לפני כארבע שנים, מאחורי הדלתות הסגורות של המרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר, מצאו הסוהרים את ראש הכת הירושלמית, דניאל אמבש, מחוסר הכרה. האיש שהטיל מורא במשך שנים על נשים וילדים, שכונה בכלי התקשורת "ראש הכת הסדיסטית" ובית המשפט העליון הגדיר אותו כמי שניהל "משטר פחד ואימה", מת בלי דרמה גדולה, בלי נאום אחרון ובלי הסברים. ניידת טיפול נמרץ הוזעקה למקום, הרופאים ניסו לבצע בו החייאה, אבל זמן קצר לאחר מכן נקבע מותו.
אמבש היה אז בן 67. לפי גזר הדין, הוא היה אמור להשתחרר רק בשנת 2037. הוא מת בכלא 15 שנים לפני המועד שבו תוכנן לצאת לחופשי. מאחוריו נותרו שש נשים, עשרות ילדים, אינספור צלקות נפשיות, ותיק פלילי אחד שגם פרקליטים ותיקים הודו שמעולם לא פגשו כמותו.
עבור עורכי הדין שגיא אופיר וליזו וולפוס מפרקליטות מחוז ירושלים, התיק של אמבש לא היה עוד תיק פלילי. הוא היה משהו אחר לגמרי. "פגשנו רוע מרוכז", אומר עו"ד אופיר בריאיון ל-ynet. "ראיתי רוצחים, ראיתי מחבלים מתועבים, פגשתי אותם - וזה לא דומה לתחושה של מה שהבן אדם הזה עשה לילדים שלו ולאנשים שסמכו עליו".
הורעבו, נכלאו והושפלו מינית
הכול התחיל כמעט במקרה, בסביבות 2010-2009. עו"ד אופיר, אז פרקליט ותיק שכבר ראה אינספור תיקי אלימות, קיבל פנייה שגרתית יחסית. “אמרו לי 'יש איזשהו אירוע, סיפור של גבר עם כמה נשים, תראה במה מדובר'", הוא משחזר. "זה נשמע כמעט בנאלי, כמעט יומיומי. אבל אז ישבו איתי החוקרים והתחילו לספר לי. עוד לפני שראיתי פיסת נייר אחת, עוד לפני שראיתי סרטון אחד, הבנתי שזה סיפור מאוד מאוד חריג”.
2 צפייה בגלריה
"בעולם העברייני הרגיל יש קודים, אבל פה לא היו גבולות". דניאל אמבש בבית המשפט
(צילום: גיל יוחנן)
עו"ד אופיר אמנם זיהה שלא מדובר בעוד אירוע, אבל בהתחלה אפילו הוא לא הבין עד כמה. רק כשהעדויות נערמו, הילדים דיברו והנשים נשברו נחשפו ממדי הזוועות, ובפרקליטות הבינו שהם עומדים מול תיק שבאמת אין לו תקדים בישראל.
עו"ד ליזו וולפוס נכנסה לתמונה בשלב מאוחר יותר, כשכבר היה כתב אישום. "היה ברור שמדובר בכתב אישום חריג בממדים שלו, בחומרה שלו וגם בהיקף חומרי החקירה והיקף כמות הנפגעים", היא אומרת. "אבל לאורך ניהול התיק נחשפנו כל פעם מחדש לעוד ועוד דברים שהעצימו את מה שאנחנו ידענו קודם. כל פעם זה רק הלך והתעצם".
הם לא מדברים כמו משפטנים כשהם נזכרים בתיק הזה, אלא יותר כמו אנשים שחזרו מזירת אסון. עו"ד וולפוס מתארת את התיק כמו "מנדלה", תמונה שמשתנה בכל פעם שמתבוננים בה מזווית אחרת. "זה לא משהו לינארי ברור", היא אומרת. "זה כל כך מבלבל. כשאתה מסתכל מקרוב זה נראה דבר אחד, וכשאתה מסתכל מרחוק זה נראה דבר אחר. זה נדיר שהליך משפטי משתנה תוך כדי ניהול, אבל פה זה ממש השתנה. ולא לטובה".
פסק הדין של בית המשפט העליון, שנפתח באופן חריג בשיר "מבוקש" של המשורר אדמיאל קוסמן, תיאר את מה שהתרחש בבית אמבש במשך יותר מעשור. השופטים כתבו כי אמבש יצר לעצמו "דימוי של ממשיך דרכו של הסבא", מנהיג רוחני בעל כוחות מיוחדים. באמצעות כריזמה, פחד ואיומים, נכתב, הוא הצליח לגרום לנשים ולילדים להכפיף עצמם לרצונו המוחלט.
מאחורי הדימוי הרוחני הסתתר מנגנון התעללות אכזרי: נשים וילדים הורעבו, נכלאו במחסנים, הוכו בשוקרים חשמליים, הושפלו מינית ונאלצו לבצע "דינים" משפילים לעיני בני המשפחה האחרים.
אבל עבור וולפוס ואופיר, הזעזוע הגדול לא היה רק במעשים עצמם. אלא בשיטה. "אחת הנקודות ששברו אותי", מספר אופיר, “הייתה כשאחת הנשים סיפרה על אירוע בצפון הארץ. לקחו אותה, הפשיטו אותה, השפריצו עליה מים בזרנוק כשבחוץ כמעט אפס מעלות והשאירו אותה כל הלילה בתוך משהו שנראה כמו קבר. זה היה תיאור שהזכיר לי שואה".
אבל אז הגיע ההבנה העמוקה יותר. "הבנתי שחלק מהשיטה שלו הייתה להפוך נפגעים לפוגעים", אומר אופיר. "הוא גרם להם לבצע עבירות בעצמם, כדי שהם יהיו מסובכים, כדי שהם יפחדו לעזוב. הוא רצה שיום אחד, אם מישהו ייתן את הדין, זה לא יהיה רק הוא".
וולפוס מתארת איך הגבולות בתיק הזה היטשטשו לחלוטין. “נפגעי העבירה הפכו בעל כורחם פוגעים בעצמם”, היא אומרת. “הם היו מעורבים באירועים שהיו יכולים להכניס אותם לכלא ללא מעט שנים. ככל שהכרנו אותם יותר, הגבולות בין נפגע לחשוד כל הזמן היטשטשו".
"לאן בדיוק הן יילכו?"
הפרקליטים נדרשו לא רק לנהל תיק פלילי, אלא גם להבין דינמיקה נפשית כמעט בלתי נתפסת. נשים משכילות, רהוטות, חלקן כריזמטיות מאוד, נשארו לצדו של אמבש גם אחרי שנעצר. חלקן המשיכו להגן עליו בבית המשפט. אחרות קיללו את הפרקליטים במסדרונות. חלק עקבו אחריהם בעיר. "אנשים חושבים שמדובר בנשים מוחלשות שאין להן שום יכולת", אומר אופיר. "אבל אלה נשים רהוטות, אלגנטיות, מורכבות. אתה מסתכל עליהן ולא מצליח להבין איך הדבר הזה השתלט עליהן".
אחת מנקודות השבר של וולפוס הייתה דווקא בהאזנה להקלטות טלפון. הנשים יצאו לקבץ נדבות בירושלים ובתל אביב, ובזמן הזה אמבש שלט בהן מרחוק. “שמענו את הצעקות והצרחות”, היא אומרת. “הן היו צריכות לבקש רשות ללכת להתפנות. אם מישהי לא הביאה מספיק כסף, הוא היה מעניש אותה בטלפון. הוא היה אומר לה: תורידי את המטפחת עכשיו. אל תאכלי. אל תלכי לשירותים”.
"וזה רק הפרומו למה שיקרה כשהן יחזרו הביתה", מוסיף אופיר.
אפילו מתוך הכלא אמבש המשיך להפעיל שליטה. "הוא הורה להן להחביא עדים", מספרת וולפוס. "הוא שלח אחת האימהות שתגרום למישהי אחרת להתארס. הכול מתוך הכלא”.
באחד הרגעים המטלטלים ביותר במשפט עלתה הטענה של ההגנה: הדלת הייתה פתוחה. הנשים היו יכולות פשוט לקום ולעזוב. אופיר זוכר עד היום את הזעם שזה עורר בו. "איך הן יילכו?", הוא אומר. "הוא ניתק אותן מהמשפחות שלהן, רשם ילדים של אישה אחת על שם אישה אחרת, גרם להן לבצע עבירות בעצמן. לאן בדיוק הן יילכו?".
בזמן שהם ניהלו את המשפט, המשפחה עצמה התפרקה לנגד עיניהם. ילדים הוצאו לפנימיות. אחים נותקו מאימהות. נשים התחילו להבין בהדרגה מה קרה להן. "התהליכים שאנחנו עברנו כתובעים היו רק השתקפות של מה שהם עברו בעצמם", אומרת וולפוס. "מבחינתם ההליך הפלילי היה רק נקודה קטנה בתוך קריסה מוחלטת של החיים שלהם".
רק עוד מפגש אחד
אביעד אמבש, בנו של דניאל, היה ילד כשהמשטרה פרצה לבית. היום, בגיל 25, הוא כבר אחרי פנימייה בדרום, מכינה קדם צבאית, שירות בחוות השומר ובהמשך בגולני. הדרך שעשה נראית כמעט בלתי אפשרית ביחס למקום שממנו הגיע.
"הזיכרון הראשון שלי מאבא שלי זה שהוא שאל אותי הרבה אם אני ברטו או אמבש", הוא אומר, ומסביר כי אביו נהג "לשחק" איתו בזהות שלו. "הוא רשם אותי בתעודת זהות כברטו, אבל אמבש זאת המשפחה האמיתית שלי. הוא אמר שאם אני לא אמבש - אז אני לא באמת שייך למשפחה".
הבלבול הזה ליווה אותו כל הילדות. "זה כאב לי הרבה", הוא נזכר. "הייתי דופק את הראש בקיר ושואל את עצמי אם אני באמת לא שייך למשפחה הזאת".
2 צפייה בגלריה
חלקן זעמו ש"הרגו לנו את הבעל". הקורבנות של דניאל אמבש בבית המשפט, 2013
(צילום: גיל יוחנן)
רק שנים אחרי שהפרשה התפוצצה התחיל להבין שהחיים בבית לא היו נורמליים. "הייתי בפנימייה, ושם פתאום אתה משווה סיפורים עם ילדים אחרים", הוא מספר, "ואתה מבין שאשכרה גדלת במקום מטורף. יצאתי מהבית עם עונש של לחם ומים, ופתאום כולם אוכלים קורנפלקס בארוחת בוקר. הייתי צריך להסביר לעצמי למה המציאות הזאת בכלל נכונה".
הרגע ששבר אצלו סופית את ההכחשה היה שיחת טלפון מאחותו. "היא סיפרה לי על מעשה אינוס, ושם הבנתי שזה כבר לא חלק מהחיים שלי יותר", הוא אומר, "שזה סיפור שנגמר".
אבל גם אחרי ההרשעה, הוא עצמו נשאר שנים בתוך "הכלא התודעתי", כפי שהוא מכנה זאת. "לקח לי שלוש וחצי שנים לצאת מזה", הוא אומר. "אבא שלי שלח מהכלא מכתבים ומסרים, ואימא שלי הייתה מעבירה לי אותם. פיזית אפשר להוציא בן אדם מהכלא, השאלה אם הוא יוצא מהכלא הפנימי שבו".
גם הידיעה על מות אביו בכלא לא הביאה איתה רגש אחד ברור. "הרגשתי מלא תחושות שקפצו בו זמנית", הוא נזכר. "מצד אחד כעס והקלה, מצד שני עצב ובלבול".
אביעד מודה שהיה רוצה עוד שיחה אחת עם אביו, כדי "לשבת מולו לפחות עוד פעם אחת בעוצמה, ולא בתור הילד המסכן שהוא החטיף לו כל החיים". היום הוא מעביר ברחבי הארץ הרצאות על החיים בתוך כת, ועל ילדים שגדלים תחת אלימות ושליטה. "זה השליחות של החיים שלי. המסר הכי חשוב הוא ערנות חברתית. מספיק ששכן אחד היה שומע את הצעקות וקורא למשטרה בזמן, והכול היה יכול להיגמר הרבה קודם”.
משפט בלי קודים
המורכבות הזאת ליוותה גם את אנשי הפרקליטות. "אתה לא מדבר על הדברים האלה בבית", אומר עו"ד אופיר. "לא עם חברים, אפילו לא עם אנשים במשרד. אתה מבין שאתה לבד מול רוע מזוקק". בשלב מסוים הוא הבין שהוא לא מסוגל לנהל את התיק לבד. "המזל שלי היה שהיה לי את ליזו", הוא אומר. "הייתי צריך מישהו לידי שיסתכל עליי ויגיד: 'כן, גם אני ראיתי את זה עכשיו'".
וולפוס צוחקת כשהיא שומעת אותו. "ולי היה אותו", היא עונה.
הם לא התמודדו רק מול אמבש בבית המשפט. לדבריהם, הם נאלצו להתמודד מול רשת שלמה של תומכים, מול חמישה הליכים שונים שהתנהלו במקביל, מול מתקפות אישיות באינטרנט ומול נשים שעקבו אחריהם ברחובות ירושלים. "בעולם העברייני הרגיל יש קודים", אומר אופיר. "פה לא היו גבולות".
בסופו של דבר נגזרו על אמבש 26 שנות מאסר. בית המשפט כתב כי "השנים האחרונות בחיי המשפחה הפכו לסיוט מתמשך של כליאה, מכות, דינים ועונשים שונים ומשונים". אפילו בגזר הדין, הודו השופטים שקשה בכלל לכמת את ממדי הזוועה. "העבירות כה רבות עד שניתן למנות מאות שנות מאסר", כתבו.
כשאמבש מת בכלא בשנת 2022, חלק מהנשים עדיין טענו לחפותו. לאורך השנים הן המשיכו להיאבק כדי לקבל זכויות ביקור והתייחדות. לאחר המוות, אדרת אמבש האשימה את שב”ס ואמרה: "הרגו לנו את הבעל שלנו, הרסו לנו את המשפחה".
אצל הנפגעים עצמם, הסיפור רחוק מלהסתיים. גם היום, שנים אחרי החשיפה, רבים מהם עדיין מנסים להבין איך נראו החיים שלהם באמת. כיצד בית אחד בירושלים הצליח להפוך לממלכה פרטית של פחד, שתיקה ושליטה מוחלטת. עבור עורכי הדין וולפוס ואופיר, את התיק הזה היא תזכור לתמיד. "כל פעם זה זעזע מחדש", אומר אופיר. "לא היה רגע שאמרת לעצמך: אוקיי, התרגלתי. לא מתרגלים לדבר כזה”.
