יותר מכל הציפה הקורונה את השסע שבין חילונים וחרדים בישראל. זה כבר לא מאבק על ההשתתפות בנטל הכלכלי או הביטחוני - דיון שהציבור הישראלי התרגל להכיל – אלא על ההשלכה המעשית, היומיומית, של אורח החיים החרדי על כלל הציבור. לראשונה מזה שנים רבות, אנו צופים בתמצית המאבק שבין שתי ציוויליזציות שעלו על מסלול התנגשות.
החברה המערבית-חילונית היא אינדיווידואליסטית ואגוצנטרית. המשטר הדמוקרטי ושיח זכויות האדם שמים את ה"אני" במרכז. החברה החרדית, מנגד, היא קולקטיביסטית ושמה במרכזה דווקא את ה"אנחנו". השיח הדתי עוסק בחובות הפרט כלפי האידיאה. התפילה היהודית, כמעט כולה, מנוסחת בלשון רבים. החיים הקהילתיים, שהיו הבריח שהחזיק את היהודים בגלות, התחדדו בקהילה החרדית והפכו לחזות הכל.
עד עתה השוני המהותי בין שתי התפיסות הללו לא בא לידי ביטוי מובהק. החברה החרדית למדה לפתח מנגנוני עוקפי "אני", ובמרכזם מנגנון "דעת תורה" שלפיו הפרט מחויב לציית לגדולי הדור.
לדוגמה: התמצית הדמוקרטית של תפיסת ה"אני" מתבטאת בזכות הבחירה בקלפי. אבל הפרט החרדי יצביע על פי מי שיורו לו רבותיו. זהו מנגנון עוקף דמוקרטיה, המוביל לכך שהכוח הפוליטי החרדי לא מייצג את האינדיבידואל, אלא את הקולקטיב.
- ומצד שני: הפער מהחרדים נחשף. אולי זה הזמן להיפרד / ד"ר רם פרומן
לפיכך ניתן להבין מדוע המאבק המרכזי בשבועות האחרונים נסוב על פתיחת בתי הכנסת והישיבות מצד אחד, ועל קיום ההפגנות מצד שני. במרכז ה"אני" המערבי-חילוני עומד חופש הביטוי, הכולל את הזכות להביע קול בכיכר העיר. האם המפגינים לא חוששים מהתקהלות? האם אין להם הורים קשישים? יש גם יש. אבל חופש הביטוי הוא תמצית חייהם. זהו היהרג ואל יעבור המודרני.
מנגד, במרכז ההוויה החרדית עומדים בתי הכנסת ובתי המדרש. זהו "מקדש מעט", התחליף החיוור לבית המקדש. ומהו טעם חיינו ללא הכלל וללא המניין, שהם המרכיב הבסיסי בהווייתי?
שימו לב לכך: ככל שמדובר בקהילה חרדית קולקטיביסטית יותר, מדד הפרת ההנחיות גבוה יותר. ניתן לחזות בשוני בין הקהילה החרדית-מזרחית השומרת על ההנחיות דווקא בשל היותה פחות מלוכדת, ולהיפך - בקהילות החסידיות שבמרכזן עומדים המוסדות רבי ההשפעה. ככל שה"אנחנו" חזק יותר, אתגר הקורונה גדול יותר.
הנה, לראשונה, מתחרות ראש בראש שתי הציוויליזציות על גרעין הזהות: "אני" מול "אנחנו". הפרט מול הציבור. ומה עושים כעת?
יום אחד יחלוף איום הקורונה, אבל אש המחלוקת תישאר. כיצד ניתן יהיה לאחות את השבר בין שתי הקהילות, המחזיקות כל אחת בתפיסת טוב שונה בתכלית?
(צילום: אורי דוידוביץ, משי בן עמי, משה מזרחי)
מודל אחד, שאותו מקדמת המדינה בשני העשורים האחרונים, הוא מודל ה"אני" בתוך החברה החרדית. לימודים אקדמיים, פיתוח קריירה ועלייה ברמת החיים. כל אלו מבקשים להציע את התופינים החומריים שחבויים בתפיסת העולם המודרנית, אבל עד עתה מודל זה נחל הצלחה חלקית בלבד. אז אולי, בחסות הקורונה, ניתן לחשוב על מודל משלים: במקום להציע את מודל ה"אני" לחברה החרדית, כדאי לנסח מחדש מיהם ה"אנחנו".
במה דברים אמורים? החל משנות ה-70 שינתה החברה החרדית כיוון. היא החלה להסתגר פנימה אל תוך איים מבודדים בערים מסוגרות. ההתנתקות המודעת מהישראליות והגבהת החומות הבהירו לא רק את ההבחנה בין "אני" ל"אנחנו", אלא גם בין "אנחנו" לבין "הם".
אלא שהקורונה חשפה שלא מדובר באיים נפרדים, אלא בסירה אחת בעלת סיפונים שונים. מודל האיים שלפיו חיה מדינת ישראל במשך שני דורות קורס מול עינינו. חוט בל יינתק קושר את משה מבני ברק לרעות מהוד השרון. ה"הם" וה"אנחנו" נמצאים באותה סירה ובה יש חור. הכתר על הערים החרדיות, המבקש לכאורה לבודד אותן, הוא פרפור הגסיסה של מודל האיים הישראלי. הוא לא יכול לעבוד לאורך זמן.
הסגרגציה הישראלית יצרה זרות וניכור בין הקהילות השונות. כעת, בפתח הדור הרביעי לישראליות, עלינו לחשוב כיצד ניתן לנסח תפיסת "אנחנו" משותפת לכלל אזרחי המדינה, תוך בחינת ההשלכות של אתגר החיים המשותפים כאן.
אמרה מפורסמת המיוחסת לרבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר, גורסת שכאשר תלמיד הישיבה במזרח אירופה מתרשל בלימודו, יהודי אחר עלול להינשא לגויה. בכך טבע את האחריות הרוחנית והערבות ההדדית שיש ללומדי התורה כלפי כלל ישראל.
הקורונה לימדה אותנו את הצד השני של המשוואה: כאשר תלמיד הישיבה מתרשל בשמירה על הנחיות הקורונה, יהודי אחר ברמת גן עלול למות. כולנו בסירה אחת.
- ד"ר חיים זיכרמן הוא מרצה בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו, ומחבר הספר "שחור, כחול-לבן" על החברה החרדית בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
