ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה בכלל חנינה? זה מה שחשבתי הבוקר כשקמתי במקום לחשוב איזה קפה אשתה. מדינת ישראל גורמת לי לעשות כאלה דברים. אתמול נתניהו זרק פצצה. בקשת חנינה אישית, רשמית, שלו עצמו. לא עוד שליחים, לא עוד מתווכים, לא עוד הדלפות שנבדקות בשטח, אלא ידו שלו על ההגה. זו הפעם הראשונה שהוא מתעסק באופן ישיר בצעד כזה, במקום לשלוח את השר קרעי שיתקוף את התקשורת או טלי גוטליב שתתקוף את בית המשפט. הבנתם את הפואנטה, נתניהו קופץ לבריכת הבוץ הזו בעצמו. הוא ולא אחר.
המהלך הזה מעלה שאלה מטרידה במיוחד: למה? למה לבקש חנינה? ולמה עכשיו? הרי אדם שמאמין באמת ובתמים בחפותו אינו רץ לבקשת מחילה. ודאי לא מחצין רצון לסגור חשבון לפני שבית המשפט אמר את דברו. יש משהו כמעט הפוך על הפוך בצעד כזה, מעין הודאה עקיפה שמרחפת באוויר גם אם איש לא אומר אותה בקול. לא היה כלום כי אין כלום? לא בטוח כבר.
מה? למה לבקש חנינה? ולמה עכשיו? הרי אדם שמאמין באמת ובתמים בחפותו אינו רץ לבקשת מחילה. ודאי לא מחצין רצון לסגור חשבון לפני שבית המשפט אמר את דברו
אבל הפצצה הזו לא נחתה סתם כך. היא נחתה בתזמון כל כך מדויק, עד שקשה שלא לזהות את התרגיל: תראו ציפור. תסתכלו לשם בזמן שהמעשים האמיתיים מתרחשים במקום אחר. ובעוד המערכת כולה הסתערה על דיון החנינה, על הפסיכולוגיה, על הדרמה, על המשמעויות המשפטיות, הממשלה קידמה, כמעט בחשאי, את מה שצריך היה לזעזע כל אזרח במדינה.
טיוטת חוק הגיוס המביש הוגשה בבליץ של סוף שבוע, חוק שמעניק פטור כמעט גורף לעשרות אלפי משתמטים, בעוד באותה נשימה הממשלה אישרה אתמול צווי גיוס ל-280 אלף חיילי מילואים. אנשים שעוזבים עבודה, לימודים, ילדים, חיים ובינתיים המדינה שמסתמכת עליהם דורכת עליהם. עלות כל העניין למשק נאמדת בשישה מיליארד שקלים, סכום שלא יכסה את תחושת ההשפלה של מי שנושאים בנטל לבדם
והכול קרה באותה יממה, כמו מהלך שמחושב להפליא: ברגע שהדיון הציבורי התלקח סביב חנינה, הסיפור האמיתי נדחק לשוליים. במקום לעסוק בהכרעת חמאס, בהשבת שני החטופים, בביצור הגבולות אחרי מה שראינו בסוריה, בביטחון ביהודה ושומרון, בבלימת יוקר המחיה שמפורר כל משפחה, בחיזוק מעמדה של ישראל בעולם ובניסיון אחרון לשמר לכידות בסיסית מצאו אותנו שקועים בדיון אישי של אדם אחד, במקום בדיון הלאומי של כולנו.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאייש רגעים שבהם הכותרת צורחת משהו אחד, אבל המציאות זועקת משהו אחר. בקשת החנינה היא הסיפור שכולם ידברו עליו, זה שמייצר רעש, דרמה, השערות. אבל מסתתר פה סיפור גדול בהרבה: מהלך מסוכן שמספר כאן משהו על סדר העדיפויות, על הפחדים, על המניפולציות ועל המחיר שהציבור משלם כדי שיסתכלו לכיוון הלא נכון.
ולכן אולי השאלה אינה האם נתניהו רוצה חנינה. אולי השאלה האמיתית היא למה הוא כל כך רוצה שתחשבו על החנינה במקום לחשוב על מה שקורה מתחתיה.
