אם היו אומרים לעדן עמרם (21) מדימונה שהיא תחזיק עצלן אקזוטי בידיים בלב יער האמזונס, תשוט עם הזריחה בחיפוש אחר דגי פיראנות ותנינים ותישן בבקתה קטנה מוקפת נחשים – בלי חשמל ובלי קליטה – היא כנראה הייתה צוחקת. לא משום שהחלום על הטיול הגדול אחרי הצבא בדרום אמריקה לא קסם לה, אלא מפני שבכלל לא הייתה בטוחה שהיא מסוגלת לצאת למסע כזה.
אבל מנהג אחד מהבית היא דווקא לקחה איתה לדרך: סרטוני הליפסינק הקצרים שהיא אוהבת לצלם ולהעלות לטיקטוק, שם צברה כמעט 70 אלף עוקבים. בכל פעם שהיא ובן זוגה אילאי הגיעו למקום מיוחד, המצלמה נשלפה וסרטון נוסף הצטרף לאוסף. כך, מסרטון לסרטון, תיעדה עדן לא רק את הנופים והחוויות של דרום אמריקה, אלא גם מסע שבו החששות שאיתם יצאה מהבית הלכו והתפוגגו.
עדן משחקת טמפל ראן אנושי במאצ'ו פיצ'ו
(צילום: באדיבות עדן עמרם)
"בהתחלה בכלל לא תכננתי להגיע לדרום אמריקה", היא מספרת בשיחה עם ynet. "אבל בן הזוג שלי שכנע אותי להצטרף אליו לטיול". היום, אחרי חצי שנה עם תרמיל על הגב, מבחינתה הטיול הגדול שאחרי הצבא הוא לא רק מסע בין מדינות עולם שלישי ומסיבות, אלא בעיקר מסע התבגרות אישי – כזה שבמהלכו גילתה פעם אחר פעם שהפחדים שלקחה איתה מהבית היו גדולים בהרבה מהמציאות שפגשה בדרך.
"כשהתחלתי לחשוב על הטיול, ראיתי הרבה סרטונים", היא מספרת. "מצד אחד הם גרמו לי לרצות לטייל, אבל מצד שני שמעתי כל הזמן אזהרות וסיפורים על דברים רעים שיכולים לקרות". ככל שהתקרב מועד הטיסה, כך התרבו החששות. "בהתחלה הייתי מאוד מפוחדת והגעתי עם הרבה סטיגמות. חשבתי שהמציאות היא כמו כל הסיפורים שמספרים".
החשש לא נעלם גם כשהמטוס המריא. "במיוחד כי טסתי לבד לפגוש את אילאי – בן הזוג שחיכה לי בריו". המרחק, הבדידות, חוסר הוודאות והסיפורים המלחיצים על דרום אמריקה התחברו יחד לתחושה אחת גדולה של חרדה – וברזיל, הנקודה הראשונה במסע, הייתה המדינה שהפחידה אותה יותר מכל. "אמרו לי שיש הרבה גניבות ושודים, שיש כנופיות ושצריך מאוד להיזהר".
עדן, חברה אל בן הזוג שחיכה בברזיל
(צילום: באדיבות עדן עמרם)
אלא שככל שהימים חלפו, עדן הרגישה שהמציאות מורכבת יותר מהתדמית. "אנחנו ידענו בדיוק איפה להיות ואיפה להסתובב", היא אומרת ומדגישה את הפער בין השמועות המלחיצות והסטיגמות לבין המציאות הנעימה שפגשה. "היינו באזורים של התיירים, ראינו שמתייחסים אלינו יפה, ובמלונות קיבלו אותנו בצורה מושלמת".
גם המפגש עם מטיילים רבים לאורך הדרך תרם לתחושת הביטחון. "ראינו מלא ישראלים, וכל הסטיגמות האלה של סכנה פשוט התפוגגו לי ברגע". לדבריה, אין פירוש הדבר שאפשר להתעלם מהסכנות. "צריך לדעת איפה להסתובב. צריך לקרוא, לחקור ולהבין לאן מגיעים. צריך להיות עם ביטחון, אבל גם לשמור על הדברים שלך".
במבט לאחור היא מבינה שברזיל הייתה רק התחנה הראשונה בשינוי שעברה. "לאט לאט גיליתי שברזיל היא לא באמת כמו שחשבתי", היא צוחקת. "הכרתי מלא אנשים, עשינו דברים שבחיים לא חשבתי שנעשה, וכל פעם מחדש נהיה לי יותר ביטחון ויותר עצמאות". אלא שהמבחן הגדול באמת עדיין חיכה לה – יער האמזונס.
אם ריו דה ז'נרו הייתה המקום שבו החלו להיסדק הפחדים שהביאה איתה מהבית, דווקא ביער הגשם הגדול בעולם היא הבינה עד כמה החששות שלה היו גדולים מהמציאות. עוד לפני שעלתה על המטוס, עדן סימנה את יער האמזונס כאחד משיאי הטיול. "ממש חלמתי להגיע לשם", היא מספרת. "עוד לפני הטיול קראתי עליו וראיתי סרטונים ביוטיוב. רציתי להבין מה אני הולכת לעבור שם. זה היה נראה לי משהו שלא כל אחד זוכה לחוות בחיים, וממש התרגשתי לקראת זה. רציתי לעבור את זה בשלום, אבל גם ליהנות מזה".
בלב האמזונס הפרואני, מוקפת נהרות אינסופיים וצמחייה צפופה, העיר איקיטוס היא שער כניסה פופולרי לתרמילאים המעוניינים בסיורי לילה בעקבות קיימנים ודולפינים ורודים, במפגשים עם קהילות ילידיות ובחוויות טבע באחד האזורים העשירים בעולם במגוון ביולוגי. משם יצאו עדן ובן זוגה להרפתקה של החיים.
עדן ואילאי באמזונס
(צילום: באדיבות עדן עמרם)
שלושה ימים העביר הזוג הצעיר בלב יער הגשם, רחוק מהציוויליזציה ומההמולה של העולם המודרני. היום התחיל עם הזריחה והסתיים בחשכה מוחלטת. "לא היה לנו כמעט חשמל, אולי שעה ביום, גם קליטה כמעט לא הייתה". בכל בוקר היו קמים עם אור ראשון, עולים על סירה קטנה ויוצאים עם המדריך האינדיאני לשוט בנהרות בחיפוש אחר בעלי החיים שמסתתרים בין העצים. "ראינו תנינים, פיראנות והמון סוגים של קופים. היה פשוט מגוון מטורף של בעלי חיים", היא משחזרת בהנאה.
אחד הרגעים שלא תשכח היה המפגש המסקרן עם אחת החיות הנדירות של הג'ונגל. "החזקתי עצלן בידיים", היא אומרת בחיוך. "ויש לנו אפילו סרטון מזה".
עדן והעצלן
אבל דווקא כשהשמש שקעה התחילה מבחינתה החוויה האמיתית. "כשיורד החושך לא שומעים כמעט כלום חוץ מהקולות של הג'ונגל", היא מספרת. "היינו מסתובבים עם פנסים ומחפשים חיות. מסביב יש נחשים, יש חרקים ויש את כל הדברים שפחדתי מהם לפני שהגעתי". אלא שדווקא שם, בלב החושך, קרה דבר שלא ציפתה לו. "פתאום הרגשתי אשת החיות", היא צוחקת. "ברגע שאתה נמצא שם אתה כבר פחות חושב על כל החרקים ועל כל הדברים שהפחידו אותך לפני שהגעת. לא הרגשתי פחד בזמן אמת, פשוט נהניתי מהאנשים שהיו איתי, מהבן זוג שלי ומהאווירה שהייתה שם. פתאום כל מה שדמיינתי לפני הטיול כבר לא היה חשוב".
גם תנאי הלינה, היא מודה, נשמעו הרבה יותר מפחידים לפני שהגיעה. השניים ישנו בבקתה פשוטה בלב הג'ונגל, בלי הנוחות שמציעים בתי המלון ובלי האפשרות לברוח למסך הטלפון. "פשוט חיינו שם", היא נזכרת. "פתאום כל היום שלך מתנהל לפי הטבע. המדריך שלנו חי שם, ופתאום אתה מבין שזה העולם שלו. מבחינתו, כל מה שנראה לנו מיוחד או מפחיד הוא פשוט חלק מחיי היום-יום".
הגעתי עם הרבה סטיגמות ועם תחושה שהכול הולך להיות מפחיד. לאט לאט הכרתי אנשים, עשינו דברים שבחיים לא חשבתי שנעשה, ופתאום נהיה לי הרבה יותר ביטחון ונהייתי גם הרבה יותר עצמאית
במבט לאחור היא מבינה שדווקא המקום שממנו חששה יותר מכל הפך לאחת החוויות הגדולות של הטיול. "חשבתי שכל הזמן אפחד מנחשים, מחרקים ומכל מה שיש שם. אבל בסוף פשוט נהניתי מכל רגע".
מהג'ונגל הפראי המשיכו השניים לאי קטן ומסתורי באגם טיטיקקה בפרו, שם החליפו את קולות בעלי החיים במפגש אינטימי עם משפחה אינדיאנית מקומית. "הסבא והסבתא הכינו לנו ארוחות, הסתובבנו איתם באי והם הראו לנו איך הם חיים". עדן מדגישה כי המפגש לא התמקד בנופים אלא באנשים. "הם הראו לנו מה הם מגדלים, איך הם מכינים את האוכל ואיך נראים החיים שלהם".
בהר הצבעים בפרו
(צילום: באדיבות עדן עמרם)
בערב חיכתה להם הפתעה נוספת. "הלבישו אותי ואת אילאי בבגדים המסורתיים שלהם, ואז יצאנו לרקוד איתם במסיבה המקומית", צוחקת התרמילאית הצעירה. "זאת הייתה חוויה ממש מיוחדת, כי לרגע אחד הרגשנו שאנחנו לא רק מבקרים במקום, אלא ממש חלק ממנו".
משם המשיכו התרמילאים הצעירים לאחד האתרים הארכיאולוגיים המפורסמים בעולם – מאצ'ו פיצ'ו. "כשהגענו לשם ממש התרגשנו", היא מספרת. "זה מקום שכל כך הרבה אנשים חולמים להגיע אליו, ופתאום אתה עומד שם באמת". לדבריה, אחת ההחלטות הטובות שקיבלו הייתה לשלם למדריך מקומי. "בלי מדריך אתה פשוט רואה אבנים. רק כשהוא התחיל להסביר לנו על בני האינקה, על כל ההיסטוריה של המקום ועל המשמעות של כל מה שאנחנו רואים, הבנתי למה המקום הזה כל כך מיוחד. פתאום הכול מקבל משמעות אחרת".
וכמו בתחנות אחרות במסע, גם במאצ'ו פיצ'ו הגיע תורו של סרטון נוסף. עוד לפני שיצאה לטיול הגדול נהגה עדן להעלות לרשת סרטוני ליפסינק קצרים – סרטונים שבהם מזיזים את השפתיים כאילו שרים בזמן שהשיר מתנגן ברקע. "תמיד אהבתי לעשות את הסרטונים האלה, וכל פעם שאנחנו מגיעים למקום מיוחד אנחנו מצלמים". הפעם דווקא היעדר הקליטה הפך לחלק מהבדיחה. "במקום להשתמש בשיר מהטלפון, אילאי פשוט שר אותו בעצמו בזמן שצילמנו".
כשאני שואל אותה מה השתנה בה אחרי יותר מחצי שנה של נדודים בדרום אמריקה, היא בכלל לא מדברת על נופים. "כשהגעתי הייתי מלאה בפחדים", היא מספרת בכנות. "הגעתי עם הרבה סטיגמות ועם תחושה שהכול הולך להיות מפחיד. לאט לאט הכרתי אנשים, עשינו דברים שבחיים לא חשבתי שנעשה, ופתאום נהיה לי הרבה יותר ביטחון ונהייתי גם הרבה יותר עצמאית".
צחוקים בגלאפגוס
גם הזוגיות, היא מודה, הפתיעה אותה לטובה. "בהתחלה חשבתי שיהיה לנו הרבה יותר קשה", היא מחייכת. "בסוף גיליתי שזה בדיוק להפך. אם אנחנו לא מסכימים על משהו, אנחנו פשוט מדברים עליו ואנחנו נהנים מכל רגע ביחד, וזה לא משהו שמקשה עלינו".
ולצעירים שמתלבטים אם לצאת לטיול הגדול אחרי הצבא, היא מבקשת להעביר מסר שנולד מתוך החוויה האישית שלה. "תקראו, תחקרו, תדעו לאן אתם מגיעים ותשמרו על עצמכם. אבל אל תיתנו לפחד להוביל אתכם. אני כמעט ויתרתי על דרום אמריקה בגלל כל מה ששמעתי לפני שטסתי. היום אני יודעת שאם הייתי מוותרת בגלל הפחד, הייתי מפספסת את אחת החוויות הכי גדולות של החיים שלי".
