עם חיסולו של אבו עוביידה – האייקון התקשורתי הגדול ביותר שהיה אי-פעם לחמאס – ארגון הטרור איבד לא רק דובר רשמי, אלא את אחת הדמויות הסמליות והמשפיעות ביותר בתולדותיו. אפשר היה אולי לראות את חשיבותו כבר בסרטון האיומים הראשון שפרסם ארגון הטרור לאחר חיסולו. בסרטון שפרסמו אמש (רביעי), על רקע הכנות צה"ל לכיבוש עזה ולפני הודעתם על "נכונות לעסקה כוללת", הם כתבו בעברית קלוקלת במיוחד: "אזהרה דחובה, החלטה להרחיב את המבצעים הפושעים שלכם, חיים של חיילים ואסירים שלכם".
צה"ל אישר את חיסול דובר הזרוע הצבאית של חמאס, שלא היה בגדר דובר זוטר בלבד, אלא דמות עטורת הילה שהפכה למודל לחיקוי עבור צעירים פלסטינים רבים שקרץ להם להתגייס לשורות ארגון הטרור. אבו עוביידה דיבר בשפה רהוטה שנשענה על פסוקי קוראן ועל רעיונות איסלאמיים קיצוניים, והשיג בזכות כך הערצה רבה ברחוב הפלסטיני בפרט ובעולם הערבי בכלל.
הכריזמה שלו ויכולתו לעצב מסרים העניקו לו תפקיד מרכזי לא רק בזרוע הצבאית של ארגון הטרור, אלא גם בקביעת מדיניות ובהובלת ההסברה הבינלאומית של חמאס, במיוחד בתקופות של מערכה צבאית - כמו במלחמת "חרבות ברזל". ממסמכי שלל שהגיעו לידי ynet נחשפת החשיבות הרבה שמעניק חמאס למערך ההסברה כחלק אינטגרלי מהזרוע הצבאית של הארגון, ולתרומתו הקריטית במאבק התודעתי לצד הלחימה בשטח.
"התקשורת הצבאית היא ההכנה הרוחנית באמצעות הזרקת רוח ההתעוררות, הצדקה, הנתינה, ההכנה הפסיכולוגית וחיזוק האמון ההדדי בין העם לבין הכוחות החמושים, וכן הזכרת האזרחים בתפארות ההיסטוריות של האומה". כך נכתב במסמכים שמכוונים למחלקת ההכנה והאימונים של חמאס - אגף המבצעים של גדודי עז א-דין אל-קסאם. כלומר, מדובר על יחידה בארגון שמפיצה חומרי הדרכה ותוכניות הכשרה ייעודיות למפקדים ברמות השדה (מ"פ ומג"ד).
אבו עוביידה מתחת למסכה
במסמכים שנחשפו מופיעים גם תמונות ותיאורים של אירועי טרור בשנות ה-90, מהקשים שידעה ישראל - בהם חטיפתו של החייל נחשון וקסמן. במסמכים ניכר כי חמאס רואה באירוע זה "הישג מכונן", לא רק מבחינת החטיפה עצמה, אלא גם מבחינת הדרך שבה הפיגוע צולם ותועד, כחלק מהמסר התקשורתי שהופץ אז.
ארגון הטרור הדגיש את החטיפה ואת תיעודה כהצלחה כפולה, הן בלחימה עצמה והן במלחמת התודעה: "חשיבות חטיפת חיילים והצגת דרישות בווידאו - כמו בחטיפת החייל נחשון וקסמן, כאשר מוחמד דף וסאלח ג׳דאללה הופיעו בסרטונים שבהם נראה החייל ב-10 באוקטובר 1994". גם כעבור יותר משני עשורים בחרו בחמאס לשוב ולהזכיר את אירוע החטיפה, כדי להציג לדור הג'יהאדיסטים הצעיר מודל לחיקוי של "התנגדות יעילה" בעיני הארגון.
המסמכים מצביעים על כך שחמאס אינו רואה באירועים מסוג זה רק היסטוריה, אלא נדבך חשוב בזהות התנועתית, שנועד להמחיש לדור הבא כיצד לשלב בין פעולה צבאית לבין שימוש מתוזמן באמצעי תעמולה. כמו כן מזכירים במסמכים "צילום ופרסום צוואות של מחבלים מתאבדים" – כשלראשונה צולמה צוואה של המחבל המתאבד סאלח נזאל, שביצע את פיגוע ההתאבדות בדיזנגוף ב-19 באוקטובר 1994. דפוס פעולה זה הפך מאז למסורת מתמשכת, ואף כיום ניתן לראות כי גם מחבלים שפועלים לבדם מקפידים להשאיר אחריהם "צוואות" כתובות או מצולמות.
עוד עולה מהמסמכים כי לחמאס חשובה גם ההצגה ההמונית של התעמולה: "נאומים מתוקשרים, מסיבות עיתונאים, טקסי אזכרה והצהרות פומביות – כולם נחשבים חלק בלתי נפרד מהמלחמה הפסיכולוגית", נכתב. אליהם מצטרפים מפגני ראווה של חמושים, המתקיימים עד היום, במיוחד סביב אירועים סמליים כמו טקסי הטרור הפסיכולוגי שבהם שוחררו החטופים.
המסמכים חושפים למעשה את תפיסת העולם של חמאס: לא מדובר באוסף מקרי של פעולות, אלא במערך שיטתי ומתוזמן שבו כל פעולה צבאית נעטפת בנרטיב תקשורתי. הנרטיב הזה נועד לא רק להאדיר את הארגון בקרב תומכיו, אלא גם לשדר מסר של כוח, נחישות וניצחון – גם כאשר המציאות בשטח אחרת לחלוטין. המסמכים מצביעים על כך שחמאס רואה במערך ההסברה לא רק תוספת ללחימה, אלא חזית שלמה. כותבי המסמכים מציינים: "המאבק הוא לא רק על השטח – הוא על התודעה".
לפי המסמכים, לתקשורת הצבאית יש תפקידים מגוונים: היא כלי לבניית מורל בקרב האזרחים והלוחמים, חשיפת "שקרי האויב" וחיזוק תחושת הצדק במאבק. המידע חשף כי חמאס מחלק את פעילויות ההסברה לפי שני מצבים: בזמן שלום ובזמן מלחמה. בשגרה, הדגש הוא על עיצוב תחושת גאווה לאומית, הצגת לוחמים כגיבורים, שמירה על סודיות המידע ועיצוב השיח הציבורי בבתי הספר ובקהילה. בזמן לחימה, הדגש עובר לפרסום סרטונים של שיגורים, חדירות מחבלים, העלאת מורל הציבור והפצת מסרים מתוזמנים היטב כדי "להציג ניצחון גם במצבים של הפסדים צבאיים".
במערכת הביטחון בישראל מזהירים כבר שנים כי פעילות ההסברה של חמאס אינה מסתכמת בתעמולה בלבד – אלא משמשת כלי מרכזי בהנעת פעילים ובביסוס כוחו של הארגון.
המטרה המרכזית של חמאס במערך ההסברה אינה רק בקרב האוכלוסייה בעזה, אלא גם בישראל. המסמכים מדגישים "הפצת פחד, בלבול ושיבוש המורל הלאומי בקרב הציבור הישראלי". חמאס מבקש להראות המשכיות ועוצמה, ולהשאיר רושם של שליטה ומחויבות למאבק – גם כאשר לוחמיו מפסידים בשטח.
בסופו של דבר, מסמכים אלו מצביעים על כך שחמאס רואה בהסברה כלי קריטי, שלעיתים משפיע לא פחות מטיל או מטנק. סרטון, כרזה או הודעת טלגרם יכולים להיות נשק עצמאי – ומערכת ההסברה היא הכוח שמבטיח את המשך המאבק בתודעה, גם לאחר חיסול מפקדים מרכזיים ואפילו, כך נראה, אחרי חיסול אבו עוביידה, האייקון התקשורתי החזק שהיה להם במערך.
