במרחק כארבעה קילומטרים מגדר הגבול, בלב הכפר הסורי חאדר, ד"ר דעבוס נג'ם לוקח הפסקה קצרה מיום עבודה עמוס במרפאה המקומית שצה"ל סייע בהקמתה. הוא מטפל כאן בחינם בכ-19 חולים ביום, תמורת שכר חודשי של 100 דולר בלבד. נג'ם, יליד עין קנייא שברמת הגולן בישראל, חצה את הגבול לסוריה ב-2004 לצורך לימודי דוקטורט - התחתן ונשאר לגור שם.
"ביום שנפל משטר אסד בדצמבר 2024, כשנכנס לכאן הצבא הישראלי, הגעתי לפה מא-סווידא ומאז אני כאן", הוא מספר ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". "היה לי שם בית ועבודה אבל אני מאוד מתגעגע הביתה, לעין קנייא, וחשבתי אז שאוכל להגיע ולבקר בבית".
(צילום: יאיר קראוס)
המרפאה שבה עובד נג'ם, ונחשפת כעת לראשונה, היא אחת מחמש מרפאות שצה"ל יזם וסייע בהקמתן באזור: אחת בגזרת חאדר וארבע נוספות בכפרי הדרוזים ברכס החרמון. צה"ל העביר אליהן ציוד מתקדם, תרופות ואפילו אמבולנס לטובת חיזוק יכולות הפינוי והטיפול הדחוף בשטח. בחלקן אף הוכשרו חדרי לידה. כשהוא פוגש את החיילים הישראלים שמגיעים לעיתים למרפאה, נג'ם משמש כמתורגמן. הוא מבקש מאנשי הצבא להביא למרפאה ציוד מעבדה לפענוח בדיקות דם, ומסביר כי שליחת הבדיקות לחאן ארנבה כרוכה בנסיעה בדרכים מורכבות ומסוכנות.
"זוכרים את הברית"
עם הקפה השחור בסוריה, מר אבל טעים באופן בלתי נתפס, עם כמויות גדולות של הל וללא טיפת סוכר, מארחים אותנו ד"ר נג'ם וחבריו לצוות במרפאה. השהות בחאדר היא מבחינתו כורח הישרדותי, והחזרה לא-סווידא לא מבטיחה לו ולרעייתו עתיד בטוח יותר. "אני לא יכול לצאת מכאן לדמשק כי יודעים שם שאני מדבר עברית, וישחטו אותי", הוא אומר. "פה בטוח לי. כולם מסוכנים בסוריה לדרוזים, רואים בנו כבוגדים".
מאז נפילת משטר אסד, צה"ל מחזק את האחיזה בנקודות האסטרטגיות בדרום סוריה - מרחבים שנכבשו בין לילה במבצע צבאי שאיש מעולם לא דמיין את היקפו ועוצמתו. לא רחוק מכאן, בהר החרמון, השלימו בצבא את ההיערכות לחורף הקרוב, שבהשפעת תופעת האקלים "אל-ניניו", יש המעריכים שיהיה מושלג וסוער מהרגיל.
תצפית על ישראל מסוריה. אם אנשי א-שרע יהיו על הגבול, יהיה קשה להגן
(צילום: יאיר קראוס)
מבט מסוריה: רכס כתר החרמון, שצפוי להיות מושלג מהרגיל
(צילום: יאיר קראוס)
במוצבי כתר החרמון, לשעבר החרמון הסורי, מסוגלים הכוחות לשהות תחת שלג כבד גם במשך שלושה שבועות. החרמון ואזור חאדר הם בעלי חשיבות מבצעית אסטרטגית עליונה להגנה על ביטחון תושבי הגולן בישראל, ועוד רחוק היום שנוכל לעזוב את המקום ולמסור אותו לידי משטר אחר. בטח כשמדובר במשטרו של אחמד א-שרע, הנסיך הסורי שהפך מקובל ואהוד במדינות העולם - אך סלל את דרכו לשם בדם רב ששפך, גם במו ידיו.
גם אחרי שבשבוע שעבר הסיר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את סוריה מרשימת המדינות התומכות בטרור, בישראל מסרבים להתמסר לגבר עם החליפה המרשימה והדיבור הסמכותי, שצמח בשורות אל-קעידה. לצד זאת, קיימים ניסיונות הידברות, כפי שבאו לידי ביטוי בפגישה שהתקיימה בחודש שעבר בין שר החוץ הסורי אסעד א-שיבאני לראש המוסד רומן גופמן, בעקבות התקיפה החריגה של צה"ל בבסיס של הצבא הסורי, שבו על פי לשכת רה"מ היו אמורים להתפרס כוחות טורקיים.
ארץ הכאוס
בארץ הבשן, המרחבים העצומים מלאים בשחקנים רצחניים. ביניהם ניתן למנות את המשטר החדש, דאעש, חמאס, ארגוני טרור פלסטיניים, איראנים, חיזבאללה, חזית א-נוסרה, טורקיה וגורמים נוספים שמבקשים לקנות לעצמם שליטה ומקום במגרש המשחקים הרעוע. כוחות צה"ל הפועלים באזור עוצרים חשודים וחוקרים אותם.
בנקודת הכאוס הזו, נמצאת האוכלוסייה הדרוזית בכפרי החרמון בחוסר ודאות - שמעמידה אותה בפני ברירה גורלית: בחירה בישראל או בסוריה.
"אם נגיד שאנחנו רוצים את א-שרע, אז ישראל תשאיר אותנו בידיים שלו והוא יחטוף, יגנוב וישחט אותנו". מנהיג סוריה לצד מקרון
(צילום: Ludovic MARIN / POOL / AFP)
מבט מגבעת הצעקות. מוצב המשטר הסורי לשעבר מעל הכפר מג'דל שאמס
(צילום: יאיר קראוס)
בדרכנו לעיירה חאדר עברנו בנקודה סמלית והיסטורית, שם סיקרתי במשך שנים מפגשים מרגשים בין בני משפחות מכפרי הדרוזים בגולן, משני צדי הגבול. הם התאספו ב"גבעת הצעקות", קראו זה לזה וציינו יחד - כשתהום פעורה ביניהם - את "יום האם" וטקסים סוריים, לצד הפגנות קולניות.
מהצד הסורי רואים בבירור את בתי היישוב נמרוד, ואת כל הכפרים הדרוזים בצפון הגולן. ככל שעולים גבוה יותר, כך רואים יותר לעומק ישראל. כל בר דעת מבין שאי-אפשר להגן על הצפון מהגדר, אם חייליו של א-שרע יישבו מעבר לגבול.
על פי ההערכות מתגוררים כיום בכפר חאדר כ-15 אלף תושבים. הוא הגדול מבין הכפרים הדרוזים הסמוכים לגבול, בגזרה הצפונית של אוגדה 210, המתחילה בהר דב ונגמרת במשולש הגבולות עם ירדן בחמת גדר. מאז מלחמת ששת הימים, וחתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה, תמכו בני הכפר במשטר אסד וחיזבאללה - ולא היו בדיוק, בלשון המעטה, "אוהבי ישראל".
מהכפר יצאו לא אחת מפגעים דרוזים בהכוונת חיזבאללה ואיראן לביצוע פיגועים בגבול ומעבר לו. אבל כמו במזרח התיכון, את התסריט הזה אף אחד לא יכול היה לדמיין, וכיום נראה כי רבים מאנשי הכפר מתפללים ליום שיהיו חלק מישראל ויזכו לחסותה.
ערבות הדדית על חבל דק
לישראל יש אינטרסים רבים בחיזוק הברית בינה לבין הדרוזים בסוריה ובאזור החרמון בפרט, אבל ברור שלכל צעד יש משמעויות הרות גורל. אלו לא רק אינטרסים ביטחוניים אלא גם חברתיים. לבני העדה הדרוזית בישראל, בגולן ובגליל, יש בני משפחה שחיים בסוריה - וכמו בדת היהודית הקטנה יחסית, גם הדרוזים מאמינים בערבות הדדית.
גבעת הצעקות, בצד הסורי
(צילום: יאיר קראוס)
גבעת הצעקות, 2007
(צילום: אביהו שפירא)
בצה"ל מתקשים לנבא לאן מתפתחת הזירה הסורית, בין היתר בנוגע ליחסים עם המשטר החדש. בצבא מבקשים לחזק את הקשרים האסטרטגיים עם שכנינו הדרוזים, אבל בצורה כזאת שלא תחייב אותם לנתק את החיים עם מולדתם, וגם לא תגרום להם להיות תלויים בשלטון הישראלי המחזיק ביטחונית בשטח, אבל לא מעוניין לקחת עליו אחריות אזרחית - בטח לא עם הביקורת בעולם על נוכחות הכוחות בו.
במאי 2025 הקימו באוגדה 210 וחיל הרפואה מרפאה קדמית למיון וטיפול בפצועים וחולים סמוך לכפר חאדר. אנשי המילואים של מערך הרפואה, בהובלת מפקד המרפאה, מנהל בית החולים שערי צדק, פרופ' עופר מרין, ניהלו אותה והעניקו בה מענים רפואיים לאלפי פצועים וחולים. המורכבים בהם הועברו לבתי חולים בישראל. המתקן הרפואי הצבאי ישראלי נסגר במרץ 2026, ומדיניות הצבא התעצבה מחדש.
המדיניות הנוכחית שונה מהותית מזו שהייתה תחת מנהלת "שכנות טובה" שפעלה בשנים 2018-2016, וברוחה הוקמה בשנה שעברה המרפאה בפאתי חאדר. אז הסתמכה האוכלוסייה המקומית לחלוטין על ישראל. כעת, כשאין מלחמת אזרחים, הדרוזים לא "כלואים" בכפרים, ויש להם יכולת לצאת ליישובים אחרים. בישראל רוצים לעזור להם, אך לא לייצר תלות ולנתק אותם מסוריה. אם ישראל תנתק אותם ותעזור, הצד השני יתנקם בהם.
ההיגיון מאחורי הקמת רשת המרפאות המקומיות מבוסס גם על צמצום סיכונים. מרפאה בניהול ישראלי מהווה גורם חיכוך גבוה וסיכון ביטחוני במפגש בין עשרות מטופלים סורים, ואף יותר מכך, לבין חיילים ישראלים.
במקום שבו אפשר לקנות משת"פ איראני
ובחזרה למרפאה המקומית בחאדר, שם אנחנו פוגשים תושבים סורים נוספים, שמגלים עניין רב בעיתונאי ישראלי, במפגש שמעולם לא דמיינו ולא תוכנן מראש. "תמסור מסר לעם בישראל שכולנו רוצים את ישראל", מבקש ממני ד"ר נג'ם. "כל הדרוזים קרובים אחד לשני, בדיוק כמוכם, היהודים, ואנחנו גאים בישראל. כולם מסוכנים כאן לדרוזים. רואים בנו כבוגדים. הם לא מכירים את ההיסטוריה שלנו ושל היהודים, איך היא הייתה מאז יתרו ומשה. אבל אנחנו יודעים וזוכרים את הברית".
בצה"ל נערכים לצעד היסטורי נוסף. מחוץ למרפאה בכפר חאדר
(צילום: יאיר קראוס )
(צילום: יאיר קראוס)
טייסיר (שם בדוי) מספק לנו המחשה נוספת ליחסי הקרבה חוצי הגבול. אחיו נשוי לבת היישוב כיסרא שבגליל, והם חיים בפינלנד. הוא מבקש מאנשי צה"ל לקבל עצים להסקה וסולר לקראת החורף. אלו לא ממהרים להיעתר, מתוך הציפייה שהאוכלוסייה המקומית תשיג את צורכיה בכוחות עצמה, כפי שעשתה בעבר. "גם ככה המרפאה הזאת שלכם, אז תביאו לנו גם את הציוד לחורף", הוא מנסה לשכנע.
גם מעל ברכות השלום הלבביות מרחפת חשדנות, כשכוחות צה"ל שנמצאים במקום מבינים שייתכן שהמשטר הסורי או איראן משלמים לגורמים מקומיים שאוספים עליהם מידע. הכוחות מביאים למקומיים בגדים, מזון תינוקות וציוד הומניטרי שתורמים להם הכפרים הדרוזים בישראל, אבל במקום שבו אפשר "לקנות" איש קשר בכמה דולרים - צריך להיזהר מכולם.
בישראל לא נשארים על הגדר ומנסים לפתח מערכת יחסים הדדית, הנשענת גם על אינטרסים כלכליים - עד לכל שינוי שיהיה. הצעדים שמובילים בדרג המדיני מדודים מאוד ואיטיים.
מי שמנווט את סוגיות הביטחון, ההגנה והמאמצים לקיים שגרת חיים מלאה בשני צדי הגבול הוא תת-אלוף יאיר פלאי, מפקד אוגדה 210, שעתיד לסיים בחודש הבא את תפקידו, אחרי יותר משנתיים של פיקוד רצוף אירועים היסטוריים ששינו את פני המזרח התיכון.
פלאי נכנס לתפקיד במאי 2024, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד חטיבת גולני. כחצי שנה לאחר מכן קרס משטר אסד. פלאי הוביל את הפעולה הקרקעית במרחב החיץ הסורי, שדחקה את לוחמיו של א-שרע. הוא הקים עשרה מוצבים שמוגדרים כזמניים, מהחרמון בצפון, דרך קוניטרה הישנה והכפרים קחטניה ואל-מדרייה, ועד משולש הגבולות עם ירדן בדרום.
במקום להשקיף מרכס התלים על התבססות דאעש, אל-קאעידה, חיזבאללה וחוליות איראניות, לוחמי האוגדה עברו לנהל קרב הגנה סיזיפי בתוך הכפרים הסוריים עצמם, כדי לשמור על המרחב שבין האויב לאזרחי ישראל ביישובי הגולן.
בפברואר 2026 מונה האלוף הדרוזי המוערך רסאן עליאן לתפקיד המתאם בפיקוד הצפון לעבודה מול הדרוזים במזרח התיכון, בדגש על סוריה ולבנון. בין היתר, הוא מוביל יוזמה להקמת מפעלים במרחב החיץ בסוריה, באזור תעשייה משולב כמו "ניצני שלום" שבטול כרם. עוד בוחנים בצבא הכנסת פועלים דרוזים מסוריה לעבודה בחקלאות, פעילויות הכשרה מקצועית לחקלאות, רפואה והצלת חיים בישראל ועוד.
הפער הכלכלי על הגבול משמעותי: יום עבודה בישראל שווה לכשלושה חודשי שכר בסוריה, והידיים הסוריות העובדות יכולות למלא את השורות במטעים הישראליים מחוסרי העובדים. בצה"ל אף נערכים לצעד היסטורי נוסף: מתן אפשרות למפגשי קרובים בין בני משפחות דרוזיות חצויות בישראל ובסוריה, באתר מוסדר סמוך לגבול בצד הסורי. באזור חאדר מתגוררות כ-40 משפחות ענפות כאלה.
"רוצים להבין - אתם פה לתמיד?"
בנסיעה בין הכפרים הדרוזים הסמוכים לגבול ניכרת תנופת בנייה מפתיעה. בצה"ל עוקבים אחריה מקרוב ובוחנים כל גורם שנמצא באזור. באחד המרכולים במג'דל שמס סיפרו לי תושבים שגם משקיעים ישראלים מקומיים מהכפרים הדרוזים בגולן קנו קרקעות מעבר לגבול, ובונים עליהם בתים להשקעה.
הכפר הסורי חאדר. שומרים על קשר, בלי לייצר תלות
(צילום: יאיר קראוס)
(צילום: יאיר קראוס)
עד נפילת משטר אסד, דונם קרקע נמכרה בכ-1,000 דולר וכעת המחירים מגיעים לכ-20 אלף דולר. "זה עדיין סכום נמוך מאוד והשקעה מאוד משתלמת", תיאר תושב מג'דל שמס. מסתבר שדרוזים מא-סווידא ואפילו מדמשק, שבה גרים כ-150 אלף בני העדה, מבקשים להקים בתי-מקלט עבורם לשעת סכנה, ומבקשים לקנות או לשכור בתים שחוסים לרגלי מוצבי צה"ל בשטח הסורי. הם מאמינים שהשלטון החדש עלול להתהפך שוב ולטבוח בהם.
אבו סאלח (שם בדוי) טוען כי בקרב תושבי הכפר חאדר, למודי הסכנה האורבת להם מצד המשטר הרואה בהם כופרים ובוגדים, יש קונצנזוס של בחירה בצד הישראלי במערכה. "אבל אנחנו בבעיה כי בינתיים אנחנו לא פה ולא פה", הוא מסביר באנגלית רצוצה ובערבית. "אם אנחנו נגיד 'רוצים ישראל', אז יסגרו לנו את הדרך לסוריה ולא נוכל להשיג חיטה ואוכל. יגידו לנו 'לכו לישראל'. אם נגיד שאנחנו רוצים את א-שרע, אז ישראל תשאיר אותנו בידיים שלו והוא יחטוף, יגנוב וישחט אותנו. אבל תדע לך שכולנו רוצים פה דגל ישראל, אבל לא יכולים להגיד את זה בקול רם. אנחנו רוצים להבין מה איתכם, אם אתם פה לתמיד?".
