שיטת המשטר בישראל קובעת שבחירות הן לא סוף התהליך אלא בקושי פרק המבוא: אמנם העם אמר את דברו, אבל עכשיו הנציגים והנציגות שנשלחו מטעמו צריכים להרכיב ממשלה. הרעיון עצמו לא משולל כל היגיון, אבל הוא יוצא מנקודת הנחה אופטימית: תקופת הביניים הנ"ל יכולה להתאפשר רק אם כל השחקנים מכירים בתוצאות, מכבדים את המשמעויות שלהן ומפעילים אקסטרה שיקול דעת כדי שלא לערער עליהן. או במילים פשוטות יותר: כשהדמוקרטיה מתפקדת במאה אחוז.
(צילום: מעיין טואף/ לע״מ)
למרבה הצער, זה לא המצב. הוא לא כזה מרגע שהתברר עד כמה רחוק מוכן ראש ממשלת המעבר ללכת על מנת להישאר בכיסאו, עד כדי קמפיין מסוכן לערעור על אמינות הבחירות תוך הסתמכות על פחות מרסיסי ראיות והפעלת משטרת ישראל מלשכתו ביום הבחירות עצמו. כל מי שנחשף ולו לכמה דקות למה שמתחולל בתקשורת הפרו-שלטונית עשוי לאבד את היכולת להירדם בלילה, מהפחד שהרטוריקה שרק הולכת ומחריפה שם תתורגם מתישהו לאלימות. השילוב של כל אלו עם שורה של דיווחים על מתיחות בין הדרג המדיני לרמטכ"ל, על רקע יוזמות כאלה ואחרות להסלמה מול איראן, מפעיל את כל פעמוני האזהרה בדבר התנהלות שמניעיה מריחים כמו חצי טון של בשר נא אחרי כמה ימים בשמש.
על הרקע הזה אפשר בהחלט להבין את הבהילות בפנייתו של ח"כ גדי איזנקוט ללשכת ראש הממשלה וליועצת המשפטית לממשלה (שבעקבותיה הוא יקבל עדכון ממזכירו הצבאי של נתניהו, דמות בעייתית בפני עצמה), כמו גם את הדאגה מכך שוועדת חוץ וביטחון לא מתפקדת לאחר שגוש נתניהו עיכב את ההצבעה על מינויו של ח"כ אביגדור ליברמן לתפקיד היו"ר. גם ככה בנימין נתניהו לא בדיוק נהנה ממוניטין של מנהיג שעושה כל אשר לאל ידו כדי להצטיין במנהל תקין, גם לא בנושאים הקשורים לקודש הקודשים של הביטחון הלאומי. מאז הוא גם דאג שבראשות שניים מהארגונים הביטחוניים הכי חשובים יעמדו אנשי שלומו, ובימים אלה ממש ניכר שהם פורעים שטרות: המוסד בראשות רומן גופמן מצטייר כשותף נאמן לכל גחמה באיראן, והשב"כ בראשות דוד זיני נותן עבודה במסע הדה-לגיטימציה של 21 אחוז מאזרחי ואזרחיות המדינה, באמצעות קרימינליזציה של זכותם הבסיסית לבחור ולהיבחר.
החשש נובע מעל הכל מהרושם המצמית שמותיר נתניהו מיומה הראשון של מלחמת 7 באוקטובר, לאורך שלוש השנים האחרונות וביתר שאת מאז שהקואליציה שלו איבדה את הרוב: הוא לא רואה בעיניים
אגב, לאור התוצאות האסוניות של המלחמה האחרונה באיראן - עליית שלטון קיצוני פי כמה בטהרן, משבר אנרגיה בינלאומי והודאה בפה מלא של נשיא ארה"ב שישראל היא בעצמה סוג של חומר רדיואקטיבי – גם שיקול הדעת של המוסד תחת דדי ברנע ושל הרמטכ"ל הנוכחי ראוי להיבדק תחת כל מנגנון של פיקוח ובקרה.
לזכותו של רב-אלוף אייל זמיר ייאמר, שעל פי הפרסומים נשמע שלפחות בהיבט האיראני הוא מבין את ההבדל בין מלחמת אין-ברירה למלחמת אין-מנדט. אולם זמיר הוא בסוף קצין לובש מדים שעלול למצוא את עצמו בדילמה איומה ונוראית. לא בטוח שכדאי להמר כיצד ינהג ברגע האמת.
משום שמעל הכל ישנו הרושם המצמית שמותיר נתניהו מיומה הראשון של מלחמת 7 באוקטובר, לאורך שלוש השנים האחרונות וביתר שאת מאז שהקואליציה שלו איבדה את הרוב: הוא לא רואה בעיניים. לא את מה שקרה לחברה מהסירוב לקחת אחריות על המחדל ולחקור אותו, לא את הנזקים האדירים שנגרמו עקב אובדן השליטה המוחלט של אנשים על חייהם, לא את התרומה המכרעת של האדמה החרוכה בעזה וההפקרות בגדה המערבית לחורבן הקשרים האסטרטגיים עם ארה"ב וגם לא את מלחמת האזרחים שהוא ושליחיו מלבים בלי חשבון.
לכן לכל כך הרבה אנשים אין שום בעיה לדמיין אותו מכניס אותם למקלטים בלי סיבה מדהימה בעוצמתה וכמובן קונצנזוס שהוא האיש להוביל את המערכה. להיפך: נראה שהסיבה שהמלחמה טרם פרצה אכן קשורה לבחירות – פשוט לא אלה שהתקיימו בישראל. אלא שגם שם הבוס הוא לא אחד שקם בבוקר ומנשק את החוקה. וביניהם נמצאים מיליוני בני ובנות אדם שצריכים להצטייד בעצבים חדשים מברזל – הקודמים פשוט הפכו לאבק - וחבר שמגיע מדי פעם לבור ואולי יודע משהו. ואם זה לא דוחף את "גוש השינוי" להקים ממשלה אתמול, מי יודע מה כן.
