כששואלים את ד"ר חן מרקס, מרצה לספרות חז"ל, מקרא ותרבות עברית במכללת עמק יזרעאל, מה לכל הרוחות והשדים אשמדאי רוצה מאיתנו, הוא עונה: "בספר טוביה (חיבור יהודי קדום שנכלל בספרים החיצוניים, י"ט), לדוגמה, אשמדאי מנסה לפלוש ולהשתלט על המקום הכי אינטימי בקיום האנושי, המקום שבו שני בני אדם מנסים להפוך ל'אנחנו'. מהבחינה הזו אשמדאי הוא לא שד של מוות; הוא שד של בדידות".
אף על פי שרבים מזהים את שמו של אַשְׁמְדַאי עם השורש העברי שמ"ד, מרקס מסביר כי מקור השם הוא בשתי מילים מהמסורת הפרסית-זורואסטרית: "אשמה" (Aēšma), המציינת זעם, אלימות או כוח הרס המתנגד לסדר המוסרי, ו"דיווה" (Daēva), שפירושה שד – אף שמקורה במילה קדומה שפירושה "אל".
מתברר שהפעם הראשונה שבה אשמדאי מוזכר בתרבות היהודית היא בספר טוביה, אחד מהספרים החיצוניים שנשארו מחוץ לתנ"ך. "חיבורו מתוארך לתקופה שבין המאה השלישית למאה השנייה לפני הספירה", אומר מרקס. "אשמדאי מופיע שם כדמות בעלת תכונה מרכזית שתלווה אותו גם במסורות מאוחרות יותר: הוא אינו מסתפק בהרס פיזי, אלא מתערב בחיי האדם האינטימיים ביותר".
"מהמדרש עושה רושם שאם אתה רוצה לבנות את בית האלוהים, אתה חייב לבוא במגע עם העולם האפל – ולמגע הזה יש השלכות. ברגע ששלמה מכניס את השד לביתו, השד לא נשאר כוח עבודה חסר רצונות. מדובר בעניין של זמן עד שהוא תופס את מקומו"
הסבר, הדגם ופרט.
"עושה רושם שבספר טוביה אשמדאי מאוהב באישה בשם שרה. בכל פעם שמנסים להשיא אותה, הוא הורג את החתן המיועד. שבעה חתנים מתים בזה אחר זה. שרה נותרת לבדה, ובקצה אחר של העולם בחור בשם טוביה יוצא למסע שבמהלכו הוא פוגש את רפאל – מלאך שמתחזה לאדם רגיל. במהלך המסע רפאל מצווה על טוביה לדוג דג ולשמור את ליבו ואת הכבד שלו. כאשר האיברים נשרפים, מתברר שהם משמשים לגירוש אשמדאי – מה שמאפשר לטוביה להתחתן עם שרה".
ד"ר חן מרקס. כל אחד מהשדים מציג פחד אנושי שונה
(צילום: אבישג שאר-ישוב)
בעיני מרקס, הסיפור אינו רק אגדה על שד רצחני: "אשמדאי לא מנסה לפגוע בגוף של שרה. הפעולה המרכזית שלו היא למנוע ממנה להפוך להיות אישה נשואה שמסוגלת להביא ילדים, וזה המוקד – הסדר החברתי האנושי. אשמדאי הוא כאמור לא שד של מוות, אלא שד של בדידות: הוא רוצה למנוע מבני האדם את הזוגיות, וכידוע, 'לא טוב היות האדם לבדו'".
הקשר לגוף הנשי
ד"ר מרקס חיבר לפני כארבע שנים את הספר "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים", ולפני מספר חודשים ראה אור ספרו השני, "הצד האפל של היופי והכיעור" (הוצאת התחנה), שבו הוא סקר שורה ארוכה של מדרשים ואגדות מהתרבות היהודית על כיעור ויופי, ניתח אותם בצורה מרתקת והשווה אותם למחקרים מודרניים, בניסיון להבין, בין השאר, איך אבותינו התייחסו ליופי הנשי.
"בעיני האנשים שחיו בעולם העתיק, הגוף הנשי נתפס כמעין שער, בין מה שקיים למה שלא קיים, בין מה שיש לו פוטנציאל ובין גוף אמיתי. בעיניהם, בכל מקום שהוא שער, עשויים להופיע כוחות על-טבעיים", הוא מסביר. לדבריו, זו אחת הסיבות לכך שדמויות של שדים נקשרות שוב ושוב לגוף הנשי ולמיניות: "השדים נמשכים אל גוף נשי, לא כי הוא חלש, אלא כי מתקיים בו מעבר, נוצרים בו חיים".
המסורת היהודית אינה מציגה רק את אשמדאי. במהלך הדורות צצות ועולות גם דמויות אחרות של שדים, כמו לִילִית או עזאזל. במסורות מאוחרות יותר, ובייחוד בספר הזוהר ובקבלה, אשמדאי ולילית אפילו הופכים לבני זוג. כך נוצרת מערכת שלמה של כוחות אפלים, שכל אחד מהם פועל בנקודת תורפה אחרת של החברה האנושית.
מרקס מספר על עזאזל השולט במדבר, על לילית שפועלת בעולם המיני, ועל אשמדאי, שבחלק מהסיפורים תוקף את עולם המשפחה. לדבריו כל אחד מהשדים הללו מציג פחד אנושי שונה – ובחלק מהמקרים אל הפחד מתלוות גם תשוקה ומשיכה.
"בעיני האנשים שחיו בעולם העתיק, הגוף הנשי נתפס כמעין שער, בין מה שקיים למה שלא קיים, בין מה שיש לו פוטנציאל ובין גוף אמיתי. בעיניהם, בכל מקום שהוא שער, עשויים להופיע כוחות על-טבעיים. השדים נמשכים לגוף נשי כי מתקיים בו מעבר, נוצרים בו חיים"
הוא מציין כי במסכת פסחים בתלמוד הבבלי מופיע דיון ארוך שבמהלכו שד שנקרא יוסף מגלה כיצד אשמדאי פועל כאשר אנחנו שותים יין במספר כוסות זוגי. הדיון מסתיים בטענה שאשמדאי מקפיד בעניינים הללו בעיקר על מי שמאמינים שהוא פועל על מספר כוסות השתייה שלהם. מכאן עולה המסר שאם לא נאמין בפעולתו של אשמדאי, אשמדאי יחפש מישהו אחר להיטפל אליו.
תופס את מקומו של המלך
האזכור המשמעותי ביותר של אשמדאי בתלמוד מופיע במסכת גיטין, בסיפור המפורסם על בניית בית המקדש על ידי שלמה. "בסיפור, מאחר שנאסר על שלמה להשתמש בכלי מתכת כדי לחצוב ולסתת את אבני המקדש, המלך יוצא למסע חיפושים אחרי יצור פלאי – ה'שמיר' – שמסוגל לחצות סלעים", אומר מרקס. "שלמה שולח את שר צבאו ללכוד את אשמדאי מלך השדים, ואשמדאי באמת יודע איפה השמיר נמצא – ועוזר לשלמה ללכוד אותו. בכך אשמדאי מסייע בבניית בית המקדש. בהמשך הסיפור אשמדאי מערים על שלמה, משליך אותו למרחק עצום, לובש את דמותו של שלמה, וגם בועל את נשיו ואת אימו בת שבע".
זיגמונד פרויד. אולי אשמדאי הוא לא זר מפחיד, אלא השתקפות שלנו עצמנו
(צילום: Library of Congress)
סליחה?
"אני מקווה שהטוקבקיסטים של ynet לא יכעסו, אבל זה מה שכתוב בתלמוד – ולא אני כתבתי אותו".
מה המסקנה שלך מהמדרש הזה?
"עושה רושם שאם אתה רוצה לבנות את בית האלוהים, אתה חייב לבוא במגע עם העולם האפל – ולמגע הזה יש השלכות. כלומר, ברגע ששלמה מכניס את השד לביתו, השד לא נשאר כוח עבודה חסר רצונות. ברגע שפתחנו את הדלת והכנסנו את השד הביתה, מדובר בעניין של זמן עד שהוא יתפוס את מקומנו.
"בעיניי זה סיפור מבריק. מצד אחד עומד מלך אנושי שזכה בחוכמה אלוהית, ומהצד השני עומד מלך השדים, שגם לו יש כוח וידע יוצאי דופן. ברגע שמלך השדים מחליף את שלמה, כל הסיפור מקבל משמעות חדשה. זה מזכיר את הרעיון של הסוציולוג היהודי-אמריקני ארווין גופמן, שכל אינטראקציה חברתית כוללת עטיית 'מסכה'. ברגע שאשמדאי לובש את הצורה החיצונית של שלמה, את מסכת 'המלך', העולם מתייחס אליו כמו אל שלמה – בלי לברר מה באמת יש מתחת למסכה. זה סיפור ששואל: האם לסמוך על מראה העיניים שלנו זה רעיון טוב? האם שפטתי נכון את האדם שעומד מולי? כמה אנחנו נמשכים אחרי מותגים, כמו מותג ה'מלך'. בין השורות נרמז לנו שמה שקרה לשלמה יכול לקרות גם לנו – ואז יש מקום לשאול מי אנחנו בכלל, האם יש משהו מאחורי המסכות והמותגים שאנחנו לובשים – ואם כן, מתי ואיפה האני האמיתי מתגלה".
אשמדאי. מתואר כשד שמתערב בחיי האדם האינטימיים ביותר
(ציור: נוצר באמצעות בינה מלאכותית)
מרקס ממשיך ואומר: "לזיגמונד פרויד יש מסה משנת 1919 שנקראת 'האלביתי', שם הוא מספר איך הוא עצמו ישב בקרון רכבת, וקולט שמישהו מפחיד נמצא בתא שלו. לקח לפרויד שנייה להבין שהאדם המפחיד שנועץ בו מבט הוא בעצם ההשתקפות שלו עצמו במראה. בדומה, בעומק הסיפור על אשמדאי ושלמה, מסתתרת האפשרות שאשמדאי הוא לא זר מפחיד, אלא השתקפות שלנו עצמנו".
האם העיניים יודעות לשפוט?
בשבוע הבא (9–13 באוגוסט) בבית אבי חי תתקיים סדרת הרצאות של ד"ר מרקס בזום, ללא תשלום (בהרשמה מראש), תחת הכותרת "כוחות אופל בספרות חז"ל: שדים, שטנים, ובני האלוהים". בין השאר יעסקו ההרצאות בסיפור על בני האלוהים ובנות האדם מספר בראשית ובמדרש, במפגש של רבי מתיא בן חרש עם השטן, במפגש הגורלי של שלמה ואשמדאי, ומאוחר יותר במפגש בין שלמה למלאך המוות.
כריכת ספרו של ד"ר חן מרקסעיצוב: אמרי זרטלמרקס מספר שבהרצאות שלו הוא שמח לארח גם לא מעט חרדים וחרדיות. לפני כחודש, למשל, תלמידה שלו הזמינה אותו למפגש זום עם נשים דתיות וחרדיות שיש להן עסקים פרטיים. "דיברתי על העובדה שמחקרים הוכיחו שכאשר אנחנו פוגשים אנשים יפים, אנחנו מגיבים בצורה אחת, וכאשר פוגשים אנשים מכוערים אנחנו מגיבים בצורה אחרת. בתום ההרצאה ביקשתי מהמשתתפות להשיב האם יש להן יכולת טובה לשפוט בני אדם. 47 נשים השתתפו בסקר, וכולן, ללא יוצא מהכלל, ענו שיש להן יכולת שיפוט מעולה", הוא אומר בחיוך רחב.
ומה המסקנה שלך?
"בספר שלי על היופי והכיעור שאלתי – איך אנחנו מגיבים לאנשים יפים ומכוערים, ואיך היופי או הכיעור מעצבים את זהותו של מי שנושא אותם. עכשיו אני עוסק בשדים, וכאן השאלה שמעניינת אותי היא מה קורה כשהשד בסיפור מסתיר את זהותו. האם אנחנו באמת יודעים לזהות את מי שנמצא מולנו?
"במקרים כאלה שדים מציגים מבחן להכרה האנושית. כששאלתי את הנשים האם יש להן יכולת לשפוט בני אדם, בעצם ניסיתי לרמוז להן על החרדה – לא שאנחנו גרועים בלשפוט אנשים, אלא שאנחנו בטוחים כל כך שאנחנו טובים בזה, עד שאנחנו לא מסוגלים לחשוב אחרת. גם הספרות הקדומה וגם המחקר המודרני מנסים ללמד אותנו שהעיניים הן לא רק חלון למציאות; הן גם מקור קבוע לאשליות. החוכמה הגדולה היא לא לדעת לשפוט בני אדם, אלא לדעת כמה קל לנו לטעות בשיפוט הזה".
