באיראן הודו אמש (שלישי) כי יותר מ-3,000 בני אדם נהרגו מאז פרצו המחאות במדינה לפני כשבועיים, ולפי דיווחים שונים המספר גבוה בהרבה - כשהערוץ האופוזיציוני "איראן אינטרנשיונל" דיווח כי יותר מ-12 אלף נהרגו ב"טבח הגדול בהיסטוריה״. כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נשאל אתמול על מספר ההרוגים, הוא השיב כי "אף אחד לא הצליח לתת לי מספר מדויק. שמעתי מספרים, אני חושב שזה הרבה. זה יותר מדי".
טראמפ הוא לא היחיד שאינו יודע כמה אנשים באמת נהרגו, והפער הזה אינו מקרי, שכן היא איראן היא מדינה סגורה יחסית, ללא עיתונות חופשית ועם מגבלות חמורות על תיעוד, אינטרנט ופעילות של ארגונים בינלאומיים. במציאות כזו, קביעה נחרצת היא כמעט בלתי אפשרית, אבל מה שבטוח: אם המספרים הגבוהים נכונים, העולם עד לאחת המחאות הקטלניות ביותר בהיסטוריה המודרנית, ואין כמעט תקדים לדיכוי מחאה אזרחית בהיקף הרוגים כזה.
השאלה האמיתית היא לא רק כמה נהרגו באיראן, אלא מדוע כמעט תמיד כשמדובר במחאה המונית, המספר המדויק של ההרוגים נותר בגדר תעלומה. הוויכוח על מספר ההרוגים הוא לא רק טכני, אלא חלק ממאבק על הנרטיב: למשטר תמיד יש אינטרס להנמיך אותו כדי למנוע לגיטימציה בינלאומית לסנקציות, לאופוזיציה יש אינטרס להעלות אותו כדי ליצור דחיפות ותמיכה - וארגוני זכויות אדם נעים באמצע, אבל תלויים ביכולת איסוף המידע.
אז כיצד בכלל ניתן לדעת כמה בני אדם נהרגו במחאות, אילו מקרים בהיסטוריה מזכירים את המחאה הנוכחית באיראן - ולמה כמעט תמיד המספרים האמיתיים נותרים במחלוקת? ynet עושה סדר.
מספרים מעורפלים ללא נתון מוחלט
בניגוד למלחמות בין מדינות שבהן קיימים צבאות סדירים ורישום פורמלי, מחאות מתרחשות בתוך אוכלוסייה אזרחית חיה. ההרג אינו מתבצע בשדה קרב ברור אלא ברחובות, בכיכרות ואפילו בבתים. הרוגים נקברים במהירות, לעיתים בלי תיעוד רשמי, משפחות מפחדות לדווח והרשויות פעמים רבות הן חלק ממנגנון ההסתרה.
טראמפ: "נראה שישנם אנשים שנהרגו שלא היו צריכים להיהרג"
מעבר לכך, עצם ההגדרה של "הרוג מחאה" היא עמומה. האם נספרים רק מי שנהרגו בזמן ההפגנה עצמה או גם מי שמת מפצעיו ימים לאחר מכן, אסירים שמתו בחקירה או עוברי אורח? כל החלטה כזו משנה את התמונה, ולעיתים בהפרש של אלפים.
כשמדובר במשטרים סמכותניים, הבעיה כמובן מחריפה מכיוון שבאמצעות שליטה בתקשורת, חסימות אינטרנט, הפחדה ואיומים על צוותים רפואיים - הספירה הופכת לאקט פוליטי בפני עצמו. הקושי הזה אינו ייחודי רק למקרה הנוכחי של איראן והוא חוצה תקופות, משטרים ויבשות, וככל שחוזרים אחורה בזמן היכולת לאמוד את מספר הקורבנות במחאות הייתה קשה אף יותר, שכן לא רק שאין תיעוד חזותי, אלא גם עצם הספירה לא הייתה אז נורמה.
מרד ניקה (532 לספירה): בין 30 אלף ל-35 אלף הרוגים
הדוגמה הכי רחוקה בציר הזמן היא מרד ניקה בקונסטנטינופול, בירת האימפריה הרומית המזרחית (הביזנטית) ששכנה במקום שבו נמצאת כיום איסטנבול, שנמשך כשבוע בשנת 532 לספירה. המרד החל כמהומות של אוהדי מרוצי מרכבות, אך במהירות הפך להתקוממות עממית נגד הקיסר יוסטיניאנוס. לפי הרישומים ההיסטוריים על אודות אותה תקופה, הקיסר הורה לכוחותיו לטבוח במורדים שהתכנסו בהיפודרום, והמספרים שמופיעים בכתבים נעים בין 30 אלף ל-35 אלף הרוגים.
אלא שמדובר במקורות בעלי אינטרס שנכתבו שנים לאחר האירוע, בלי רישום שמי ובלי דרך לאמת. ייתכן שהמספרים נועדו להדגיש את עוצמת הקיסר, וייתכן שהם דווקא משקפים מציאות קשה עוד יותר.
גם בתקופות מאוחרות יותר, מחאות עירוניות ברחבי אירופה, סין והאימפריה העותמאנית דוכאו באלימות קיצונית שגבתה אלפי קורבנות, אך תועדו במשפטים כלליים כמו "נהרגו רבים". מקורות צרפתיים, איטלקיים ואנגליים מהמאות ה-14 וה-15 מדברים על "אלפים שנהרגו" או על "ערים שהתרוקנו מתושביהן", אך לעיתים אין אפילו ניסיון לכמת, וההיסטוריה נותרה עם תיאורים ספרותיים ולא עם נתונים.
הקומונה הפריזאית (1871) - בין עשרת אלפים ל-20 אלף הרוגים
ב-1871, דיכוי הקומונה הפריזאית שנמשך כחודשיים הפך לאחד האירועים המדממים ביותר באירופה המודרנית המוקדמת. לאחר תבוסת צרפת במלחמה מול פרוסיה, פריז נשלטה במשך חודשים בידי חברי הקומונה הפריזאית - תנועת מחאה פוליטית וחברתית. כשהממשלה חזרה לעיר, היא פתחה בדיכוי אלים שנמשך שבוע אחד שזכה לכינוי "שבוע הדמים".
ההערכות לגבי מספר ההרוגים נעות בין עשרת אלפים ל-20 אלף בני אדם, אך גם כאן אין מספר מוסכם. חלק מההרוגים נפלו בקרבות רחוב, אחרים הוצאו להורג ללא משפט, ורבים מתו בכלא או מפצעיהם לאחר מכן. קשה להבחין מי היה מפגין, מי לוחם מאולתר ומי אזרח אקראי - והמחאה העירונית הידרדרה למצב שבו עצם הספירה הפכה לבלתי אפשרית.
מחאת טיאננמן בסין (1989) - המספר שלא פורסם מעולם
הכניסה למאה ה-20 לא פתרה את הבעיה, אלא רק שינתה את צורתה. ב-1989, דיכוי מחאת הסטודנטים בכיכר טיאננמן בבייג'ינג שנמשך כחודש וחצי הפך לסמל עולמי. הוא תועד במצלמות, שודר בעולם והפך לאחד האירועים המזוהים ביותר עם דיכוי מחאה. ועדיין, שלושה עשורים לאחר מכן, אין מספר רשמי של הרוגים.
המשטר הסיני מעולם לא פרסם נתונים מלאים, ועדויות סותרות ממשיכות לצוף. הערכות מערביות מדברות על מאות הרוגים, בעוד מקורות אחרים מדברים על אלפים ובתרחישי קיצון אף קרוב לעשרת אלפים. עצם חוסר הוודאות הזה הפך את טיאננמן למקרה קלאסי שבו אי אפשר לדעת אם מדובר באירוע קטלני מאוד או קיצוני במיוחד, וזו בדיוק הסיטואציה שבה נמצאת איראן כיום.
"מרד 8888" במיאנמר (1988): בין 3,000 לעשרת אלפים הרוגים
ב-8 אוגוסט 1988 פרץ במיאנמר, אז בורמה, גל מחאה עממי ורחב נגד החונטה הצבאית ששלטה במדינה. ההפגנות, שכונו "מרד 8888" בגלל התאריך שבו פרצו, כללו שביתות, צעדות והתכנסויות המוניות. תגובת הצבא הייתה אלימה במיוחד, עם ירי ישיר לעבר מפגינים.
רוב ההערכות מדברות על כ-3,000 הרוגים לאורך ימי הדיכוי, אך יש גם כאלה שמדברות על עשרת אלפים - כשהמספר הרשמי שסיפקה בורמה הוא בכלל 350. זהו אחד המקרים המתועדים ביותר של דיכוי אלים של מחאה בעשורים האחרונים, והוא משמש נקודת ייחוס מרכזית כשמדברים על "אלפי הרוגים" במחאה מודרנית. גם במקרה זה אין רשימה מלאה או ודאות מוחלטת, ומדובר באומדן שמבוסס על עדויות, דוחות מאוחרים והצלבות חלקיות.
מצרים 2013: בין 900 ל-2,600 הרוגים - ביום אחד
מקרה בולט נוסף הוא דיכוי מחנות המחאה בכיכר ראבעה אל-עדוויה ובכיכר א-נהדה בקהיר ב-14 אוגוסט 2013. באותו יום פיזרו כוחות הביטחון המצריים בכוח מחנות מחאה של תומכי האחים המוסלמים ושל הנשיא המודח מוחמד מורסי, תוך שימוש נרחב באש חיה.
לפי ארגון Human Rights Watch, נהרגו באותו יום לפחות כ-900 בני אדם, רובם מפגינים. גורמים אחרים, בהם תומכי המחאה, טענו שמספר ההרוגים הגיע אף ל-2,600. הייחוד של מקרה זה הוא בכך שמדובר בדיכוי קטלני מאוד בפרק זמן קצר במיוחד: יום אחד בלבד, עם תיעוד רחב יחסית. ועדיין, גם כאן המספרים שנויים במחלוקת, והוויכוח סביבם נמשך עד היום.
סוריה 2011: כשהמחאה הפכה למלחמה
חשוב לציין גם את גל המחאות שפרץ בסוריה במרץ 2011, שהחל כהתקוממות אזרחית לא-אלימה ברובה עם הפגנות בערים כמו דרעא, חומס ודמשק, בדרישה לרפורמות פוליטיות ולסיום שלטונו של בשאר אסד. כבר בחודשים הראשונים נהרגו לפי הערכות אלפי מפגינים מירי כוחות הביטחון, ובנוסף היו מעצרים אלימים ועינויים במתקני כליאה.
עם זאת, בניגוד למקרים אחרים של דיכוי מחאה, האלימות בסוריה הסלימה במהירות יוצאת דופן: חלק מהמפגינים החלו להתחמש, קצינים ערקו מהצבא והעימות האזרחי גלש בתוך חודשים ספורים למלחמת אזרחים רחבת היקף. בשלב זה, ההבחנה בין "הרוגי מחאה" לבין "הרוגי מלחמה" הפכה לכמעט בלתי אפשרית, והמספרים זינקו לעשרות ומאות אלפים בהקשר אחר לחלוטין. לכן, אף שסוריה החלה כמקרה מובהק של דיכוי מחאה קטלני, היא לרוב אינה נספרת בהשוואות היסטוריות של הרוגים במחאות בלבד - משום שהאירוע שינה במהירות את אופיו והפך למלחמה כוללת.
איראן של שנות ה-80: אלפים הוצאו להורג - הרחק מהכיכרות
כאן נכנס פרק חשוב נוסף בהיסטוריה האיראנית, שמספק דוגמה נוספת לבעיית המספרים. בשנים שלאחר המהפכה האיסלאמית של 1979, תחת הנהגתו של האייתוללה רוחאללה חומייני, דיכא המשטר החדש את מתנגדיו באמצעים קיצוניים. שיאו של הדיכוי הגיע ב-1988, כשאלפי אסירים פוליטיים הוצאו להורג בתוך חודשים ספורים.
לפי ארגוני זכויות אדם, מדובר בכ-4,000 עד 5,000 הרוגים לפחות, בעוד הערכות אחרות מדברות על מספרים גבוהים בהרבה. רוב הקורבנות היו אסירים שכבר הוחזקו בבתי כלא, חלקם לאחר משפטים קודמים, וההוצאות להורג בוצעו לאחר הליכים קצרים במיוחד בפני ועדות שכונו בדיעבד "ועדות המוות".
זה לא היה דיכוי של מחאה ברחוב, אלא טבח שיטתי מאחורי חומות בתי הכלא. ובכל זאת, גם כאן, שלושה עשורים אחרי - אין מספר מוסכם. קברי אחים הוסתרו, מסמכים הושמדו והמשטר מעולם לא פרסם נתונים רשמיים. זהו תקדים שממחיש עד כמה איראן מסוגלת לייצר הרג המוני - ואז להשאיר את העולם בלי תשובה ברורה לשאלה כמה באמת נהרגו.
המחאה הנוכחית באיראן - ״ליגה אחרת"
איראן של היום היא כבר מדינה במאה ה-21 עם רשתות חברתיות, תיעוד אזרחי ודיווחים בינלאומיים, אבל מצד שני מדובר במשטר שמפעיל חסימות תקשורת, מגביל תנועה של עיתונאים ומפעיל לחץ כבד על משפחות ובתי חולים.
בכל מקרה, אם המספרים הגבוהים לגבי גל המחאה הנוכחי יתבררו כנכונים, מדובר באירוע שמתקרב לאירועי קיצון היסטוריים, וגם אם יתברר שהמספרים נמוכים יותר - עדיין מדובר בדיכוי אלים במיוחד בקנה מידה מודרני. המשותף לכל התרחישים הוא חוסר הוודאות, וייתכן שהמספר האמיתי יתברר רק בעוד שנים - או שהוא לעולם לא ייוודע, כפי שהמספר לא ידוע במדויק במקרים ההיסטוריים שצוינו קודם לכן.
כך או כך, המספרים הפעם גדולים בהרבה ממספרי ההרוגים במחאות קודמות באיראן: במחאות "התנועה הירוקה" שפרצו ב-2009, בטענה לזיופים בבחירות שבהן ניצח מחמוד אחמדינג'אד, מיליונים יצאו לרחובות - וכמה עשרות נהרגו; במחאה שפרצה ב-2019 בעקבות הזינוק במחירי הדלק נהרגו מאות בני אדם - כשלפי דיווח שפורסם בעבר ברויטרס המניין הגיע ל-1,500; וב"מחאת החיג'אב" ב-2022 נהרגו כ-500 בני אדם. המספרים כעת מזכירים כאמור רק את האלפים שהוצאו להורג בשנות ה-80, אז ביסס משטר האייתוללות את מעמדו ורדף את מתנגדיו.
קשה מאוד לקבוע בשלב זה כמה בני אדם נהרגו בגל המחאה הנוכחי, אבל עצם העובדה שבתוך קצת יותר משבועיים כבר נשמעות הערכות של אלפי ואף עשרות אלפי הרוגים מציבה את המחאה הזו ב"ליגה אחרת". אם המספרים הגבוהים יתאמתו, העולם עשוי להיות עד לאחד המקרים הקטלניים ביותר של דיכוי מחאה אזרחית בעידן המודרני - ובמחיר דמים כבד בהרבה ממה שניתן אי-פעם לספור במדויק.
