אני מתנצלת מראש אם אני פוגעת במישהו. הטור הזה אינו נגד אלא בעד. הוא לא נגד אישה או איש כלשהם שנבחרו להדליק משואה ביום העצמאות, אלא נגד זילות הטקס החשוב והיפה הזה. באמת שאין לי דבר וחצי דבר נגד שירה איסקוב ושכנתה עדי גוזי שהצילה אותה ממוות בטוח. אין לי גם כלום נגד אנשים אחרים שהדליקו ומדליקים משואות בשנים האחרונות. אבל אני כן נגד הפוליטיקאים שמוזילים אירוע כל כך משמעותי עבור רבים ומרוקנים אותו מתכניו.
במשך עשרות שנים, מי שנבחרו להדליק את המשואה לא היו כוכבי מדורי רכילות, כלכלה, או פלילים כקורבנות. הם היו על פי רוב נציגי סקטורים שמקדמים את החברה הישראלית – מדענים, או אמנים, או חוקרים, אנשים שסיפור חייהם מייצג "מכאוב לאומי" כמו שורדי השואה, או אנשים – לעיתים קדושים ממש - יוזמי מפעלים חברתיים וקהילתיים שתורמים לחברה הישראלית תוך הקרבה ולעיתים סיכון חייהם.
למשל כלת פרס ישראל הרבנית עדינה בר שלום, שהדליקה משואה לפני שבע שנים. אישה נדירה שהקימה מכללה אקדמית לחרדים ותורמת בכך להשתלבותם בחברה הכללית. או רות רזניק – עוד אישה מופלאה, אף היא כלת פרס ישראל – שהייתה הראשונה להקים עמותה שעסקה באלימות נגד נשים והקימה וניהלה את מערך המקלטים לנשים מוכות. או ישראל אלמסי, מיסד עמותת "ידידים - סיוע בדרכים", שמייצג אלפי מתנדבים המגישים עזרה לנהגים אומללים שנתקעו בדרכים.
הטקס הזה - שפעם היה מדורת השבט, סמל בודד של אחדות וניקיון כפיים – זוּהם, והיה לעוד אירוע רייטינג גדוש פוליטיזציה, מעין סוג של תוכנית ריאליטי. הפעם אני מוותרת
אבל הטקס מידרדר והולך בשנים האחרונות, בוודאי מאז שמירי רגב קיבלה עליו אחריות. מאירוע ששם דגש על דמויות מופת עברנו לשוֹאוֹ בידורי ובחירה של מדליקי משואה עם סיפור מרגש. אני מעריכה מאוד את איסקוב וליבי יוצא אליה, אבל ההחלטה לתת לה להדליק משואה מופרכת בעיניי.
לדאבוננו פגשנו בשנים האחרונות לא מעט נשים שהיו קורבנות לאלימות מצד בני זוגן, ולעיתים – האמיצות או החזקות שבהן – אף ידעו לצאת כנגד הגבר האלים. אבל עם כל הערכתי לאומץ שלהן ולסיפורן קורע הלב, אני לא חושבת שהן צריכות להדליק משואה. עזרה – כן. משואה – לא. סיפורה של איסקוב הוא נורא והיא אכן בחורה מקסימה, אבל מה בדיוק הייתה תרומתה למדינה שמצדיקה הדלקת משואה ביום העצמאות?
והרי יש כל כך הרבה אנשים, מלאכים ממש, שעובדים לילות כימים למען הזולת, מנסים להקל את חייהם של קורבנות עוני, אלימות וחולי. כל כך קל למצוא בהם דמויות מופת שראוי שידליקו משואה כדי שנשמע על פועלם. אבל כנראה שחטאם הוא שהם אינם מפורסמים דיים.
נתניהו ב-2018. נאום של 14 דקות
הטקס הזה עוצב מלכתחילה כאירוע שמייצג את כלל השבטים הישראלים ובמרכזו יו"ר הכנסת, נואם יחידי, בהיותו נציג הריבון. ראשי הממשלות לא הגיעו בכלל לטקס הזה, בוודאי שלא נאמו בו. כך היה במשך 70 שנים, עד שהגיעו מירי רגב ובנימין נתניהו ורמסו ברגל גסה מסורת של אירוע נקי מפוליטיזציה. הם כפו על יו"ר הכנסת לאשר לא רק את נוכחות ראש הממשלה, אלא גם לאפשר לו לשאת דברים.
ביבי אף דרש משמר כבוד משלו ושינוי נוסחי הברכה, וכדרכו גם הפר את סיכום הפשרה שלפיו יישא דברי ברכה קצרים בלבד, וגנב את הבמה בנאום ארוך בן 14 דקות. ויולי אדלשטיין שסוגד לו עד היום ישב חמוץ פנים אבל לא העז לקום ולעזוב את האירוע (ביבי גם נדחף לטקס בשנה שעברה, שהתקיים בלא קהל ורובו הוקלט מראש).
הטקס הזה - שפעם היה מדורת השבט, סמל בודד של אחדות וניקיון כפיים – זוּהם, והיה לעוד אירוע רייטינג גדוש פוליטיזציה, מעין סוג של תוכנית ריאליטי.
אז אני מוותרת. במקום לצפות בו אלך לקרוא ספר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
