הישיבה היומית החשובה ביותר בישראל בשנה הראשונה של המלחמה התקיימה במשרד הביטחון. החל מהשבוע השלישי למלחמה, גלנט כינס את ראשי המערכת בכל בוקר ב-10:30 ("אפס-אפס", הוא מעיר, "ולא בזום"): הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, מנכ"ל משרד הביטחון, ראש מינהלת החטופים, מתאם הפעולות בשטחים, דובר צה"ל, אלוף פיקוד העורף ואחרים, ו"הדבר הזה היה מאוד אפקטיבי, זה היה הלב הפועם של כל התהליך. והתעקשתי שיהיו שם מספרי אחת, לא נציגים". בישיבה בהרכב דומה אך מצומצם יותר, החל המהלך שיעצב את עסקת החטופים הנוכחית. זו הצעה שנתניהו הגדיר בדיעבד בשיחות סגורות "אמבוש" שעשתה לו מערכת הביטחון.
יואב גלנט מתפטר
שר הביטחון לשעבר העריך כי לא ייתכן שסינוואר ייכנס למערכה ללא תיאום כלשהו עם נסראללה, "ואכן, מצאנו במחשבים של חמאס בעזה חודשים לאחר מכן את נאומי יחיא סינוואר (לדרג הבכיר בחמאס) וגם את הפקודות, הדיונים והתיאומים. כבר בקיץ הם שלחו אנשים לתאם עם חיזבאללה". זהו סיפור מעניין מאוד, שקשור באדם בלתי ידוע יחסית בישראל ששמו סעיד איזדי, ראש ענף פלסטין בכוח אל-קודס של משמרות המהפכה.
בשבוע שעבר פירסם מרכז המידע למודיעין וטרור במל"מ מסמך שלם עליו, תוצר של מסמכי שלל שנתפסו בעזה. אלה מבהירים עד כמה איראן החזיקה ביכולת אפקטיבית על חמאס, ואת מעורבותו של איזדי בתכנון "המערכה הגדולה", שהיא 7 באוקטובר.
ביולי 2022 מדווח איסמעיל הנייה לסינוואר על פגישה שאירגן איזדי עם נסראללה. הוא מאשר בפניו כי נסראללה רואה בתרחיש של השמדת ישראל עניין מוחשי וקרוב, וכי הנציג האיראני ביקש לבחון את התוכניות לעומק. שנה מאוחר יותר מגיע ח’ליל אל-חיה, נאמנו המובהק של סינוואר, לביירות. הוא נושא מסר על הכוונה לפתוח במתקפה בקרוב. מסיבותיו, שאינן ידועות, נסראללה מסרב לראותו. אל-חיה רואה את איזדי, ומודיע לו כי חמאס יתקוף את ישראל. אין תיאום קרוב בין בנות הברית בציר ההתנגדות.
כעת אפשר לפרסם כי כאשר התנהל המו”מ להשבת הישראלים והגופות מעזה, ממש לפני 7 באוקטובר, אחד הרעיונות שעלו מצד המתווכות והגיעו מחמאס הוא שסינוואר יקבל היתר מישראל לצאת לחו”ל, עניין שהוא חפץ בו. העניין מגיע עד גלנט. שר הביטחון פוסל מיד. אם סינוואר אכן היה יוצא לביירות, אין ספק שנסראללה היה פוגש בו; המסר שהעביר מקורבו אל-חיה על פתיחת מלחמה נגד ישראל בחגים היה מגיע לחיזבאללה. ומי יודע מה היה קורה ב-7 באוקטובר.
גלנט מביא פה לראשונה את פקודות סינוואר ב-7 באוקטובר עצמו, אסטרטגית. "סינוואר אומר, יש תוכנית קטנה. שזה חמאס. אנחנו נכבוש את כל הנגב המערבי. יש תוכנית שנייה, שחיזבאללה יצטרף, הם יכבשו את הגליל, אנחנו ניצור איום. ואם איראן תצטרף, אנחנו נחסל את ישראל". גלנט אומר שהבין שצריך להשיב את ההרתעה הישראלית כמה שיותר מהר, כי "כשהורגים לך כ-1,200 בני אדם ביום הראשון, אז כדי לייצר הרתעה צריך לחסל את הארגון השני. כי גם אם תהרוג 12 אלף בני אדם, זה יחס שמקובל על חיזבאללה – ומחר הוא יפתח נגדך במלחמה". המטרות כפי שהגדיר, ולאחר מכן אומצו, היו חיסול היכולת הצבאית, השבת החטופים, חיסול הנהגת חמאס וחיסול היכולת השלטונית.
"הערכתי שחיזבאללה יצטרף, וביום השני, 8 באוקטובר הוא אכן התחיל לירות. ואז אנחנו נלחמים נגד ציר שמרכזו באיראן, וממשיך לחיזבאללה ולחמאס. אני זה שהגדרתי את המושג 'מלחמת שבע החזיתות'. והיה ברור לי ביום הראשון שנצטרך, כדי להשלים את המטרות, לבצע תמרון לכיבוש עזה כולה לפירוק התשתיות הללו. היה ברור שזה דבר שיש בו דברים שהם נעלמים מבחינתנו. אף פעם לא נלחמנו בשטח עם מנהרות, וגם הניסיון בלחימה בשטח בנוי בצפיפות הוא לא גדול מדי. אבל אמרתי לכל מי שרצה לשמוע, גם בצה"ל: באמצעות התמרון אתה מחסל את הכוח של חמאס, ויוצר את התנאים להחזרת החטופים ולהחלפת השלטון. היו כאלה שאמרו, 'תעשה איתם משא ומתן. תן להם כל מה שהם רוצים, והם ייתנו לך את החטופים'. השבתי – בשום פנים ואופן לא".
יש טענה שהייתה אפשרות להחזיר את כל החטופים בעסקה כזאת בתחילת המלחמה.
"לא היה דבר כזה. בימים האלה עלו דרישות שחמאס יקבל ויתורים של ישראל בירושלים וביהודה ושומרון. לא עלה בשום דיון, ואני לא מכיר שום ידיעה מודיעינית כזאת. לעומת זאת, ראיתי מה חמאס כן אמרו. כשהתחלנו לאסוף את הכוחות, הם אמרו זה סתם בשביל התקשורת, כשהתחלנו לתמרן קצת בשוליים, הם אמרו הם לא יעברו את השטח הפתוח, כשנכנסנו לשטח הפתוח, הם אמרו, הם לא ייכנסו. לאט-לאט הם התחילו להבין מה קורה".
בשעתו פירסמנו ב"ידיעות אחרונות" שראש הממשלה נתניהו, במשך שבועות, התנגד לכניסה לעזה. חשש שיהיו אלפי הרוגים לצה"ל.
"ראש הממשלה אמר, 'תפעלו מהאוויר. אם נעשה תמרון, יהיו לנו אלפי הרוגים'. אמרתי לו, 'ראש הממשלה, א', לא יהיה לנו אלפי הרוגים, ו-ב', בשביל מה יש לנו צבא, אם אחרי שהרגו לנו 1,000 אזרחים, אנחנו לא מתמרנים ללב השטח?' זה המשכו של אותו תהליך שנדבר עליו בהקשר ל-11 באוקטובר. הייתה פה ספקנות גדולה לגבי היכולת של צה"ל ותחושה של פסימיות קשה".
גלנט אומר ששמע בימים האלה חוסר אמון בנכונות של הממשלה להיכנס לרצועה מכולם – מילואימניקים, לוחמים, מג"דים. מצד שני, גם מידת האמון הממשלתית בצה"ל הייתה נמוכה מאוד, עד כדי כך שכל תנועה של אוגדה שתימרנה בעזה נדרשה לאישור מדיני: "בדרך כלל, כשאוגדה מתמרנת אלוף הפיקוד מאשר לה לעבור משלב לשלב, מקסימום הוא נועץ ברמטכ"ל. פה דרשו שאם אתה עובר את אל-עטאטרה, זה יהיה אישור קבינט".
הוא מחמיא לרמטכ"ל הרצי הלוי "שהיה מאוד אפקטיבי" בהפעלת תוכנית התמרון, שכללה הונאה מסיבית של חמאס בחודשיים הראשונים ברצועת עזה: "התנהל קרב משולב ברמה הגבוהה ביותר". גם בסביבת נתניהו יש שביעות רצון רבה בדיעבד מהחודשים הראשונים הללו.
היה פרסום בכלי תקשורת בארץ ובעולם שהתרתם לפגוע בכל בית של איש חמאס, גם אם משפחתו ובלתי מעורבים ייהרגו בתקיפה. שאיתור השמות הללו נעשה בסיוע אינטליגנציה מלאכותית.
"לגבי האופרציה, תיכנס לזה עם הצבא. אני התעקשתי, והרמטכ"ל התעקש, שהמטרות יהיו רק מטרות חוקיות, לפי הדין הבינלאומי, באישור פרקליט צבאי ראשי. אבל אני מזכיר את התנאים. יש שני מיליון אזרחים בעזה, היו לנו 251 חטופים בתחילת הדרך וכ-1,200 הרוגים כבר בפתיח. אלה דברים שאתה חייב לאזן אותם, והמדינה נמצאת במלחמה על קיומה, לאו דווקא בהקשר של השמדה פיזית, אלא בהקשר של יצירת מעמד והרתעה במזרח התיכון. אחרת השרידות היא לא שרידות שיכולים לכונן אותה לנצח. וזה מביא אותי ל-11 באוקטובר".
"ראש הממשלה מהיום הראשון, לאורך השבועות הראשונים, בוודאי עד סוף עסקת החטופים הראשונה, שידר תחושה של פסימיות שאני לא הייתי שותף לה. בתמרון זה היה, 'יהיו אלפי הרוגים. ישתמשו בחטופים כמגינים אנושיים וישימו אותם על הגגות ובפתחי הבתים'. ובנושא הזה (של מלחמה עם חיזבאללה – נ”א), הוא הצביע מהחלון יותר מפעם אחת, וזה בלשכה בקריה, ואמר, 'אתם רואים את כל הבניינים האלה בתל-אביב? הם ייהרסו, שום דבר לא יישאר, כתוצאה מהיכולת השיורית של חיזבאללה'. כלומר 'אחרי שנתקוף, עם מה שיש, הם ימוטטו את זה'. אני התנגדתי לזה, אמרתי לו שזה לא המצב"
גלנט פורס פה לראשונה, בפומבי, את קורות הדיון הדרמטי ההוא, שבו הקבינט מחליט, בניגוד להמלצתו ולהמלצת מערכת הביטחון (כמעט כולה, לבד מראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמית סער), לדחות מתקפת מנע מסיבית על חיזבאללה. הוא בהחלט לא בורר מילים כשהוא מדבר על החלטת הקבינט ההיא. הנה מונולוג קצר, מתומצת, על אחת התוכניות השאפתניות ביותר שהוצגו למקבלי ההחלטות בישראל:
"אני חושב שזה שלא פעלנו (נגד חיזבאללה) ב-11 באוקטובר, זו ההחמצה הביטחונית הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. לא רק במלחמה הזאת. מהרגע שחיזבאללה פתח באש, הוכח שאנחנו פועלים מול ציר איראן, חיזבאללה, חמאס. כשאתה נלחם נגד יותר מאויב אחד, אתה חייב להכות את החזק תחילה. זה לא אני המצאתי; זו קלאסיקה צבאית של פון קלאוזביץ, שמסביר שאם אתה מתחיל עם החלש, אין לך כוח עבור החזק. לכן אמרתי להם: 'חייבים להתחיל עם חיזבאללה'".
לתוכנית הפעולה נגד חיזבאללה היו שלושה חלקים (כמובן). "הראשון, אנחנו מנצלים הזדמנות שנקרתה לנו לחסל את ראשי חיזבאללה. יש שם איראנים וראשי חיזבאללה, מנסראללה ומטה. מיד אחרי כן, אתה עושה את מה שעשינו לבסוף בספטמבר בשנה שלאחר מכן - תוקף את כל מערך הרקטות והטילים בלבנון. בספטמבר 2024 השגנו סדר גודל של נטרול 80 אחוז. ב-11 באוקטובר היינו יכולים להשיג 90 אחוז ויותר, כי חלק מהרקטות היו מרוכזות במחסנים. עוד לא פיזרו אותן בשטח. והדבר השלישי, אנחנו יוצאים לתמרון בדומה לתמרון שעשינו לבסוף. וכשאתה מתחיל לתמרן, 15 אלף מחבלים שמים עליהם אפוד. על האפוד הזה יש מכשירי קשר ממולכדים, כמו הביפרים. וכשאתה מפעיל, אז 15 אלף, או 12 אלף נהרגים מהפיצוץ הזה. התוצאה היא חיסול פיזי של ארגון החיזבאללה בחלקים ניכרים שלו. גם ההנהגה, גם הטילים וגם הפעילים. מאותו רגע אתה במצב אחר. מדוע? כי נפתחת בפניך אפשרות לקצר את המלחמה. אתה יכול לקחת אוגדות מהצפון, להעתיק אותן דרומה, לפעול בחאן-יונס וברפיח במקביל לפעולה בעזה. בנוסף, אתה לא צריך לפנות את היישובים בצפון. הדבר הבא, חמאס מאבד את כל המשענת האסטרטגית שלו, גם עניין פיזי וגם עניין מורלי. וכל זה נעשה בתנאים האידיאליים שיש. אחת, חיזבאללה פתח נגדנו באש, שכבר משתרעת לכל רוחב גבול הצפון, והוא גם מאיים. שתיים, אתה נמצא בסד"כ מילואים מלא, עם שלוש אוגדות ערוכות בצפון להגנה. שלוש, כל כיפות ברזל ערוכות, מלאות, מתודלקות. ארבע, תמיכה בינלאומית בלתי רגילה. חמש, אחדות פנימית גדולה לעשות כל דבר אחרי הטבח האיום שעבר עלינו. וכמובן, הפתעה אסטרטגית. אני חושב שההחמצה הזאת היא הצומת הראשי של המלחמה, אחרי 7 באוקטובר. ולקחנו את הפנייה הלא-נכונה. תיקַּנּוּ את זה, לאחר שנה".
גלנט מספר שהצעת ההחלטה מתגבשת ב-10 באוקטובר. ברור לו ולנוכחים שבגלל החלון המבצעי, הכל יתנקז להחלטה יום למחרת. הוא לא ישן בלילה, ומקיים שורה ארוכה של התייעצויות של מומחים ואנשי צבא שמוקפצים לקריה. ב-8:00 בבוקר מוצגות לו תוכניות לביצוע המבצע, במטכ"ל. הרמטכ"ל וגלנט נפגשים בסביבות 10:00 בבוקר, "ומסתבר שהוא הגיע לאותה מסקנה, באופן בלתי תלוי". דהיינו, אפשר לבצע את הפעולה בסיכויי הצלחה גבוהים. בשעה 11 בבוקר הולך שר הביטחון גלנט לראש הממשלה.
מהרגע הזה, מה שגלנט מתאר היא הצצה נדירה, תקדימית, למעגל קבלת ההחלטות סביב נתניהו. ולא על אירוע שהתרחש לפני שנים רבות, אלא לפני רגע.
"אני אומר לו: 'ראש הממשלה, זה מה שצריך לעשות. אני משוכנע בזה'. תוך כדי, ראש הממשלה מכניס אנשים נוספים. דרמר, צחי הנגבי, ואז מוכנסים גם המזכירים הצבאיים. ואני מבין שנתניהו לא רוצה לעשות את זה. אני מבין לא מפני שהוא מצהיר, אלא כי הוא אומר שצריך לדבר עם נשיא ארצות-הברית, ומבקש שאדבר עם ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי". גלנט מתקשר לסאליבן, ורון דרמר נמצא על הקו. "ואני מיד שומע התנגדות לעניין".
מה טיב ההתנגדות?
"הוא אומר שזה יכניס אותנו למלחמה אזורית וזה דבר לא נכון, ומתחילים טלפונים, גם ממזכיר ההגנה אוסטין ואחרים. אני אומר לראש הממשלה 'אני משוכנע שצריך לעשות את זה'".
זו הזמנת לחץ מארה"ב, זה שראש הממשלה נתניהו אומר לך לדבר עם סאליבן.
"זה ברור לי מהשנייה הראשונה".
ומה מקור ההתנגדות של ראש הממשלה?
"ראש הממשלה מהיום הראשון, לאורך השבועות הראשונים, בוודאי עד סוף עסקת החטופים הראשונה, שידר תחושה של פסימיות שאני לא הייתי שותף לה. בתמרון זה היה, 'יהיו אלפי הרוגים. ישתמשו בחטופים כמגינים אנושיים וישימו אותם על הגגות ובפתחי הבתים'. ובנושא הזה (של מלחמה עם חיזבאללה – נ”א), הוא הצביע מהחלון יותר מפעם אחת, וזה בלשכה בקריה, ואמר, 'אתם רואים את כל הבניינים האלה בתל-אביב? הם ייהרסו, שום דבר לא יישאר, כתוצאה מהיכולת השיורית של חיזבאללה'. כלומר 'אחרי שנתקוף, עם מה שיש, הם ימוטטו את זה'. אני התנגדתי לזה, אמרתי לו שזה לא המצב. וביקשתי ממנו שיכנס את הקבינט כמה שיותר מהר".
גלנט חוזר לבור. בכל זאת, צריך להכין את המתקפה הנרחבת והמורכבת ביותר של צה"ל מאז צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים. הוא מנסה להשיג את ראש הממשלה בטלפון לקראת הקבינט. נתניהו, לפי תיאוריו, נעלם. אנחנו שלושה ימים וחצי אחרי 7 באוקטובר. "שלחתי פעם אחר פעם נציגים, כי ניסיתי להשיג את ראש הממשלה בטלפון ולא היה מענה. בכל זאת, זו מלחמה, ואני שר הביטחון. אני מדבר מהבור, שלחתי נציג, ולא נתנו לו להיכנס. בסוף חזרתי, בשעות הצהריים, ב-15:00, למשרד ראש הממשלה (בקריה). ראיתי שלמעשה הגעתי בסופו של משא ומתן קואליציוני להכנסתם של גנץ ואיזנקוט לממשלה, וגדעון סער, והדיון מאותו רגע והלאה היה שהם חלק מהעניין, התייחסו אליהם כחלק מהקבינט".
הקבינט מתכנס בבור. "תזכור שאנחנו מדברים על ישיבה שקורית בשעות הערב, ויש לה זמן מוגבל. כשאני יורד לעדכן את הקבינט, כבר ברור שיש התנגדות של ראש הממשלה, של גנץ ושל איזנקוט לעניין הזה. ואני מבין שנשיא ארצות-הברית גויס לעניין. אין לי שום טענה לקבינט, משום שאנשים שומעים, ותוך שעה הם אמורים להחליט על הרחבת מלחמה לגזרה נוספת, מבלי שהם שמעו את הפרטים, מה שניתן היה לעשות בבוקר (כאשר גלנט ביקש לכנס את הקבינט, שעות מוקדם יותר – נ"א), אי-אפשר לעשות בערב".
הוא אומר שהדיון שנערך לבסוף היה "חפוז". "תוך כדי הדיון אני מורה לרמטכ"ל על המראת המטוסים, כי אם זה לא יקרה, גם אם נחליט בחיוב, ההזדמנות עלולה לחמוק". גנץ, איזנקוט, דרמר, נתניהו עצמו – כולם נגד. "ובזה העניין מתמצה. יש פה עמדה ששר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, סגן הרמטכ"ל, אלוף פיקוד צפון, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר, כולם תומכים. בסופו של עניין, העניין הזה נדחה והקבינט מצביע נגד ההחלטה".
אני זוכר את הטיעון של הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, שהיה דומיננטי בדיון הזה. שזה היה יכול להיות משגה אסטרטגי חריף. שזה היה מטה את משקל המלחמה לצפון, ולא היינו מצליחים לטפל כמו שצריך בחמאס. ותן לי להעיר משהו כעיתונאי: דווקא מובן לגמרי חוסר הביטחון של הדרג המדיני בצה"ל, שלושה ימים אחרי מחדל ענק.
"מה שבטוח הוא שכל אחד מושקע בעמדתו. לאורך המלחמה, חזרתי ואמרתי להם, בכל פעם שקרו דברים בצפון: 'אנחנו משלמים מחירים על כך שלא קיבלנו החלטות במועד'. בין אם זה תושבים שמפונים, ירי על מנרה, על מטולה או על משגב. וכל הזמן התשובה הייתה, חיזבאללה היה ממוטט את תל-אביב בשיגורים, ביכולת השיורית שלו, והיינו נכנסים למערכה שלא הייתה מסתיימת, והאיראנים וכו'. אבל, פה נפתח ממד שבדרך כלל לא קיים. לרוב, ההיסטוריה לא מאפשרת לך לשאול מה היה קורה אילו".
6 צפייה בגלריה
גלנט בסיור בגבול הצפון עם מאו"ג 91 תא"ל שי קלפר. "אמרתי: 'אנחנו משלמים מחירים על כך שלא קיבלנו החלטות במועד"
(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
בדיעבד, אומר גלנט, התוכנית שצה"ל תיכנן בוצעה בחלקה כעבור שנה, ובסופה לחיזבאללה לא הייתה "יכולת שיורית", דהיינו את הכוח לעצב מחדש את קו הבניינים של גוש דן. לשיטתו, נבואות הזעם התבדו ועמדתו התבררה כנכונה בדיעבד.
בשלב הזה, גלנט מסומן על ידי האמריקאים כחמום מוח. מבחינתם, הוא הסכנה מספר אחת לתרחיש שנראה להם אסוני: מלחמה אזורית בלתי מוגבלת במעורבות איראנית. בהמשך, הם ילמדו לעבוד איתו. שר הביטחון לשעבר מספר על שיחת הטלפון שקיבל ממקבילו, מזכיר ההגנה לויד אוסטין, אחרי חיסול איסמעיל הנייה בטהרן בסוף יולי 2024. זה קרה כמה שעות אחרי שצה"ל הרג בביירות את רמטכ"ל חיזבאללה, פואד שוכר, "סייד מוחסן". גלנט בשלב הזה מעורב עמוקות בכל פרט במלחמה, עד כדי כך שהוא נמצא במטה המוסד עם דדי ברנע, בשיחה האחרונה לפני פעולת הארגון בטהרן. משם הוא נקרא לקריה לאישור חיסול רמטכ"ל חיזבאללה. על שני החיסולים הללו הוא לא עידכן מבעוד מועד את האמריקאים, "כמובן".
"זמן קצר אחרי חיסול הנייה אני מקבל טלפון מאוסטין, שאומר לי, 'מה אתם עושים?' אמרתי לו, 'אדוני מזכיר ההגנה, אני מזכיר לך שלפני יומיים הרגו לנו 12 ילדים במג'דל שמס, באותו רגע אני נתתי הנחיה בצה"ל לחסל את מוחסן. ונפתח החלון לעניין. האיש הזה הוא טרוריסט שאחראי על רצח של מאות. ואמרתי לך שמי שיפעל נגדנו, אנחנו נכה אותו. ולא מדובר פה על דבר קטן'. ואז הוא אומר לי 'אבל מה עם הנייה? למה הנייה בטהרן?' אמרתי לו 'זה בן לאדן של חמאס. האיש הזה ידע מה קורה, היה שותף לתוכניות, לרצח האזרחים, הילדים והנשים, לחיילים, ולחטיפה. וזה מה שנקרא, Once in a lifetime, או שאתה עושה את זה, או שאתה לא’. והחלטנו לעשות, ואנחנו עומדים מאחורי זה. ומי שינסה להילחם איתנו, אנחנו נכה אותו". "ואני רוצה להזכיר לך עוד דבר", אומר גלנט לשר ההגנה האמריקאי, "שהאנשים האלה, למשל הנייה, אחראים על פעולה שבקצה שלה אלה לא רק כ-1,200 אזרחים ישראלים, יש שם גם עשרות אמריקאים וגם חטופים אמריקאים".
במידה רבה, זהו היפוך הקערה במלחמה כולה. עד יולי 2024, הייתה תחושה שישראל מתבוססת בעזה. לא מצליחה להגיע לעסקה, ומפולגת לגבי הוויתורים הצפויים. חוששת מפעולה בצפון. ואז, דברים מתחילים להשתנות במהירות, בדרך שמשנה את המזרח התיכון, מובילה לנפילת המשטר הסורי, למציאות פוליטית חדשה בלבנון וריסוק ציר ההתנגדות.
מצד אחד, זה לא קרה במקרה. מערכת הביטחון וצה"ל מסלימים בהדרגה מול חיזבאללה; אגף המבצעים של עודד בסיוק, יחד עם חיל האוויר ואמ"ן שרוצה להוכיח את עצמו אחרי המחדל, מתכננים שורת מכות. "כאלה, שבסופן ישראל תנצח במלחמה כוללת – אבל בלי שנסראללה יבין שישראל כבר במלחמה כזו", אמר לי גורם ביטחוני בכיר. גלנט אומר שגנרלים זרים, עמיתיו, פנו אליו בדיעבד ואמרו: "החל מחיסול הנייה ומוחסן, שלושת החודשים האלה, אוגוסט-ספטמבר-אוקטובר זה בית ספר של מלחמה". מצד שני, הוא מתאר כיצד הקבינט היסס כל העת ללכת להכרעה אסטרטגית סדורה בצפון.
לאחר חיסול מוחסן והנייה, חיזבאללה תיכנן תגובה נרחבת של ירי. צה"ל סיכל אותה ב-25 באוגוסט, במבצע "זה הרגע", שכלל מכה מרוכזת מכ-100 מטוסים נגד מאות משגרי רקטות ואלפי כני שיגור בלבנון.
בשלב הזה, אנחנו אחרי חודשים של מו"מ מדשדש בדרום. הרצון של מערכת הביטחון בעסקה להשבת החטופים בעזה (הצעת ביידן-נתניהו, פירוט על כך בהמשך), ולאחר מכן לעבור למלחמה לצפון – לא צולח. מגעי העסקה קורסים, ונתניהו לא ממש מאמין במלחמה בחיזבאללה. גלנט פונה לקבינט. "אני ביקשתי להעביר את מרכז הכובד צפונה, ולקבל החלטה שהחזרת תושבי הצפון לביתם היא מטרת מלחמה. זה לא מאושר".
ב-17 בספטמבר ישראל מפעילה את מבצע הביפרים, תולדה של חשש מחשיפתו. "יש סביב זה כמה אירועים שונים: יש לנו חשד שמישהו בחיזבאללה עלה על הסיפור של הביפרים. אנחנו מוצאים סיבה ומחסלים אותו. אבל אז התחיל מהלך לבדיקות מעמיקות של המכשירים. הדבר הזה, בלית ברירה, מביא לכך שצריך לפעול, כי המבצע הוא חשוב. יש לו ערך דרמטי. למעשה, אנחנו מפעילים את הביפרים, מבצע שמוכן עשור שלם, והתוצאה שלו מאוד מרשימה: יש מעל 2,000 פצועים לחיזבאללה, אצבע, עין וירך. אבל המבצע הראשי של מכשירי הקשר, שהם פי כמה וכמה בכמות ופי כמה וכמה בחומרי נפץ, מופעל יממה לאחר מכן (כתוצאה מחשש שיתגלו, לאחר הביפרים – נ"א) כשרוב רובם המכריע של המכשירים נמצא במחסנים. שם הם גם מתפוצצים. שוב - מדובר על סדרה של דברים מנותקים. הפעם היחידה שזה היה מחובר לרעיון שלם, היה בתוכנית של 11 באוקטובר".
"אני הבן אדם שנשא את נטל המלחמה ואת נטל ההתקפה על גבו. לאורך כל המלחמה הזו. כל ההחלטות הכבדות על התקפות, אלה החלטות שלי. חוץ מאחת שלא אושרה, 11 באוקטובר. כל היתר הגיעו לראש ממשלה או לקבינט, תלוי לפי העניין - ואושרו. וזה הכל יוזמות שלי, דברים שבאו או ממני או מלמטה, מתחתיי".
כעבור שלושה ימים, נקרית הזדמנות. גלנט בדרך לקיבוץ משמרות, לביקור אצל משפחתה של הפרמדיקית סמ"ר אגם נעים ז"ל, שנפלה ברצועת עזה. "נכנס אליי ראש אגף המבצעים ואומר לי: 'הרמטכ"ל בטיסה, לכן אני פונה אליך ישירות, יש לנו את כל צמרת רדואן, כולל אברהים עקיל (בחלון לחיסול – נ"א). לא קיבלנו שום החלטה בקבינט לגבי אם אנחנו בכלל בסיטואציה של ללכת על חיזבאללה'. אני אומר לו: 'תכינו לביצוע כמה שיותר מהר, ונפעל לאישור. ברגע שהרמטכ"ל מגיע, שידבר איתי'. הרמטכ"ל נוחת, מקבל עדכון, אומר לי שזו עמדתו לבצע".
מתקיים דיון טלפוני עם ראש הממשלה, ונופלת ההחלטה על הפעולה. "כשזה קורה, ביום שישי אחר הצהריים, אני למעשה מבין שאנחנו צריכים להכניס להילוך גבוה שלושה מבצעים, שהיו ידועים. אחד, זה הנושא של השמדת הטילים, השני זה חיסול נסראללה והשלישי, זה התמרון. כי עברנו לשיפוע של הידרדרות. כל אחד (מהחיסולים) היה דבר בדיד, לא הייתה פה שום תוכנית ולמעשה, למעשה – אני לוקח אחורה – מתחילת המלחמה, דרך 11 באוקטובר, היחיד שלוחץ כל הזמן להגביר לחץ על חיזבאללה זה אני. כי אסור להיות במצב שהם לא משלמים מחיר על זה שהם מרתקים לנו את האוגדות, ופוגעים בבתים, והאזרחים מפונים. אם הם יעשו את זה במחיר של רקטה אחת ליום, אז הם יכולים להמשיך את זה לנצח".
גלנט מבקש מחיל האוויר להציג לו את התוכנית להריגת מנהיג חיזבאללה. "ואני שואל מה סיכויי ההצלחה? והתשובה היא 90 אחוז. אני שואל אותם, כמה טונות פצצות אתם שמים? אומרים לי, 40 טונות. אני אומר, 'תכפילו את הכמות, כדי שזה יהיה 99 אחוז על מנת שנצליח'. ואכן בפועל, הם מעלים ל-80 טונות".
6 צפייה בגלריה
זירת חיסול נסראללה. "שאלתי: כמה טון פצצות אתם שמים? אומרים לי 40 טון. אמרתי: 'תכפילו'"
( צילום: AP)
בעוד נערכים לחיסול נסראללה, מתחיל מבצע חיצי הצפון, הפעולה הרשמית והנרחבת של ישראל בלבנון. חיל האוויר יוצא למבצע יוצא דופן לחיסול רוב יכולות השיגור ומאגרי הרקטות של חיזבאללה, ו"התוצאות מדהימות. בין היתר, מתוך 5,000 טילים ארוכי טווח, נשארו להם מאות", אומר גלנט.
יומיים לאחר מכן מתכנס הקבינט לדון בחיסול נסראללה. גלנט רוצה שהשרים יסמיכו את ראש הממשלה ושר הביטחון לתת פקודה כאשר החלון המבצעי יתאים לכך. "מתברר שיש רוב של חמישה מול שניים לטובת העניין". גלנט מבקש הצבעה. כאן חוזר הדפוס המוכר מ-11 באוקטובר.
"ראש הממשלה מבקש לעשות התייעצות מצומצמת עם הרמטכ"ל ואיתי. הוא עושה הפסקה בדיון. הרמטכ"ל, דרמר ואני יוצאים עם ראש הממשלה. גם ראש אמ"ן נכנס לחדר. אולי אחרים. דנים עוד פעם על העניין, אנחנו חוזרים על עמדתנו. ראש אמ"ן מסביר, גם בתוך הקבינט וגם בפורום המצומצם, שיש סיכוי שנסראללה יעזוב. תוך יום-יומיים או שעתיים. קשה לדעת. ואז ראש הממשלה חוזר לחדר, ואומר 'אנחנו לא מקבלים החלטה, כשאחזור ביום ראשון, נדון בעניין".
יחזור מאיפה? מהאו"ם. נתניהו צפוי לנאום שם. גלנט מסכם: "למעשה, נתניהו יוצא את הארץ ביום רביעי, כשנסראללה בבונקר, אין הסמכה, יש רוב בקבינט, וראש אמ"ן וגורמי אמ"ן אומרים שיש סיכוי שהוא יעזוב".
זו דרמה גדולה, כמובן, כי "בבוקר מתפרסם נושא שהכרתי, אבל לא הייתי מעורב בו ולדעתי רוב השרים לא הכירו, והוא שמתנהל משא ומתן בין ראש הממשלה לנשיא ביידן, באמצעות רון דרמר וסאליבן, על הפסקת אש למחרת בבוקר. וכשזה מתפרסם, יש כמה וכמה שרים שאומרים בתקשורת שזה לא מקובל עליהם. ולאחר מכן יש גם אחד מהם שאפילו מאיים שהוא יעזוב את הממשלה (איתמר בן גביר – נ"א)".
נאמן להחלטתו מראשית הראיון, גלנט לא מתכוון להעריך גלויות מדוע נתניהו שינה את דעתו. "עם או בלי קשר לעניין הזה, אני לא יודע", הוא מעיר בנינוחות, "אנחנו מקבלים טלפון מראש הממשלה בשעות הצהריים של יום חמישי והוא אומר, 'עכשיו התעוררתי ואני חושב שאתם צדקתם', קרי, הרמטכ"ל ואני, 'וצריך להביא את זה להחלטה, כמה שיותר מהר'".
מתקיים דיון, והנושא מאושר. ביום שישי גלנט בדיונים עם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לקראת החיסול של המנהיג הערבי שהתייצב נגד ישראל במשך דור. "ב-16:00 אחר הצהריים, אני מרים טלפון בנוכחות הרמטכ"ל ובכירי צה"ל הרלוונטיים, לראש הממשלה, לארצות-הברית. אומר לו 'אדוני ראש הממשלה, בהתאם להסמכה שנתנו לנו, ההמלצה שלי אליך תלויה באישור שלך, זה לבצע הערב בשעה 18:00, זה הזמן האחרון מבחינת טיסת חיל האוויר, ואנחנו עלולים לאבד את היעד אם זה ייכנס לתוך הלילה. וחיל האוויר, בגלל שהוא טס עם מטוסים כבדים מאוד, כל אחד עם 7 טון פצצות, ובמבנים מכונסים, משיקולים מבצעיים שלהם, הם העדיפו לבצע בשעה הזו. שש זה הזמן האחרון. וחוץ מזה אנחנו גם רוצים אחרי כן לתת התרעה לציבור הדתי בישראל, בגלל כניסת השבת, למקרה שיהיו רקטות. ואני מבקש את אישורך'. ראש הממשלה אומר 'מאושר, אני מבקש לדחות לשעה 18:30, כי בשעה 18:00 אני אהיה על במת האו"ם'. אנחנו מסתכלים עוד פעם על תנאי הביצוע ומתפשרים על השעה 18:20, ב-18:20 אני נמצא בבור בחיל האוויר עם הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר ואחרים, ותוך שבע שניות, אם אני לא טועה, נופלות 84 פצצות של טון, כולם בדיוק רב, ונסראללה מחוסל".
הוא אומר שיש פה מרכיב אישי עבורו. "עקיל היה המתכנן הראשי של הפעולה שהרגה את לוחמי השייטת באנצרייה (באסון השייטת – נ"א). זה קרה חצי שנה אחרי שסיימתי את תפקידי כמפקד השייטת, אבל כולם היו בניי שם, ואת כולם הסמכתי. נסראללה התגאה בזה לאורך שנים. אז מבחינתי, היה פה גם סגירת מעגל אחרי 27 שנים".
6 צפייה בגלריה
בבור עם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, בעת חיסול נסראללה. "מבחינתי, היה פה גם סגירת מעגל"
(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
אנחנו ניצבים מול טענה שמועלה שוב ושוב בחלקים מסוימים של התקשורת הישראלית, שמערכת הביטחון לא הייתה מספיק התקפית. והבעיה הייתה בך וברמטכ"ל הלוי באופן אישי.
"אני הבן אדם שנשא את נטל המלחמה ואת נטל ההתקפה על גבו. לאורך כל המלחמה הזו. כל ההחלטות הכבדות על התקפות, אלה החלטות שלי. חוץ מאחת שלא אושרה, 11 באוקטובר. כל היתר הגיעו לראש ממשלה או לקבינט, תלוי לפי העניין - ואושרו. וזה הכל יוזמות שלי, דברים שבאו או ממני או מלמטה, מתחתיי".
לגבי המהפך במלחמה, הוא אומר ש"מהרגע שחיסלנו את עקיל ומפקדי רדואן ואחרי זה את הטילים, השארנו את חיזבאללה בלי יכולות אמיתיות. זו הייתה הצטברות הדרגתית של התוכנית המלאה שאפשר היה לעשות ב-11 באוקטובר. ולצערי הרב, לא עשינו. עכשיו, זו לא כל התוכנית, כי התוכנית כללה גם את חיסול פיזי של 15 אלף מחבלים מחיזבאללה (באמצעות מכשירי הקשר – נ"א). אני מגדיר את זה ככה: עלינו באמצעות שביל עיזים על האוטוסטרדה הראשית, שהיינו צריכים ללכת איתה ב-11 באוקטובר. אבל משעלינו, מי שדחף אליה זה לא אחר מאשר שר הביטחון, הרמטכ"ל ומערכת הביטחון. כל הזמן. לאורך כל המלחמה".
הצגתי ב-26 באוקטובר 23' תוכנית שמראה שבשלב השני ממשיכים את המבצעים הצבאיים ובמקביל בונים או מאפשרים בניית חלופה לשלטון חמאס. מנגנון לביצוע, שיש מתחתיו כוחות שכוללים פלסטינים שאינם חמאס, שיש בו גדודים ומשקיפים ממדינות ערביות, ושיש בו חברות אזרחיות. נסעתי למנהיגים ערביים ודיברתי איתם על העניין הזה, אישית. הממשלה סירבה לזה. לא נתנו לזה להתקדם. והתוצאה היא שנתקענו בצד המדיני. עכשיו, אם נותרו לך 5,000 או 10,000 מחבלים שיש להם תלבושות, גם אם אין להם רקטות, אז הם עושים הצגה טובה לתקשורת. אני לא מזלזל בהם. ואם ניתן להם לגדול, אז הם ימשיכו להתחמש"
ראש ממשלה רצה בהפסקת אש בצפון ללא הכרעת חיזבאללה?
"העובדות הן שלאורך כל המערכה, פנו אליי ראש הממשלה, דרמר ואחרים במהלך הקבינטים, להפחית את האש בצפון, כדי שזה לא יתלקח. אתה רואה שהיה משא ומתן לעשות הפסקת אש לפני חיסול נסראללה. אחרי השמדת הטילים היה משא ומתן. הצרפתים, האמריקאים ועוד איזה עשר מדינות בירכו על זה כבר. זה יצא בבוקר. ואז השרים שלנו יצאו נגד זה. מה אתה מבין מזה?"
אגיד לך מה אני מבין ממה שסיפרת כאן: שראש הממשלה לא רצה להיכנס לעזה, לא רצה מתקפה ב-11 באוקטובר, הסתייג מחיסול נסראללה והסכים רק אחרי שהיה בלגן בקואליציה. זו התמונה העובדתית שתיארת לי. מדוע אתה נמנע מלסכום לי את זה לאמירה על נתניהו במלחמה?
"כי אני לא מוכן לתת הצהרות הערכתיות. אני רק מתאר את העובדות במקומות שבהם הייתי ובהם החלטתי. לא אמרתי שהוא לא רצה. אמרתי שהיה, בעיקר בחודשים אוקטובר-נובמבר, שידור של פסימיות".
אני חושב שיכול להיות שיש אנשים שיקראו את הראיון הזה ויגידו, מה הסיפור של יואב גלנט? למה הוא לא אומר את אשר על ליבו בהקשר לראש הממשלה נתניהו, שפיטר אותו פעמיים? פעם אחת נאלץ להשאירך בתפקידך בשל מחאה ציבורית ענקית עבורך ועבור הדמוקרטיה; פעם שנייה פיטר אותך אחרי כל ההצלחות האלה, לשיטתך שלך, במלחמה.
"תראה, אני לא רוצה לתת לדברים גוון לא נכון. באתי לדבר על סיפור המלחמה ועל הצד העובדתי. אין פה מלחמות אישיות. אני רוצה להגיד לך דבר הפוך. כדי לקיים את כל ההחלטות, צריך את שר הביטחון וגם את ראש הממשלה. וכל זה, כל מה שאני הבאתי, חוץ מ-11 באוקטובר, אושר".
פרק ג' ואחרון של הריאיון יפורסם בהמשך. לקריאת הריאיון המלא ב-+ynet
