צפו: המפגש המרגש בין בתיה שוורץ ואור אלחרר
מפגש מרגש: בתוך כל הכאב הגדול, החור השחור שנפער בחייהן ובליבן, יש מקום אחד שבו אור אלחרר ובתיה שוורץ מרגישות קצת יותר נוח. זה קורה כשהן יחד. רק שתיהן, בארבע עיניים. רק אז הן יכולות באמת לדבר ולהבין את גודל הכאב. מצד שני, השותפות שהגורל גזל עליהן מאפשרת להן להעלות חיוך אחת אצל השנייה, ולהרגיש אפילו מעט אופטימיות בתוך האופל.
"הקשר שלנו הוא נצחי, אם נרצה או לא נרצה", אומרת אור אלחרר (28), אלמנתו של רס"ן איתמר אלחרר ז"ל. "אור היא האדם היחיד שמבין אותי באמת, הכי נוח לי איתה", אומרת בתיה שוורץ (26), ארוסתו של רס"ן אופק אהרון ז"ל.
מאז מותם של שני הקצינים מיחידת אגוז בתקרית ירי בשוגג לפני שלושה חודשים, אור ובתיה מנסות להמשיך בחייהן ככל שניתן. אופק ואיתמר ז"ל, שני קצינים נערצים ומקצוענים, הותירו אחריהם מורשת מכובדת ובתוך זמן קצר הפכו לסמלים ביחידת העילית של חטיבת גולני. המשקל הכבד מונח כעת על כתפיהן של שתי הנשים, שגאות להמשיך ולספר עליהם.
בתיה ואור הכירו עוד לפני האסון ונוצר ביניהם קשר חברי, בזמן שאופק ואיתמר שירתו יחד בגולני ואחר כך באגוז. מאז הן חברות טובות, ועכשיו, לאחר הטרגדיה, הקשר החברי ביניהן הפך נצחי. לאחר מותם הן גילו כמה קווי דמיון היו בין בני הזוג שלהן, גם כמפקדים בצבא וגם כאנשים ערכיים בחיי היום-יום.
"שניהם פשוט היו אנשים טובים", מספרת אור. "חברים טובים, קצינים מוערכים שהחיילים שלהם העריצו. שניהם היו מאוד סוחפים אחריהם. שניהם היו מוכנים לתת הכל למען החיילים שלהם, מצד אחד, אבל מצד שני גם דרשו מהם לא פחות. אלו הערכים שהם קיבלו במהלך השירות שלהם".
"אופק תמיד הלך עם האמת שלו", ממשיכה בתיה. "תמיד הוא אמר שהוא עושה את התפקיד שלו כאילו זה התפקיד האחרון שלו בצה"ל. הוא תמיד אמר את מה שחשוב לו, גם אם הוא היה במיעוט".
ואור עונה לה: "גם איתמר הלך תמיד עם האמת שלו עד הסוף, תמיד ראה את החיילים לנגד עיניו. הם היו מוכנים ללכת בשבילו עד סוף העולם".
בתיה: "אופק תמיד אהב את איתמר. הוא מאוד העריך אותו, תמיד הוא אמר שזה בן אדם שכיף להיות במחיצתו. הקשר וחברות ביניהם התחזקו עוד יותר כשהם הגיעו לאגוז".
אור: "אני זוכרת את איתמר אומר תמיד: 'אופק הוא פשוט גבר'".
אופק, בן 28 במותו, ואיתמר, בן 26 במותו, מפקדי פלגות ביחידת אגוז, נהרגו מירי בשוגג במהלך אימונים בנבי מוסא, בין ירושלים לים המלח. שני הקצינים יצאו לסריקות בעקבות ציוד צבאי שנגנב. במקביל אליהם יצא לסריקות גם סגן נ', שסבר כי מדובר בגנבים וביצע ירי לעברם. ועדת החקירה לאירוע הצביעה על שורה של כשלים ומחדלים ביחידה, בעיקר כמובן אצל הקצין שירה בשוגג. אבל איתמר ואופק, שיצאו לסרוק את השטח לאחר הגניבה, פעלו כפי שהיה מצופה מהם, כך קבע צוות הבדיקה.
"איתמר ואופק פעלו לפי הנהלים", אומרת אור. "הם עשו את מה שהם היו צריכים לעשות. אם הם לא היו עושים את זה, אז הייתי דואגת. המשימה של איתמר הייתה להכשיר את הלוחמים ולהחזיר אותם הביתה בשלום. זו הייתה האחריות שלו, וגם לדאוג שהם ישנו בלילה כמו שצריך ושלא יהיה עליהם איום של גנבים, או שציוד של היחידה ייעלם. אם הוא הבין שיש משהו שמסכן אותם, אז תפקידו ואחריותו לדאוג. גם אופק פעל אותו הדבר".
בתיה: "היה מותר להם לצאת, זה בסמכותם. למעשה, הם לא הלכו לחפש את הציוד. הם רצו לבדוק את השטח לפני עזיבה. אופק היה מפקד המאהל, הם הלכו לסרוק את השטח, הם לא חיו באיזה סרט שהם ימצאו את הציוד שנגנב. הבנתי שנ' יצא לפניהם, לא יודעת למה, לסייר לבד. הוא יצא ללא אישור, גם לא הודיע, אף אחד לא ידע שהוא יצא. הוא היה בדריכות גבוהה מאוד, ועד היום לא ברור לי למה".
בצה"ל החליטו לאחרונה למנות את סגן נ' לתפקיד מפקד מחלקה בבסיס הדרכה של חיילים עורפיים בצפון. ההחלטה החריגה למנותו לפקד על חיילים עורפיים נועדה, לפי גורמים צבאיים, לסייע בשיקומו הנפשי מאז האסון. משפחת אלחרר ואהרון יצאו בחריפות נגד המינוי. אור ובתיה נמנעות מלמתוח ביקורת אישית כלפיו, אך מצטרפות לדברי הביקורת של המשפחות שגינו בחריפות את המינוי. "אני מצפה ממנו לפחות לבוא אלינו ולבקש סליחה. זה הכל. מעבר לזה ממילא אין מה לעשות", אומרת בתיה.
לאחרונה התפתח דיון ציבורי סוער סביב תנאי העסקה של אנשי הקבע בצבא. אור יוצאת להגנתם: "אני לא אוהבת את הביקורת שיש על אנשי קבע, על התנאים שלהם, על הפנסיות וכו'. אנשים לא מבינים מה המשמעות והמחיר האישי של משפחות הקבע. כל בוקר הם קמים בשליחות. הם לא קמים בשביל עצמם, אלא קמים ויוצאים מהבית למען המדינה. לצערי מעריכים את זה רק אחרי שקורה אסון. לצערי לא מספיק מבינים את זה. איתמר ואופק למשל, כל היום היו בעשייה וכל היום דאגו לחיילים שלהם, והכל מתוך אהבת המדינה".
מאז אותו יום שחור, השתיים מנסות להתרגל לחיים החדשים שכפה עליהן האסון. "הדרך שלי להתמודד היא בכך שאני תמיד חושבת מה איתמר היה מצפה ממני לעשות", מספרת אור. "הכל השתנה, שום דבר לא נשאר אותו הדבר, וגם מה שנשאר - גם הוא לא אותו הדבר. כל התוכניות שלנו היו שזורות אחד בשני. היו לנו חלומות משותפים, ואני נשארתי לבד עם החלומות האלה. אני רוצה שימשיכו בדרכו, בערכיו. שכל העבודה שהוא השקיע ביחידה ובחיילים שלו תימשך ותיזכר".
אופק ובתיה היו אמורים להינשא בקיץ הקרוב. כל פרטי החתונה כבר נסגרו. "6 שנים היינו יחד. היו לנו מטרות, תוכניות", אומרת בתיה. "אופק הוא חלק ענק ממי שאני. הוא היה מבחינתי אחד למיליון. הוא לימד אותי המון, והיום אני לוקחת ומיישמת את מה שלמדתי ממנו. היום אני צריכה להיות בתיה ואופק, רק בלי אופק. אני גם אופק בשביל החברים שלו שמתייעצים איתי. יש לי עכשיו שתי נשמות שאני נושאת, שלי ושלו".
אור מזדהה: "אני מרגישה שאני מנהלת לוח זמנים של שני אנשים. שאני צריכה לעשות מה שהוא היה צריך לעשות. נשארו ממנו דברים קטנים שאני צריכה למלא אותם. אצל חלק מהאנשים שהכירו אותו אני הדבר הפיזי שנשאר ממנו. אנשים שהיו קרובים אליו מוצאים נחמה אצלי".
בתיה: "לאופק היה משפט קבוע שהוא תמיד היה אומר, ואת זה אני רוצה שתמיד יזכרו: 'השמיים הם לא הגבול, הם רק מגרש המשחקים שלי'. כך גם כתוב על המצבה שלו".
