בניר עוז רוב הבתים השרופים וההרוסים כבר פונו, תנופת הבנייה מחדש בעיצומה, אבל כמה מהבתים שנפגעו עדיין עומדים במקומם, בהם בין היתר בית משפחת ביבס, שממנו נחטפו שירי, אריאל וכפיר ביבס, ובית משפחת קדם סימן טוב, שבו נרצחו ג'וני ותמר וילדיהם. סביבם מתנהל ויכוח טעון: האם להשאיר את המבנים כעדות חיה לטבח ואתרי זיכרון, או לפנות את ההריסות כדי שהשכול לא יהיה מול העיניים של החוזרים. קיבוצים נוספים בעוטף נקלעו בדיוק לאותה סוגיה לאחר מתקפת חמאס והאסונות שהיא הביאה עימה.
בניר עוז הוויכוח הזה מקבל ממדים יוצאי דופן. המשפט המוכר הוא שאחד מכל ארבעה מתושבי הקיבוץ נרצח או נחטף בטבח 7 באוקטובר ואכן כך. המחבלים עברו כמעט מבית לבית, וביותר מ-90 בתים התקבלה הגדרה של "מיועדים להריסה". בניגוד לכפר עזה, למשל, שם המחלוקת התמקדה בעיקר בשכונת "דור צעיר", בניר עוז כמעט כל הקהילה נגעה באסון. לכן השאלה מה עושים עם הבתים אינה רק שאלה תכנונית. עבור חלק מהתושבים, אלה המקומות שבהם איבדו את יקיריהם. עבור אחרים, אלה המקומות שבהם הם מבקשים לחיות.
באופן כמעט סוריאליסטי, הדיון הזה כבר מוכר לקיבוצים שנחרבו ב-7 באוקטובר. מצד אחד, יש חברים שאומרים בפשטות: "אנחנו לא רוצים לגור באושוויץ". מצד שני, משפחות שכולות ותושבים אחרים מתקשים להשלים עם האפשרות שהבתים שבהם נרצחו יקיריהם ייעלמו. בניר עוז הוגדר "אזור השהיה", שבו הוחלט שבשלב זה לא נוגעים בבתים השרופים. עם זאת, בהסכמת חלק מהמשפחות, כמה מהמבנים באזור זה כבר נהרסו.
שירי ביבס עם הילדים כפיר ואריאל. אחות של ירדן מתנגדת להריסת הבית
(צילום: באדיבות המשפחה)
כעת מנסים בקיבוץ למצוא את נקודת האיזון. צוות מקצועי ייעודי מלווה את התהליך, ובפני הקהילה מוצגות חלופות שונות. טרם התקיימה הצבעה בנושא ובסופו של דבר ההחלטה תהיה בידי חברי הקיבוץ, אך הצוות שאמון על התהליך ביקש לשמוע גם את התושבים, המשפחות השכולות והמעגלים הרחבים של הקהילה, והפיץ להם "שאלון מורשת" ובו התבקשו לסמן העדפות הנוגעות להנצחה. בנוגע לבית ביבס, למשל, הרוב הצביעו בעד שימור או הקפאת ההריסה לעת עתה. אולם כאמור, מי שבסוף יחליט אלו חברי הקיבוץ.
"מי שלא גר פה או שלא רוצה לחזור לקיבוץ, רוצה להשאיר את הבתים ההרוסים", אומר רן פאוקר, הגנן המיתולוגי של הקיבוץ. הוא תומך בפינוי הבתים החרבים ודעתו נחרצת: "ביהדות לא עושים בית קברות בתוך הקיבוץ".
רן תכף בן 90. הוא איבד בטבח את אחיו גדעון וחזר באחרונה לגור בקיבוץ עם אשתו. "מי שחוזר לגור בניר עוז לא רוצה להשאיר בתים הרוסים ורוצה להנציח ולשמור את הזיכרון בדרכים אחרות, כולל לעשות מחוץ לקיבוץ אתר זיכרון שיעבירו אליו בית או שניים ולהעביר לשם את הממ"דים", הוא אומר, וחותם: "זה דיון לא פשוט".
בדומה לרן ישנם עוד רבים שתומכים בפינוי, חברי הקיבוץ גם מעידים שזאת כנראה דעת הרוב. אך מנגד, יש את אלה שמבקשים לשמר.
עופרי ביבס, אחותו של ירדן ביבס ששרד את השבי, מתנגדת להריסת הבית. היא מבינה את הרצון לחזור לחיים, אך סבורה שאפשר לעשות זאת בלי למחוק את העדות הפיזית למה שקרה.
"אני קוראת לזה 7 באוקטובר"
עדינה משה, שהייתה נשואה לסעיד שנרצח ב-7 באוקטובר, מבקשת אף היא להשאיר חלק מהמבנים. ביתה הקודם כבר נהרס, והיא רוצה לחזור לניר עוז, אבל מציבה תנאים ברורים: החדש צריך להיבנות באותו מקום שבו עמד ביתה, והיא מבקשת שהשורה של ארבעת הבתים ההרוסים שמולה תישאר.
"אני הסכמתי בתנאי שממול הבית שלי תהיה רביעיית הבתים שבהם נרצחו כרמלה דן ונכדתה נויה, ברכה לוינסון וקציר", אומרת עדינה. "וכן, אני מוכנה לגור מול האושוויץ הזה שהם קוראים לו. אני קוראת לזה 7 באוקטובר. ונתתי את הסכמתי בתנאי שיבנו את החדש על היסודות של הבית ההרוס. אני רוצה לחזור לפחות לחלקת הדשא הקטנה ולגינה ולזיכרון. זה מרגיש לי שאני לא יכולה להשאיר את סעיד שם".
עבור עדינה, שימור ההריסות אינו סותר את הרצון לחזור לחיים. להפך. לדבריה, "יש קושי ועצב מאוד גדול. אני בעד להשאיר את המבנה הזה כדי לזכור, וכמובן שיישאר גם הבית של ג'וני ותמר עם הילדים שנרצחו שם והבית של שירי ביבס והילדים".
הטענה שלפיה אי אפשר להמשיך בחיים לצד בתים שרופים אינה משכנעת אותה. "מה הקשר? למה אני לא רוצה להמשיך בחיים? החיים יימשכו", אומרת עדינה. "אלו יהיו חיים. עניין השימור לא נוגע לעניין העקרוני של הקיבוץ. אפשר גם להסוות כדי שלא יראו. מי שלא רוצה, שלא יראה, אלא אם הוא נכנס. אפשר לשתול שיחים, למסגר. זה ניתן. ביררתי את זה כבר". לדבריה, הוויכוח בתוך הקיבוץ קשה מאוד. "אני מרגישה שאני קומץ בתוך הקיבוץ, אבל יש התנגדות רחבה וזה מגיע לקרבות. בעיקר אצל הצעירים, ואלה שלא רוצים לחזור".
למשפחות הוצגו גם אפשרויות של העתקת מבנים אל מחוץ לקיבוץ. עדינה אינה משוכנעת שזה פתרון מעשי. "היא לא ממש יכולה להתממש. אלה סוללות בתים, ולהעביר אותן יכול ליצור מצב של ריסוק".
"מי שלא רוצה, שלא יראה". עדינה משה עם סעיד שנרצח
(צילום: באדיבות המשפחה)
גם רננה גומא יעקב - ששני בניה אור ויגיל נחטפו ושוחררו ואביהם יאיר נרצח - סבורה שהקיבוץ חייב למצוא דרך להשאיר עדות פיזית לאסון. "אני חושבת שכולם מבינים את החשיבות של זיכרון ושימור. פשוט יש אנשים שרוצים לחיות שם וקשה להם לחיות ולדמיין יישוב כשעדיין נשארים שם בתים שרופים שהם בתי עדות. יש אנשים שחושבים ככה ויש אנשים שחושבים ככה. זה לא מאבק של מישהו באופן פרטי. החשיבות של הדיון היא חשיבות לאומית, לא משהו פרטני של משפחה ספציפית".
היא מוסיפה: "אני פשוט חושבת שנסתכל לילדים ולנכדים שלנו עוד 20 שנה ונשאל מה השארנו כדי להמחיש את הזוועה מאותו יום. אפילו עוד שנה, מה השארנו אחרינו? שום דבר לא דומה למראה עיניים. שום דיגיטציה, שום בית זיכרון, שגם הם צריכים לקום, שום פרויקט מהסוג הזה הוא לא תחליף לשימור של הזיכרון".
הפתרון שהיא מציעה: "ליצור חיפוי חיצוני שיאפשר לחיות לצד זה. חשבתי שיהיה נכון ממש לשחזר את הבתים מבחוץ, ברמה של האופניים והקלנועית, ושבפנים הם יהיו כפי שהם אחרי הטבח. להדגיש את הפער בין החיים הנורמליים בחוץ לבין הזוועות שקרו בפנים. זה גם יאפשר לאנשים לחיות לצד הדבר הזה מבלי להיות מטורגרים".
"שום דבר לא דומה למראה עיניים". רננה גומא יעקב עם הילדים אור ויגיל לאחר שחרורם מהשבי בעזה
מבחינת רננה, אסור שהרצון לבנות מחדש יהפוך למחיקה. "בתוך תנופת ההקמה מחדש אסור לנו להצטרף לנרטיב ההשכחה שהממשלה מובילה בגאון. אני מאוד מקווה שאחת האופציות תהיה השארה של כמה בתים במקומם המקורי ולעשות חיפוי כלשהו, בלי להיקלע במבט ישיר לתוך הזוועה. אני מאמינה שהרוב יבחרו משהו באמצע. בשלב הזה אין עדיין הכרעה. ההצעות מוצגות לקהילה ולמעגלים הרחבים שלה, והדיונים נמשכים. "יש לנו כל כך הרבה התמודדויות אחרות", אומרת רננה. "זה יקל על כולנו להיות אחרי זה. כמובן שאני מקווה שנמצא פתרון שיהיה מקובל יחסית על כולם".
הצוות המקצועי שמלווה את התהליך מנסה בדיוק את זה: למצוא את האזור שבין שתי הקצוות. ההצעות שהוצגו לקהילה כוללות שימור של בתי העדות באתרם המקורי, שימור חלקי, פינוי של ההריסות, העתקת מבנים, ובמקרה של שימור גם אפשרויות שונות של חיפוי ועיצוב שיאפשרו להפחית את הנוכחות היומיומית של ההרס.
אבל לא רק הבתים מעוררים את השאלה מה משאירים ומה מפנים. בסיבוב בניר עוז עדיין אפשר לראות ממ"דים שנעקרו מבתיהם ועומדים לבדם על האדמה. גם לגביהם טרם התקבלה החלטה, ואחת האפשרויות שנבחנות היא להעביר אותם לאתר זיכרון מרוכז, מערבית לבית העלמין, כך שגם הם יהפכו לחלק מהסיפור שיוצג בעתיד. בקיבוץ מגדירים זאת "מתחם זיכרון ועדות חיצוני". כך גם נדרשים להחליט בנוגע ל"מתחם הצומת" בקיבוץ או "צומת הגבורה" שבו נהרגו בקרב חברי כיתת הכוננות, אביב אצילי, תמיר אדר ודולב יהוד.
