פרויקטור הקורונה בחברה הערבית, בתחילת השבוע
(צילום: ליהי קרופניק, חגי דקל)
כללי הטקס של השיח הציבורי בעידן הנוכחי מחייבים סערה שתכבוש את תשומת הלב כדי שיהיה על מה לדבר. בנושא הקורונה יש אחת כזאת, ברוך הטוויטר, והיא הדיון שמעוררים ברשתות ובמדיה המסורתית מתנגדי החיסונים לקורונה. פה סירוב של משרד הבריאות לפתוח לשקיפות את פרוטוקולי הדיונים על מדיניות החיסון, שם מסגור שגוי לדברים של מדעני פייזר, והופ, אש מתנגדי החיסונים בוערת במדורות השבט של בערוצי החדשות ובדיגיטל.
סערות מסוג זה לוקחות בעיות אמיתיות ועוסקות בהן באופן רדוד ושטוח. התוצאה היא לא רק הקושי של הציבור לנווט בין הררי מידע מזויף ותפוצתו המהירה בתיבות התהודה של הרשתות, אלא גם הקושי של מקבלי ומקבלות ההחלטות לקבוע מדיניות שיש קשר בינה לבין הבעיה המוגדרת.
כך, בסוגיית החיסונים צריך להזיז הצידה את הדיון על מתנגדי החיסונים, ולהסתכל לנתונים בעיניים. לפי נתוני משרד הבריאות נכון לשבוע שעבר, 47% מהמאושפזים במצב קשה וקריטי היו מהחברה הערבית - פי שניים וחצי מחלקה באוכלוסייה. על כל מיליון תושבים היו 11.3 מאושפזים במצב קשה מהחברה הערבית – כמעט כפול מהחברה הכללית בישראל, שם עמד הנתון על 6.7 לכל מיליון. 58 מתוך 63 יישובים אדומים היו יישובים ערביים (על פי פרויקטור הקורונה לחברה הערבית, מאז נרשם שיפור בנתונים).
צמצום פערים בתחלואה, תמותה ותמותת תינוקות לא יקרה ביום אחד, וגם לא בניית האמון של החברה הערבית, שמופלה לרעה בהרבה תחומים כבר שנים. אבל משבר הקורונה הוא הזדמנות גדולה להאיץ את התהליכים האלה
הגיע הזמן להסתכל לנתונים בלבן של האקסל: אי-ההתחסנות לקורונה רווחת בעיקר באשכולות חברתיים וכלכליים נמוכים, ובפרט בחברה הערבית. כפי שהראה דו"ח של עמותת רופאים לזכויות אדם, אי-התחסנות רווחת במקומות שבהם יש אמון נמוך במוסדות המדינה, במקומות שבהם מערכת הבריאות לא נראית כפי שהיא נראית בממרכז הארץ, ובקרב אוכלוסיות שממילא פגיעות יחסית בגלל מחלות כמו סוכרת, לחץ דם וטיפולי דיאליזה.
יו"ר החברה לבריאות האוכלוסייה הערבית בהסתדרות הרפואית, פרופ' בשארה בשאראת, העריך בעבר שעודף התחלואה בחברה הערבית עולה למדינה כ-2.5 מיליארד שקל בשנה, בנוסף לכשל המוסרי העמוק שבהפקרת אוכלוסייה זו לאורח חיים לא בריא. עכשיו, כשחלקם של הלא מחוסנים, החולים והמאושפזים במצב קשה מקרב החברה הערבית גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה, גבוהה לאין שיעור גם העלות הכלכלית, החברתית והמוסרית.
הגדרת הבעיה של שיעור ההתחסנות הנמוך יחסית בקבוצות אוכלוסייה מוחלשות, ובפרט בחברה הערבית, מחייבת הגדרה של מענה ראוי והולם: ראשית, יש למקד מאמץ בעידוד ההתחסנות בשיתוף ובשילוב גורמים בוני אמון מתוך החברה הערבית. את האמון יש לבנות באופן המותאם לחברה הערבית: לדוגמה, מידע על החיסון ועל הקורונה בכלל צריך להיות מונגש בערבית, עם התמקדות בסוגיות שמטרידות את החברה (למשל מענה לקונספירציות על פגיעת החיסון בפוריות); הנחיות למניעת הדבקה צריכות להתייחס גם לאופן החיים בחברה הערבית, בתא משפחתי גדול יחסית, ולמצוא את הדרך לקיים אירועים חברתיים בזהירות רבה יותר.
לא מספיק להסתמך על התו הירוק (שאני באופן אישי בעדו), אלא גם להשקיע מאמץ לעשות את השינוי מלמטה – מחיבור לאנשי דת, למנהיגים ברשויות המקומיות, ובשיתוף עם החברה האזרחית הערבית.
חובב ינאיצילום: יובל שמשכמו כן, יש קשר ברור בין פערי ההתחסנות והתחלואה בקורונה לבין פערים אחרים ומוכרים במערכת הבריאות. האזרחים הערבים בישראל חיים פחות מהיהודים, והם חולים ומתים יותר ממחלות שניתן למנוע, כמו סוכרת ומחלות כרוניות אחרות. טוב ששר הבריאות הודיע על הקצאת 650 מיליון שקל לתוכנית רב-שנתית לשיפור בריאות האוכלוסייה הערבית כבר בתקציב הקרוב. התוכנית הזאת חייבת להיות מיושמת בדחיפות כדי להתחיל בתיקון.
התיקון של הפערים בבריאות חייב להתחיל עכשיו. צמצום פערים בתחלואה, תמותה ותמותת תינוקות לא יקרה ביום אחד, וגם לא בניית האמון של החברה הערבית, שמופלה לרעה על ידי הממסד הישראלי בהרבה תחומים כבר הרבה שנים. אבל משבר הקורונה הוא הזדמנות גדולה להאיץ את התהליכים האלה, גם בראייה ארוכת טווח, לשיפור הבריאות של החברה הערבית, וגם בראייה קצרת טווח כדי שערבים ויהודים כאחד יוכלו להיות בטוחים יותר נגד הקורונה ברמה האישית והלאומית.
- חובב ינאי הוא יועץ לקידום מדיניות בשתיל – הקרן החדשה לישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
