"אבא, אני אוהב אותך"; "אמא, יורים בכביש שאני נמצאת בו"; "רק רציתי להגיד שאני אוהב אותך, אם יקרה משהו". בבוקר טבח 7 באוקטובר ובשעות שאחריו, הורים קיבלו שיחות טלפון מהילדים שלהם. בבוקר מה שהיה אמור להיות חג שמחת תורה, הם ניסו להרגיע, לתת הוראות, להפיח תקווה ולהבטיח שהכול יהיה בסדר. הם לא ידעו שאלה יהיו המילים האחרונות שישמעו מהם. שלוש שנים אחרי, ההקלטות נשארו: הקול, הפחד, וגם המשפטים שההורים היו רוצים לומר אחרת.
"זה היה ציווי פרידה מוחלט"
"אבא, אני אוהב אותך". אלה המילים הראשונות שגיא אילוז ז"ל אמר לאביו, מישל, כשהצליח להגיע אליו בטלפון בבוקר 7 באוקטובר. "מה קרה? איפה אתה, גיאצ'וק?", שאל מישל. "אני אוהב אותך מאוד אבא".
"מה קרה, גיא?", האב שואל, וגיא משיב: "הרגו את אלון. אני מתחבא בעץ. ירו בי, חטפתי כדור. אני שוכב פצוע, מדמם על הרצפה. ארבעה מתו לי בידיים, ארבעה. אבא, אני רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך".
"גיא, אל תיפרד מאיתנו. חכה איתי שנייה על הקו", אמר מישל.
הקלטת השיחה של מישל ובנו גיא
שלוש שנים אחר כך, מישל עדיין נמצא בשיחה הזאת בכל יום. "כשאני רוצה לספר מי זה הבן שלי, גיאצ'וק, אני תמיד מתחיל עם השיחה הזאת", הוא אומר. היום הוא שומע אותה אחרת: "זה היה ציווי פרידה מוחלט. גיא הבין את מה שאני סירבתי להאמין ולהבין".
כשצלצל הטלפון באותו בוקר, מישל עוד לא הבין את ממדי האסון. הייתה אזעקה והוא ישב בבית עם כוס קפה. על הצג הופיעה שיחה חסויה. מהצד השני הייתה מוקדנית מד"א שביקשה לצרף את בנו לשיחת ועידה. גיא ברח ממסיבת הנובה, נפצע מירי והסתתר בין העצים סמוך לכביש 232. הטלפון האישי שלו נשאר ברכב, והוא השתמש בטלפון של חברו אלון ורבר ז"ל בשיחות חירום כדי להזעיק עזרה.
במשך קרוב לשעה, מספר מישל, גיא ביצע שבע שיחות לגורמי החירום והביטחון. גם כשהיה פצוע, הוא ניסה להסביר איפה הוא נמצא ולבקש שיגיעו אליו. באחת השיחות אמר: "אני גם לא מבין למה אתם לא באים להציל אותי. אני רואה פה גם רכבים של צה"ל, אני שומע פה מסוקים. למה אתם לא באים להציל אותי?".
מישל ניסה לתת לגיא הוראות, לשמור אותו בחיים. הוא ביקש ממנו להסתתר, לא לנסות להיות גיבור. "אמרתי לגיא שאני אוהב אותו, שהוא ייצא מזה ושיהיה חזק", הוא מספר. "אני חושב שבסופו של דבר אמרתי לו הכול. הנחיתי אותו איך לעשות הכי נכון שחשבתי".
אבל יש דבר אחד שלא עשה - הוא לא נפרד: "יש בי חרטה שלא הבנתי מהר את האירוע. שהייתי מאוד מבולבל בהבנת הסיטואציה. יש בי חרטה שלא נפרדתי ממנו. אמרתי לו שיהיה בסדר. באמת קיוויתי והאמנתי, רציתי להאמין".
מישל אוחז בתמונת בנו גיא לפני עסקת החטופים האחרונה: "אני יודע שהוא נפרד מכולם"
(צילום: ריאן פרויס)
השיחה נקטעה בקולות ירי. מישל היה משוכנע שבנו נהרג, ויצא לשטח לחפש אותו. רק בהמשך התברר שגיא נחטף לעזה בעודו בחיים. לפי עדותה של מיה רגב, שפגשה אותו בשבי, הוא היה פצוע ואושפז בבית חולים בעזה. לאחר 57 ימים של אי ודאות, היא סיפרה למשפחה כי גיא איננו בחיים.
יש עוד משפט שמישל חזר אליו מאז. "הוא אמר לי: 'אבא, תמסור את אהבתי לאמא שלי, ותמסור את אהבתי לאחות שלי מאיה ולאח שלי אורי'. היום אני יודע שהוא בעצם נפרד מכולם. גיא לא הלך מהעולם כשהוא לא הספיק להגיד את המילים האחרונות והחשובות לו ביותר. לפחות בדבר הזה הייתה לי איזושהי נחמה".
"הייתי צריכה להגיד לה שאני אוהבת אותה"
גם רונית לא הבינה שהבת שלה נפרדת ממנה. כמה שעות קודם לכן הייתה בטוחה שניצן רחום ז"ל בכלל לא נסעה למסיבה. ניצן הייתה בהיריון, סבלה מבחילות ואמרה לאמה שהיא לא מרגישה טוב ומתכוונת להגיע לישון בבית הוריה. לבסוף היא נסעה עם בן זוגה לידור לוי ז"ל. קצת לפני שבע בבוקר הטלפון העיר את רונית. "אמא, אל תשאלי איזה סיוט", אמרה ניצן. "מה קרה?", שאלה.
ניצן רחום ובן זוגה לידור ז"ל שלא חזרו מהנובה
"יש רקטות ובלגן במסיבה, אל תשאלי. איזה מזל שנסעתי איתו ולא לבד. הייתי צריכה עכשיו להיות בדרך לבד. אנחנו במסיבה בדרום. התחיל צבע אדום, רקטות מעל הראש שלי". רונית ביקשה לדעת איפה היא. ניצן סיפרה שהם בדרך לבאר שבע, לבית של חברים. "בואי הביתה", אמרה לה אמה.
"אי אפשר. סגרו כבישים, הכול בלגן. כולם נוסעים ובורחים, את לא מבינה איזה טירוף". ואז הקול משתנה: "אני לא רוצה להיות פה. אני לא רוצה להיות על הכביש הזה", נשמעת ניצן בוכה וצועקת. "ניצן, ניצן, תירגעי", מנסה רונית.
"אמא, יורים בכביש שאני נמצאת בו". רונית משיבה: "כפרה עלייך, תנשמי עמוק. תירגעי". גם לידור, בן זוגה של ניצן, נשמע בשיחה. "הכול בסדר", הוא אומר. "תרגיע אותה, היא בחרדה עכשיו", מבקשת ממנו רונית. "תחבק אותה, תעטוף אותה". לידור אומר: "הכול בסדר, תהיי רגועה, הכול טוב".
הקלטת השיחה של רונית ובתה ניצן
רונית: "התקווה שלי הייתה שהיא תהיה חטופה. היום אני יותר אומרת שאני אוהבת"
(צילום: יריב כץ)
היום, כשהיא חוזרת לרגע הזה, רונית שומעת דברים שלא הצליחה להבין אז. באותו בוקר היא עדיין חשבה שמדובר בירי רקטות. היא הכירה את בתה כמי שפחדה מאוד גם בשגרה, וייחסה חלק מהבהלה שלה לפחד שאפיין אותה וגם להיריון.
"ניסיתי להרגיע אותה בכעס", היא אומרת. "על זה אני מכה על חטא. הייתי צריכה לנסות להרגיע אותה ולא להתעצבן שהיא מפוחדת. היא אמרה לי בשיחה לא פעם: 'אמא, זה לא סתם. הם פה, הם יורים עלינו'. ולא הבנתי. לא הבנתי את סדר הגודל של העניין. זה אכל אותי".
לא היו מילות פרידה
היו ביניהן שתי שיחות, ובהמשך שוחחה רונית גם עם לידור. כשהבינה שיש מחבלים בשטח, ביקשה ממנו לא לספר לניצן כדי שלא להלחיץ אותה עוד יותר. ניצן הייתה בסוף החודש הרביעי להריונה, רק שבוע קודם עברה סקירת מערכות והמשפחה גילתה שהיא נושאת בן. בתוך האסון, רונית חשבה גם על הנכד שעמד להיוולד. "תשמור עליה, תרגיע אותה", ביקשה מלידור. "חשוב שהיא תישאר רגועה".
לא היו מילות פרידה. ניצן אמרה לאמה שכשתגיע לבאר שבע תדבר איתה. השיחה הבאה לא הגיעה. במשך שישה ימים המשפחה לא ידעה מה עלה בגורלה. "התקווה שלי הייתה שהיא תהיה חטופה ולא שנרצחה", מספרת רונית. בסופו של דבר התברר שניצן נרצחה. גם לידור נרצח.
שלוש שנים חלפו, ורונית חוזרת שוב ושוב לאותו טלפון. "כל יום", היא אומרת. "יש ימים שאני נכנסת כדי לשמוע את הקול שלה". ומה הדבר שהכי קשה לה? "שלא נשארתי איתה על הקו. הייתי נשארת איתה כל שנייה, שתרגיש שאני נמצאת. הייתי צריכה להגיד לה שאני אוהבת אותה. זה היה הכי קשה לי".
הנכד של רונית, ניל, מנציח בשמו את ניצן ולידור: "החיוך שלו גורם לי לחייך"
מאז, האובדן שינה גם את הדרך שבה רונית מדברת עם ילדיה האחרים. "נהייתי מצד אחד חרדתית להם. אני מבקשת מהם בבוקר ובערב להתקשר אליי, להגיד לי שלום. לא להגיד לי איפה הם נמצאים או לאן הם הולכים, אני לא רוצה לחטט, אבל כן לשמוע אותם, לראות שהכול בסדר".
ובעיקר, היא אומרת היום בקול את המילים שחסרות לה כל כך מאותה שיחה אחרונה עם ניצן. "היום אני יותר אומרת שאני אוהבת, יותר מחבקת. אומרת שאני גאה בהם, שאני אוהבת אותם. פעם פחות השתמשנו במילים 'אני אוהבת אותך', והיום אני משתדלת להגיד את זה כל יום".
היום יש לרונית נכד, ניל בן העשרה חודשים, בנה של גיל, אחותה הצעירה של ניצן. גם שמו מנציח אותם: הנ' מניצן והל' מלידור. רונית מספרת שהוא מזכיר לה מאוד את בתה. "הוא גם דומה לה בגיל הזה, אחד לאחד. אני מראה לאנשים והם נשארים עם פה פתוח", היא אומרת. "כאילו היא השאירה לי חתיכה ממנה בניל". היא קוראת לו "אור בחושך": "החיוך שלו גורם לי לחייך".
"הוא ידע שזו השיחה האחרונה"
בבוקר שמחת תורה התארחו הוריה בביתה בנתניה. כשאחותה, שומרת שבת, התקשרה, דיקלה הבינה שמשהו חריג קורה. היא פתחה טלוויזיה וראתה את התמונות מהדרום, אבל דווקא אז, היא מספרת, השתלטה עליה תחושת ביטחון כמעט בלתי מוסברת.
הקלטת השיחה של דיקלה ובנה ראם
ראם לא פירט, אבל אמר לאימו: "יש פה דברים שאסור לראות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"אני מרגישה את ראם", אמרה לאביה. "הוא בסדר. אני מרגישה אותו, הוא נלחם. הוא אריה, הוא חזק. אין מצב שמישהו יפגע בו". ראם היה במוצב כיסופים ונלחם במשך שעות. לקראת הערב התקשר הביתה.
"ראם, איפה אתה?" שאלה דיקלה. "אני חזרתי למוצב. מחכה לפקודות המשך", השיב. "יש איתך עוד חיילים?", שאלה. כשבנה ענה: "מה שנשאר", היא השיבה בדאגה: "מה זה מה שנשאר? יש לנו הרבה פצועים? הרוגים?". ראם לא הרחיב: "לא חסר. אני אוהב אתכם ואני מתנצל אם פגעתי בכם".
"אתה לא פגעת בנו. הכול בסדר. אתה צריך להיות חזק", השיבה דיקלה. "רק רציתי להגיד שאני אוהב אותך, אם יקרה משהו", התעקש ראם. "לא יקרה שום דבר, ראם. הכול טוב. אתה התכוננת כל החיים שלך למצב הזה. אתה יודע טוב מאוד איך לעבוד".
"את לא מבינה מה קורה פה... עזבי. יש פה דברים שאסור לראות", המשיך. "זה הרגעים שאתה צריך להאמין בעצמך. ראם, אתה יכול. אני יודעת מי אתה". ברקע נשמעה אחותו: "אני אוהבת אותך. בהצלחה".
כיום דיקלה מאמינה שבנה ידע. "בדיעבד אני מבינה שהוא ידע שזו השיחה האחרונה", היא אומרת. "אני באותם רגעים לא חשבתי לרגע ככה".
דקלה: "אני הכי מצטערת שלא הנעתי את האוטו ונסעתי"
(צילום: יובל חן)
רק אחר כך הבינה דיקלה למה התכוון כשאמר 'מה שנשאר'. "הוא אמר דברים בצורה מאוד עמומה", היא משחזרת. "הוא כל כך הכיר אותי. אם הוא היה אומר אותם בצורה קצת אחרת, הוא ידע שאמא דיקלה מניעה את הרכב ולא מעניין אותה כלום ונוסעת".
השיחה ארכה, לדבריה, כשבע או שמונה דקות. בסופה עבר הטלפון לאופיר, בעלה, ששאל את ראם על הציוד שעליו. דיקלה המשיכה לצעוק ברקע: "ראם, תדאג לעצמך. אני מבקשת ממך, תדאג לעצמך". ראם אמר שהוא חייב לסיים משום שהוא מתרגש והשיחה עם המשפחה מעלה בו דמעות. אחרי שניתק, שלח לאחותו הודעה אחרונה: "אני אוהב אותך מאוד".
כעשר דקות לאחר השיחה, מספרת דיקלה, ראם נהרג.
שלוש שנים אחר כך, החרטה שלה אינה על משפט שלא אמרה, אלא על פעולה שלא עשתה. "אני לא בן אדם שמאמין בדיבורים, אני בן אדם שמאמין בעשייה", היא אומרת. "אני הכי מצטערת בעולם שלא פשוט הנעתי את האוטו ונסעתי. זה הדבר שאני הכי מתחרטת עליו - שנשארתי לשבת במקום".
"בשיחות אני מבינה איך לממש את צוואתו"
בטלפון של דיקלה שמורות יותר מ-2,000 שיחות מוקלטות עם ראם, ובכל בוקר היא חוזרת לאחת מהן. "אני כל בוקר שומעת אותי ואת ראם מדברים בטלפון", היא מספרת. "אני מבקשת ממנו מסר, ומנסה לקחת מזה קצת כוח". פעם אחת, בדרכה לבית העלמין, בצאת יום כיפור, ביקשה ממנו בקול שייתן לה סימן שהוא בסדר. כשהתחברה למערכת ברכב, עלתה אחת השיחות הישנות, והדבר הראשון ששמעה היה קולו של ראם אומר לה: "אמא, גמר חתימה טובה". "התחלתי לבכות את נשמתי", היא מספרת.
לדיקלה יותר מ-2,000 שיחות עם ראם: "כל בוקר מבקשת ממנו מסר"
(צילום: באדיבות המשפחה)
עם הזמן, היא אומרת, ההקלטות הפכו עבורה גם לדרך להמשיך ללמוד ממנו. "אני שומעת את השיחות איתו ומבינה עד כמה הוא ראה את העולם בפרספקטיבה כל כך בוגרת, אמיתית ומדויקת. בתוך השיחות האלה אני לומדת איך להתנהל עם עצמי ואיך לממש את צוואתו של ראם". דברים שבעבר ניסתה לרכך אצלו, היא מספרת, מקבלים היום משמעות אחרת: "היום אני שומעת אותם ואומרת, 'איך לא אמרתי לו, ראם, אתה צודק'? מצד שני, אני יודעת שהנשמה שלו כאן ושהוא רואה אותי, ואני משתדלת מאוד שהוא יהיה גאה בי".
שלוש שנים אחר כך, ההורים שומעים את השיחות האלה אחרת. את המשפטים שבזמן אמת לא הבינו, את הפחד שניסו להרגיע, את הדברים שהם עצמם אמרו, ואת אלה שלא הספיקו לומר. "זה מה שנשאר מגיא", אומר מישל. "השיחה האחרונה, יצירות המוזיקה שהוא יצר, ג'ורג'י הכלב שלו. שום דבר בחיים לא יכול להכין אותך לזה".
ההקלטות הללו מתפרסמות כעת שוב ומקבלות חשיפה סביב קמפיין ״ישראל לא שוכחת״ של תנועת ״קומו״ ומשפחות 7 באוקטובר, לקראת טקס הזיכרון הלאומי, שייערך ביום ציון הטבח, 7 באוקטובר, בשעה 21:15 בפארק הירקון.
