בעוד חודש בדיוק סמי (שם בדוי) יוצא מכאן. הוא יארוז את הבגדים והחפצים המעטים שלו ויפנה את המיטה לאסיר המשוחרר הבא. קשה לו עם פרידות. ככה זה כשנודדים בין משפחות אומנה כל הילדות. אבל את הפרידה הזאת הוא מקווה לצלוח כמו שצריך. בהדרגה. בלי לטרוק דלת. הפרידה קשה, אבל לא מוחלטת. הוא ימשיך להגיע לקבוצות הגמילה ולשיחות. ובמקרה הצורך, הוא יודע שיוכל לחזור גם מעבר לכך. ״אני יודע שיש לי כאן בית עם אנשים שאוהבים אותי ואני אוהב אותם״, הוא אומר. עבור סמי, זה רחוק מלהיות מובן מאליו. עד לפני שנים אחדות, הוא חשב שהחיים שלו הולכים בכיוון אחד: ממאסר למאסר, מגמילה להתמכרות וחוזר חלילה.
11 צפייה בגלריה
"אני כולי מגיע ממקום של קומבינות ותככים", משתף סמי, "אז אתה כל הזמן מנסה לברוח מהאמת, חושב כמו עבריין"
(צילום: יריב כץ )
11 צפייה בגלריה
איך אתה מרגיש היום? שואל הלוח, ומציע עשרות תשובות. מבט מתוך הוסטל "מתפחות"
(צילום: יריב כץ )
כבר שנתיים שסמי כאן, בהוסטל ״מפתחות״: מסגרת יחידה מסוגה, המיועדת לאסירים משוחררים שהורשעו בעבירות של אלימות במשפחה. מבחוץ, זו נראית כמו עוד וילה בשכונה ותיקה במרכז הארץ. בפנים מתחוללת דרמה של ממש. כדי לתאר את המתרחש כאן, אפשר להיעזר בלוח הרגשות התלוי בסלון: "איך אתה מרגיש היום? שואל הלוח, ומציע עשרות תשובות. לא רק ״שמחה״ ו״עצב״. גם מרמור, בושה, בדידות מבוכה ואכזבה. היכולת לדבר על רגשות ולתאר אותם היא חלק חשוב בתהליך שעוברים כאן הדיירים.
תמיד חשבתי שאם ידעו מה קורה לי בתוך המחשבות, אשב כל החיים בבית סוהר. בבית הזה אפשרו לי לשתף ונתנו לי תחושה שמבינים אותי. זה משהו שאף פעם לא חוויתי. שמים לך מראה בפנים, ופתאום אתה צריך להבין מי אתה, מה הדפוסים שלך
יש ביניהם שוני רב: יהודים וערבים, רופאים ועובדי מדינה לצד מי שלא השלימו 12 שנות לימוד. אך דבר משותף אחד יש לכולם: הם ישבו בכלא על עבירות אלימות חמורות נגד בנות זוגם. תקיפה. ניסיון רצח. רצח.
כל מחווה נבחנת
סמי הגיע לכאן אחרי מאסר ממושך, לאחר שתקף את בת זוגו באלימות קשה במיוחד. היא נותרה בחיים והתלוננה במשטרה. הוא נותר מבודד לגמרי. בתחילת מאסרו, שלא היה המאסר הראשון - הוא ישב בכלא קודם לכן על עבירות סמים - חשב שכך זה יימשך. ״האמנתי שזו דרך החיים שלי, וזהו. לא היו לי חלומות או שאיפות״. כשהתקרב מועד שחרורו, נאמר לסמי שהתנאי לשחרור מוקדם הוא תקופה ב״מפתחות״. ״רציתי לצאת מהכלא, אז הסכמתי״, הוא אומר. בשנה הראשונה שלו כאן, הוא מעיד, לא ממש התמסר לטיפול. ״אני כולי מגיע ממקום של קומבינות, הסתרות, תככים, מזימות״, הוא משתף, ״אז אתה כל הזמן מנסה לברוח מהאמת, אתה עוד חושב כמו עבריין. קשה להתחיל לדבר באמת על הדברים ולהוציא אותם החוצה״.
מנהלת המרכז, הילה לוי, מבקשת שלא לשגות באשליות או למכור תמונה ורודה מדי. קשה מאוד להשתנות, ובכלל, ״שינוי״ הוא מושג חמקמק. ״כמו אצל מכורים, שלא מפסיקים להיות מכורים גם כשהם נגמלים, אין שאיפה שהם יפסיקו להיות גברים אלימים״, אומרת לוי. קשה לשנות דפוסים, וקשה עוד יותר לשנות את היסודות שמהם צמחה האלימות. אך מה שלומדים כאן, בהתמדה ובאינטנסיביות, הוא לזהות את הדפוסים, להכיר בהם, ולעצור אותם בזמן.
״האלימות היא כמו הר״, משתמשת לוי בדימוי שגור כאן בהוסטל, ״הם הגיעו לשיא ההר - וזו העבירה שהכניסה אותם לכלא. המטרה כאן היא ללמוד לזהות את האלימות עוד לפני שהתחיל הטיפוס, ולא כשמגיעים לשיא״. כדי לעשות זאת, לומדים לפרק את האלימות לחלקיקים הכי קטנים. ״מסתכלים עליה במיקרוסקופ״, מסבירה לוי. ״איזה מבט אני נותן, האם אני מנתק את הטלפון באמצע שיחה לאשתי כי היא אמרה משהו שעצבן אותי, האם אני זורק איום מרומז״. כל מחווה נבחנת, מדוברת.
סדר היום אינטנסיבי. מ-6:00 בבוקר ועד קרוב לחצות. בין לבין, הם יוצאים לעבוד מחוץ להוסטל. גם זה חלק מהשיקום. ״זו אוכלוסייה שהרבה פעמים מגדירה את הערך העצמי הגברי שלה דרך כמה כסף מזומן יש בכיס״, מסבירה לוי. ״יש מטופלים שמחזיקים אלפי שקלים בכיס רק כדי להרגיש שהם גברים. זה כסף ש׳נשרף׳ מהר מאוד, ואז הילד צריך כסף לטיול בבית הספר - וכבר אין כסף. חלק מהתהליך הוא ללמוד לנהל תקציב, לחשוב קדימה, לקחת אחריות״.
ויש גם את עניין הסמכות: לקבל הוראות מצוות הבית - הנשי במובהק - ולבצע מטלות כמו בישול ושטיפת כלים. ״דברים שבחיים הקודמים שלהם מישהי אחרת הייתה עושה בשבילם - האישה שלהם, אמא, האחות. כאן הם מתחילים ללמוד מה זה אומר להחזיק בית, להכין ארוחת ערב, לפנות כלים״, מוסיפה לוי.
11 צפייה בגלריה
סמי, עם מפתחות על הקיר בהוסטל. "נתנו לי תחושה שמבינים אותי. זה משהו שאף פעם לא חוויתי"
(צילום: יריב כץ )
הצוות - העובדות הסוציאליות אם הבית, מדריכי הלילה - מחזיק בעמדה מורכבת. מצד אחד, זה המקום שבו מסבירים לדיירים שהם יכולים - ואף מצופה מהם - לשתף הכול. גם את המחשבות האפלות והקשות ביותר. ״תמיד חשבתי שאם ידעו מה קורה לי בתוך המחשבות, אשב כל החיים בבית סוהר", אומר סמי. "בבית הזה אפשרו לי לשתף ונתנו לי תחושה שמבינים אותי. זה משהו שאף פעם לא חוויתי״. ומצד שני, יש דרישה בלתי מתפשרת: לומר אמת, לא להסתיר דבר, ובעיקר - להתמודד באופן כנה ומפוכח עם העבירה. ״אנחנו כועסים פה על המטופלים, אנחנו משקפים להם שמה שהם עשו הוא מאוד מאוד בעייתי״, מספרת לוי. סמי מסביר שהתהליך הזה קשה יותר מהכלא: ״כאן שמים לך מראה בפנים. פתאום אתה צריך להבין מי אתה, מה הדפוסים שלך. זה קשה״.
הם למדו את האלימות בבית. התיקון של זה מגיע קודם כל לאישה שלהם, לילדים שלהם
שלב הכרחי בדרך לשיקום היא עימות עם העבר. כחלק מהטיפול, הדיירים נדרשים לספר בפרטי פרטים מה עשו. זה מגיע פעמים רבות אחרי שנים ארוכות של הכחשה. ״היה לנו פה דייר שרצח את אשתו הראשונה, ואחרי השחרור מהכלא הוא היה כאן בטיפול עם בת הזוג החדשה שלו״, מספרת לוי, ״בהתחלה היא בכלל לא ידעה שהוא ביצע את העבירה הזאת, כי כל השנים הוא הכחיש, אמר לה שהפילו עליו תיק. אחרי העבודה כאן, הוא החליט לספר לה. התהליכים כאן עמוקים מאוד״.
״אף אחד לא באמת נרקב בכלא, בסוף כולם יוצאים״
״מפתחות״ הוא אחד מתשע מסגרות שמפעילה הרשות לשיקום האסיר (רש״א) - גוף עצמאי הכפוף למשרד הרווחה, האמון על שיקומם של אסירים במהלך תקופת המאסר ואחריו. לטיפול מגיעים אסירים ששוחררו על תנאי לפני תום תקופת מאסרם, אחרי שוועדת השחרורים קבעה שהם עומדים בתנאים לכך, ולאחר שהם הביעו רצון להשתקם. כמו השינוי הפנימי, גם המושג ״רצון״ הוא חמקמק. ״לנו לא משנה שהם מגיעים רק כי הם רוצים שחרור מוקדם. העיקר שהם פה, ואנחנו עובדים איתם״, אומרת לוי.
בכל שנה משתחררים בישראל כ-6,000 אסירים מהכלא. כשליש מהם יבחרו שלא לעמוד בפני ועדת שחרורים ויעדיפו לרצות את עונשם עד תום. ״הם לא מעוניינים בשיקום, ולא רוצים קשר איתנו״, מסביר מנכ״ל הרשות לשיקום האסיר, משה שוקרון. שני השלישים הנותרים יפגשו נציג של הרשות לשיקום האסיר כבר במהלך שהותם בכלא. מתוכם, כ-45% יימצאו מתאימים לשיקום, ויזכו מהרשות להמלצה לשחרור מוקדם, בכפוף להשתתפות באחת מתוכניות השיקום. הנתונים מלמדים כי למי שהשתתף בתוכנית כזו סיכוי טוב יותר להשתלב בחזרה בחברה, ולהימנע ממאסר נוסף.
11 צפייה בגלריה
לאסירים רבים קשה לחזור לחברה. בשפה המקצועית קוראים לזה "המאסר הנוסף"
(צילום: יריב כץ )
״יש איזו תפיסה ציבורית שבן אדם היה בכלא, ואחרי שהוא יוצא הכול בסדר כי הוא כי הוא קיבל את העונש שלו״, אומר אורי שכטר, מנהל המסגרות ברשות לשיקום האסיר, ״אבל האמת היא שקשה מאוד לחזור אחר כך לחברה. רבים משתחררים עם חובות כבדים שהמשיכו לתפוח בתקופת המאסר, ויש עוד חששות - מי ייקח אותי לעבודה, איזו בת זוג תיקח אותי״. בשפה המקצועית קוראים לזה ״המאסר הנוסף״: זה שלא נגזר בידי בית הדין, אלא בידי החברה, שלא ממהרת לקלוט אליה את האסירים המשוחררים. משם, הדרך חזרה לפשיעה ולכלא קצרה. ״כחברה, מחובתנו לייצר לזה מענים״, אומר שכטר.
אלא שהמקום בהוסטלים השיקומיים מוגבל, וגם היצע התוכניות לא מתאים לכל אחד. המשמעות היא שישנם אסירים שהעוודה קבעה כי הם מתאימים לשחרור מוקדם, אך בהיעדר מקום בתוכנית השיקומית - הם נותרים מאחורי סורג ובריח עד שיימצא עבורם מקום. הנושא הזה הוא נקודה כואבת מאוד ברשות. לקראת גיבוש התקציב הנוכחי, קיוו ברש״א לתוספת של כ-8 מיליון שקלים לטובת הרחבת היצע ההוסטלים השיקומיים וכן לתמריצים שימשכו עובדות ועובדים סוציאליים - שכן הרשות עם קושי אדיר באיוש התקנים הטיפוליים.
ואולם, בימים שקדמו לאישור תקציב המדינה, בעיצומו של מבצע ״שאגת הארי״, ספג תקציב הרווחה כולו מכה קשה, והרשות - שתקציבה הכולל עומד על כ-80 מיליון שקלים - נותרה פגועה במיוחד, כמעט ללא תוספת תקציב בהשוואה לשנים עברו. את המחיר על היעדר שיקום מספיק משלמת החברה כולה. ״זה אומר משהו על סדרי העדיפויות״, אומר שוקרון. ״העלות של החזקת אסיר בכלא היא כמעט רבע מיליון שקל בשנה - מזון, חשמל, מתקנים, שמירה״. לאלה יש להוסיף את העלויות הנלוות של הפשיעה - טיפול בקורבנות העבירה, והכסף שמפסידה המדינה מכך שהאסירים אינם חלק ממעגל העבודה. ״אצלנו, עלות הטיפול באסירים המשוחררים היא פחות מרבע״, הוא מוסיף.
שוקרון מפוכח. הוא מבין שנכון להיום, שיקום אסירים אינו בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל, בלשון המעטה. ״כולנו מתגלגלים בתוך הטראומה המתמשכת של המלחמה ו-7 באוקטובר, בנוסף לכל הצרות האחרות. אני מקווה שבשנים הקרובות המצב ישתפר״.
מעבר למחיר הכלכלי והחברתי של היעדר שיקום אסירים, שיקומם של גברים במעגל האלימות הוא רווח נקי קודם כל לבנות הזוג ולילדים. ״אף אחד לא באמת נרקב בכלא, בסוף כולם יוצאים״, מזכיר שכטר, ״השאלה היא איך הם יוצאים״. ופעמים רבות מאוד, אפילו מי שעשו את הנורא מכל נכנסים לזוגיות חדשה - שבהיעדר טיפול, תיכנס שוב למעגל אלימות הרסני. אלימות שהחלה כבר בבית שבו גדלו הגברים האלימים. ״יש העברה בין-דורית״, אומרת לוי, ״הם למדו את האלימות בבית. התיקון של זה מגיע קודם כל לאישה שלהם, לילדים שלהם״.
כ-300 נרצחו בעשור
בבתי הכלא בישראל מוחזקים כ-23,000 אסירים - מתוכם 13,000 אסירים פליליים וכ-10,000 ביטחוניים. כ-6,000 אסירים משתחררים מהכלא מדי שנה, מתוכם כ-4,000 שנמצאים במעקב של הרשות לשיקום האסיר.
תופעות האלימות במשפחה והאלימות נגד נשים תופחות בשנים האחרונות, כאשר שנת 2025 הייתה בולטת לרעה. לפי נתוני פורום מיכל סלה, ב-2020 נרצחו 18 נשים, גבר אחד וילד אחד; ב-2021 נרצחו 18 נשים, ב-2022 נרצחו 16 נשים וילד אחד; ב-2023 נרצחו 22 נשים, שני ילדים וגבר אחד; ב-2024 נרצחו 17 נשים וילד אחד; בשנה שעברה נרצחו 31 נשים ושלושה ילדים; ומתחילת השנה הנוכחית, 2026, נרצחו כבר 6 נשים וגבר אחד.
לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בעשור האחרון נרצחו כ-300 נשים. כמחצית מהרציחות שפוענחו בוצעו על ידי בן הזוג של הנרצחת, כשליש על ידי בן משפחה אחר וכחמישית על ידי חשוד שאינו בן משפחה. כ-52% מהנרצחות הן ערביות, כ-42% יהודיות והשאר ממוצא אחר. כ-36% מהנשים שנרצחו הגישו קודם הרצח תלונה במשטרה על אלימות במשפחה.
רצח הוא רק קצה הקרחון: מסקר מקיף שביצע משרד הרווחה בשיתוף יוזמת ״קווים אדומים״ לבחינת היקפי תופעת האלימות במשפחה בישראל עולה כי קרוב ל-10% מהגברים והנשים היו קורבן לאלימות בזוגיות - פיזית ולא פיזית - במהלך חייהם. עם זאת, נשים נמצאות בסכנה גבוהה הרבה יותר לסבול גם מאלימות פיזית קשה.
