"אני כבר 25 שנה מדברת עם נשים על אורגזמה, ובאמת מה שהמחקר נתן לי זה את ההבנה שכולנו נמצאות כל הזמן במשא ומתן על נורמות חברתיות במיטה. יש איזושהי תפיסה חברתית-תרבותית של תפקוד מיני, כאילו שכולנו אמורות לחוות את המיניות שלנו באותו האופן, ואצל כולנו הדחפים והתדירות אמורים להתנהג אותו הדבר. בפועל, כולנו נמצאות כל הזמן במשא ומתן מאוד-מאוד אישי ופרטי עם הנורמות החברתיות האלה, שאנחנו גדלות לתוכן, וזה קורה גם בצורה סמויה ובלי שנשים לב לכך", אומרת פרופסור מיה לביא-אג'אי, חברת סגל בתכנית ללימודי מגדר וראשת המחלקה הרב-תחומית באוניברסיטת בן גוריון.
לפני מספר חודשים השתתפה פרופ' לביא-אג'אי בספר עיון בשם "גוף משלך", אסופת מאמרים על השילוש הקדוש של רפואה, מין ומגדר, שיצא בהוצאת 'למדא' של האוניברסיטה הפתוחה. המאמר שכתבה נקרא, "המדיקליזציה של קשיים מיניים", ובו היא למעשה שוברת את הקיר הרביעי שמפריד בין הכותב האקדמאי למושא מחקרו. כך, אחרי שהיא מגוללת את ההיסטוריה האקדמית של מחקרי המיניות המפורסמים, פרופ' לביא-אג'אי משתפת את הקוראים בחוויה האישית שלה - כיצד כאישה צעירה, כמו נשים רבות נוספות, גם היא התקשתה לחוות אורגזמה.
פרופ' מיה לביא־אג'אי. החליטה להכניס גם את חוויותיה האישיות לתוך המאמרים
(צילום: ענבל טברזר)
לביא-אג'אי משתפת שם שהלכה לטיפול, והפסיכולוגית שלה הגדירה אותה כ"פרה-אורגזמית" (Pre-orgasmic). בהגדרה זו, היא בכלל ביקשה להגיד לה שלא מדובר בתקלה והיא לא פגומה, אורגזמה היא פשוט מיומנות שהיא טרם רכשה, בתוך עולם שלם של ציפיות, מסרים ותסריטים מיניים שמקיפים אותנו. אלא שבמקום לחוש הקלה, מיה הרגישה בושה. היא הסתירה את הקושי, וכמו נשים רבות, אפילו זייפה.
סקס אפיל
"נשים שלא חוות אורגזמה הרגישו שמשהו בהן פגום" | #185
38:40
(האזינו לפרק המלא של "סקס אפיל" עם פרופ' לביא-אג'אי על מחקריה בתחום האורגזמה הנשית)
שנים אחר כך, אותה חוויה אישית שלה הפכה למסע מחקרי ששינה את האופן שבו היא מסתכלת על המיניות הנשית. בעבודת התואר השני שלה היא חקרה שש נשים שלא חוות אורגזמה, ובעבודת הדוקטורט היא ראיינה עשרות נשים ובחנה כיצד התרבות, המדיה והשיח הרפואי מעצבים את הדרך שבה אנחנו מבינות את הגוף ואת ההנאה המינית שלנו, דרך קריאה בעשרות כתבות שפורסמו בעיתוני נשים.
"כשהייתי מאוד צעירה, בתחילת דרכי בתואר השני, נזכרתי בשיחה ההיא עם המטפלת שלי", היא משתפת בראיון לפודקאסט "סקס אפיל". "לא היה לי מושג אם אני היחידה בעולם שלא מגיעה לאורגזמה - כי זה באמת היה אז נושא שלא מדברים עליו. וזה לא שלא היו מחקרים על מיניות, כי המחקר על מיניות התחיל עוד בסוף המאה ה-19, אבל עדיין יחסית לאקדמיה, שיש בה כל כך הרבה מחקרים, התחום הזה נותר מצומצם.
"הרפואה והמגדר, ועל זה אני מדברת בפרק שהתפרסם, מחזקים את מושג 'התפקוד המיני' המאוד צר ו'נורמלי', בזמן שחוקרות פמיניסטיות שהן פחות במיינסטרים, מדברות על המגוון המאוד רחב שיש במיניות, כמו בכל דבר אחר, כי בני האדם מלכתחילה מגוונים. אי אפשר לשים את כולנו, לא משנה באיזה תחום, לא משנה באיזה נושא, תחת אותה הגדרה צרה כמו שמאסטרס וג'ונסון קבעו שמעגל התגובה המינית האנושית צריך לכלול רק שלבים ברורים כמו עוררות, פלאטו, אורגזמה ורגיעה".
"כשהייתי מאוד צעירה, בתחילת דרכי בתואר השני, נזכרתי בשיחה ההיא עם המטפלת שלי. לא היה לי מושג אם אני היחידה בעולם שלא מגיעה לאורגזמה - כי זה באמת היה אז נושא שלא מדברים עליו"
לאורך ההיסטוריה עד השנים האחרונות, ואני כותבת על זה גם בספר שלי, "גומרות בטוב", התייחסו למיניות בצורה מאוד-מאוד רפואית. זאת אומרת, היה מודל אחד בלבד, ומי שלא ענה על המודל הזה אז כנראה שהייתה לו איזושהי בעיה במיניות שלו.
"לצערי, השיח הזה של התפקוד המיני הוא עדיין שיח מאוד-מאוד דומיננטי, גם בחברה, גם במחקר. ואז אני אומרת לעצמי, 'אני מתפקדת בכל מקום בחיים שלי, למה גם במיטה אני צריכה לתפקד?' כאילו, המושג הזה, 'תפקוד מיני', אפילו המושג 'בריאות מינית' הייתי אומרת, הוא מצמצם. בסופו של דבר, מיניות צריכה לעסוק בהנאה, בעונג, במשחקיות, באינטימיות. כל ההתמקדות הזאת גם בתפקוד וגם בבריאות, לוקחת את זה למקומות אחרים".
אז את בהתחלה ראיינת שש נשים, זה היה בתואר השני שלך. איך הן הגיבו להצעה שלך להשתתף במחקר?
"בהתחלה פשוט סיפרתי להן שזה משהו שאני רוצה לחקור, והן ישר רצו להשתתף. לדבר רק עם שש נשים, זה נשמע קטן, אבל במחקר האיכותני אנחנו הולכים מאוד לעומק. אני קוראת לזה 'הקירות השקופים של הבית' - פתאום ההנחות השקופות של כולנו, כשאת מדברת אותן, הן פתאום כל כך בולטות.
"כשאת בכיתה ג' אני חושבת, את מבינה שאסור לך להגיד בכיתה 'המורה גמרתי', נכון? יש איזה רגע כזה בתור ילדה שאת מבינה שאת צריכה להגיד, 'המורה סיימתי', כי אם תגידי 'גמרתי', כולם יצחקו. אז הרבה לפני שאת נכנסת למיניות את כבר מבינה שיש איזה 'לגמור' כזה, ואני חושבת שבפועל, הרבה מאוד נשים, גם נשים שחוות אורגזמה, גם נשים שמאוד-מאוד נהנות, אין להן בכלל חוויה כזאת של 'לגמור'. כלומר, הנאה המינית שלהן בכלל לא מתאימה למושג הזה. אנחנו נכנסות למיניות עם כל כך הרבה מושגים שלא קשורים אלינו, ואז אנחנו נאלצות להתאים את עצמנו אליהם.
"אחר כך, במחקר עבור הדוקטורט שלי, גם ראיינתי נשים, אבל גם ניתחתי 50 שנה של כתבות בעיתוני נשים בריטים כמו 'קוסמופוליטן', ואחד הדברים שגיליתי הם שב'קוסמופוליטן' ממש אובססיביים על אורגזמות. אני חושבת שב-95% מהגיליונות שהסתכלתי בהם היה משהו על אורגזמות.
"אין לי אלא להסיק שהם לא היחידים, שזאת החברה בכלל שמעבירה לנשים מסר נורא אמביוולנטי - מצד אחד, אנחנו כל הזמן אומרים, 'נשים פחות חוות אורגזמה', 'אל תרדפי אחרי האורגזמה', ומצד שני, אנחנו כל הזמן אומרות, 'הנה טיפים איך לחוות אורגזמה'. אז זה כל הזמן המסר האמביוולנטי הזה. לכן נשים, גם כשהן יודעות שהרבה מאוד נשים לא חוות אורגזמה, עדיין מרגישות 'דפוקות' או 'פגומות' כי זה המסר שאנחנו מקבלות מהחברה - שזאת בעיה אישית.
"בסופו של דבר, מיניות נותנת לנו המון דברים - הנאה ועונג ואנרגיה וחיבור ואינטימיות, והיא גם יכולה לחזק את תחושת הנשיות שלנו, לחזק את תחושת הגבריות שלנו. כמובן שכשאנחנו לא עומדים בציפיות החברתיות, אז זה גם מאוד פוגם בתחושות.
"נשים שלא חוות אורגזמה, הקושי העיקרי שהן סיפרו לי עליו הוא התחושה שאם הן לא גומרות, אז הן לא מספיק נשים או לא מספיק מיניות"
(צילום: Shutterstock )
"זה גם מה שעלה בבירור כבר מהמחקר הראשון שערכתי - שנשים שלא חוות אורגזמה, הקושי העיקרי שהן סיפרו לי עליו הוא התחושה שאם הן לא גומרות, אז הן לא מספיק נשים או לא מספיק מיניות, או שהן לא 'נשים מיניות'. כאילו משהו בי פגום - ואני מאוד הזדהיתי עם זה, זו הייתה החוויה העיקרית שלי כאישה צעירה. בגלל זה כשהמטפלת אמרה 'פרה-אורגזמית', חשבתי לעצמי - איזה גבר ירצה לצאת עם 'פרה-אורגזמית'? זה לא נשמע מאוד סקסי.
"היום אני חוקרת נשים מעל גיל 50, ואחד הדברים שאני מבינה שזה פשוט מסע. כאילו, הרבה נשים צעירות, ואני בתוכן, ציפינו שחיי המין שלנו יתחילו על ההתחלה בצורה מושלמת, אבל במציאות לכל אחת מאיתנו זה לקח זמן למצוא את עצמה בתוך הדבר הזה.
"לצערי, השיח הזה של התפקוד המיני הוא עדיין שיח מאוד-מאוד דומיננטי, גם בחברה, גם במחקר. ואז אני אומרת לעצמי, 'אני מתפקדת בכל מקום בחיים שלי, למה גם במיטה אני צריכה לתפקד?' כאילו, המושג הזה, 'תפקוד מיני', נורא מצמצם"
"מחקרים מראים בבירור שמי שחווה הכי הרבה אורגזמות הם גברים הטרוסקסואלים, אחרי זה גברים הומואים, אחרי זה נשים לסביות ואחרי זה נשים הטרוסקסואליות", היא אומרת. "לכן ברור שזה התסריט המיני ההטרוסקסואלי שאשם בכך שנשים רבות לא חוות אורגזמה. כלומר, הבעיה אינה בנשים, זאת בעיה חברתית. יש היום מחקרים אחרים מהממים שמשווים את הרווחה המינית של גברים ונשים בכל העולם, ומראים בבירור שככל שהמדינה היא יותר שוויונית מבחינה מגדרית, הפער ברווחה המינית בין גברים לנשים הולך ומצטמצם".
"פגשתי כל כך הרבה נשים שלא יודעות אם הן גמרו בכלל"
"לא מזמן הייתי באיזה סדנה ובאו אליי שתי נשים ששמעו מה אני עושה, ואמרו לי - 'אנחנו רוצות להתייעץ איתך. אנחנו גרושות ואנחנו חברות נורא טובות. כל בוקר אנחנו מדברות, וכל בוקר חברה אחת שואלת את השנייה - 'נו, גמרת'? והיא לא יודעת להגיד אם היא גמרה או לא'. כלומר, הן רצו שאני אתן להן הגדרה מדעית כי אני הפרופסור, שתסביר אם חברה שלהן גמרה או לא.
שער מגזין קוסמופוליטן. "גיליתי שיש להם ממש אובססיה עם האורגזמה הנשית"
"כל כך הרבה נשים פגשתי שלא יודעת אם הן גמרו או לא גמרו, ומה זה בכלל לא לדעת אם גמרת או לא גמרת? זה אומר שיש לך חוויה, הרבה פעמים מאוד נעימה, ואת לא יודעת אם היא עומדת בסטנדרטים החיצוניים. אבל למה היא בכלל צריכה לעמוד בסטנדרטים האלה? לך נעים? לך טוב? מי החליט, כאילו, שזה לא מספיק? אז הפכתי להן את השאלה ואמרתי - למה את שואלת אותה כל בוקר אם היא גמרה? תשאלי אותה אם היא נהנתה, תשאלי אם טוב לה".
"השפה שאנחנו נולדות לתוכה בעצם מגבילה את כולנו", אומרת פרופ' לביא-אג'אי, "השאלות צריכות להיות סביב הנאה ותשוקה ולא סביב מודל תפקוד מיני שמישהו אחר המציא לנו. כמובן שזה לא שמישהי מאיתנו יכולה אי פעם לנצח את המטריקס, אבל השאלה היא איך אנחנו בכל זאת יכולות לפתח מיומנויות של ראייה ביקורתית כלפי הנורמות החברתיות שמקיפות אותנו".
"כל כך הרבה נשים פגשתי שלא יודעת אם הן גמרו או לא, ומה זה בכלל לא לדעת אם גמרת או לא? זה אומר שיש לך חוויה, הרבה פעמים מאוד נעימה, ואת לא יודעת אם היא עומדת בסטנדרטים החיצוניים. אבל למה היא בכלל צריכה לעמוד בסטנדרטים האלה?"
חלק מהביקורתיות של פרופ' לביא-אג'אי מופנית כלפי האקדמיה עצמה. "אני מאוד עסוקה בזה שהשפה המדעית מאוד מרחיקה, וזה משהו שאני תוהה לגביו ממש מהמאמר הראשון שלי - איך לכתוב על נשים שלא חוות אורגזמה, בלי להישמע כאילו שאני כותבת על הנשים 'ההן' - כשאני בעצם רוצה לדבר על כולנו", היא מסבירה. "השפה המדעית לא כל כך מאפשרת לנו לדבר על 'כולנו', אז בשנים האחרונות התחלתי להשתמש יותר בשיטת מחקר שהיא פחות מקובלת, שנקראת 'אוטואתנוגרפיה'. זה בעצם לחקור את החוויות שלי עצמי, כדי להגיד משהו חברתי.
"בכלל, זה תמיד הרגיש לי מאוד בודד באקדמיה לחקור מיניות. גם תמיד הרגשתי שעליי להצדיק את עצמי מול שאלות כמו 'מה פתאום לחקור אורגזמות'? כי אני לא באה מהמקום הפיזיולוגי. מה שמעניין אותי זה איך אנחנו מדברים על אורגזמות ואיך זה משפיע על האופן שבו נשים חוות את עצמן ואת המיניות שלהן.
"היום יש הרבה יותר שיח על מיניות נשית"
(צילום: Shutterstock)
"היום באוניברסיטת בן גוריון אני כבר יכולה להגיד שזה לא ככה, ואני כבר לא בודדה עם הנושא הזה. יש סביבי קהילה של חוקרות רבות נוספות ונפלאות, וזאת חוויה נורא טובה. לכן מצד אחד לעשות על זה מחקרים זו חוויה נפלאה, כי את בעצם מבינה שהסיפור שלך הוא הסיפור של כולנו, ושכולנו מתמודדות עם אותו הדבר.
"מצד שני, זה לא שזה שאפשר למחוק נורמות חברתיות ושכולנו נחווה עכשיו איזו מיניות אותנטית שלא משווה את עצמה לאחרות. לכן גם אני, אחרי 25 שנה בתחום, עדיין מזהה בתוכי את הנורמות השקופות האלה. אני כן חושבת שעם השנים את פשוט הרבה יותר בחמלה לגבי זה, כי את מבינה שזה הסיפור של כולנו, ושאת לא לבד בזה.
"לא מזמן הייתה לי שיחה עם אישה מהממת שהיא גם פמיניסטית, בת שבעים, והיא דיברה על פנטזיה שיש לה להיות עם שני גברים, וכמה מפחיד אותה בכלל לחשוב על הפנטזיה הזאת, כי היא מרגישה שרמוטה. זה היה מעניין לראות שוב איך כמה שאת פמיניסטית, כמה שתקראי, כמה שתביני, כמה שתדברי, את עדיין תפגשי בעצמך עוד ועוד מוסכמות חברתיות שתיאלצי לערוך מולן משא ומתן פנימי".
יוצא לך להיתקל בכתבות במגזיני נשים מהשנים האחרונות? האם משהו בשיח השתנה לדעתך?
"אני חושבת שהמגוון התרחב, אני חושבת שהיום יש הרבה יותר שיח על מיניות נשית, על הנאה, על מיניות נשית. אנחנו גם יודעים הרבה יותר על הדגדגן, זה הרבה יותר התרחב. לצערי, אני מרגישה שכל התרחבות כזאת מביאה עוד ועוד אידיאלים בלתי אפשריים. רק אתמול ראיתי איזה דיון בקבוצת פייסבוק מקסימה שמדברים בה הרבה על מיניות, ומישהי אמרה, 'כולכן כאן כתבתן כמה כיף זה שפיכה נשית ועכשיו בעלי כל הזמן אומר לי למה את לא שופכת? אז תודה רבה לכם'".
סתם העמסתן עליי עכשיו עוד לחץ מיני.
"בדיוק, אז זו שאלה נורא גדולה - איך אנחנו יכולות להרחיב את השיח על מיניות נשית, לדבר על שפיכה, לדבר על השפרצות, לדבר על נקודת הג'י וועל כל הנקודות שיש, לדבר על אורגזמה, לדבר על הפער האורגזמי, בלי לייצר אידיאלים חדשים לנשים שיגרמו להם להרגיש שמשהו בהן לא מספיק טוב".
זאת שאלת השאלות שאלת השאלות. אני חושבת שאולי התשובה היא תמיד להזכיר שמדובר בעוד אופציות כמו מנות בתפריט, אבל שכל אחת יכולה לבחור את התפריט שהכי מתאים עבורה, וגם לזכור שאולי היום בא לך מנה מסוימת ומחר תרצי משהו אחר.
"זה בדיוק התהליך - להצליח לראות מיניות בתור שדה משחקי. אבל זה דורש לעבור על המון חסמים תרבותיים שגדלת לתוכם".
