותנים לו הישגים".
זו אולי הבעיה הגדולה ביותר בפרשת מעבר ארז. לא עצם הוויכוח על פתיחת המעבר אלא איך אנחנו נראים מול העולם ומול בת בריתנו ארה"ב. ישראל יכולה להחליט שלא לפתוח אותו. היא יכולה גם להחליט שפתיחת מעבר סחורות מנוגדת כרגע לאינטרס הביטחוני שלה.
אבל כאשר במערכת הביטחון נערכים לפתיחה, כאשר תשתיות מוכנות, כאשר נבחנים צירים וכוחות, כאשר בזירה הבינלאומית נאמר תאריך יעד - ובמקביל לשכת ראש הממשלה אומרת שלא הייתה בכלל החלטה לפתוח את המעבר לסחורות - נוצרת תמונה של מערכת שאינה מדברת בקול אחד.
וזה קורה בזמן רגיש במיוחד. תקופת בחירות הופכת כל תזוזה בעזה לנפיצה. כל הקלה יכולה להיות מוצגת כוויתור, וכל עצירה יכולה להיות מוצגת כהתרסה כלפי האמריקנים. לכן ייתכן שהדרג המדיני העדיף שלא לקחת על עצמו את האחריות הפוליטית לפתיחת המעבר דווקא עכשיו. אבל אם זו הייתה הסיבה - היא אינה פותרת את השאלה מדוע מערכת הביטחון כבר הייתה עמוק בתוך ההיערכות.
מעבר ארז אחרי 7 באוקטובר
(צילום: דוברות מתפ"ש)
השאלה החשובה יותר היא מי מנהל את המדיניות בעזה. אם הדרג המדיני קובע שפירוק חמאס מנשקו הוא תנאי עליון - זו החלטה לגיטימית וברורה. אם מערכת הביטחון סבורה שנדרשים צעדים אחרים כדי לקדם את היעד הזה - גם זו עמדה מקצועית לגיטימית. ואם האמריקנים דורשים מישראל לבצע צעדים במסגרת התהליך - ישראל רשאית לחלוק עליהם. אבל בין שלוש העמדות האלה צריך להיות קו מדיניות ברור. בפרשת מעבר ארז, נכון לעכשיו, הקו הזה נראה מטושטש.
מי ששוחח בימים האחרונים עם האמריקנים ועם חברי מועצת השלום ראה תסכול רב. גורמים במועצת השלום אמרו בהקשר זה: "האסטרטגיה של ישראל היא להשאיר את החמאס. לחסל אותו בדיבורים והצהרות ובפעולות טקטיות חסרות משמעות, אבל בפועל להשאיר את החמאס בשלטון. זה מה שמשתמע מהמדיניות בפועל".
"ממרץ ועד יולי השנה, כשהחמאס סרב לחתום עם תוכנית ההתפרקות, היה חופש פעולה לישראל בעזה", המשיכו הגורמים. "היא לא באמת ניצלה זאת לחיסול החמאס. מלאדנוב התייחס לעניין בנאומו במועצת הביטחון. המדיניות הישראלית היא שמירת הסטאטוס קוו של 20 השנה האחרונות. המדיניות היא שמשאירים את החמאס בשלטון האזרחי והצבאי. לא באמת משמידים את החמאס וגם לא מאפשרים למועצה השלום לפרק אותו".
כעת השאלה שנשארת פתוחה היא מה יעשו האמריקאים. ניתן להעריך שהם לא יוותרו על פתיחת מעבר ארז וילחצו על נתניהו לפתוח את המעבר לפני הבחירות.
