הפגנה נגד אלימות כיכר רבין תל אביבהפגנה נגד אלימות כיכר רבין תל אביב
העצרת בכיכר רבין, השבוע
(צילום: מוטי קמחי)
אונס הוא לא רצח. אונס גרוע מרצח. אונס הוא הכווייה הזו שקיימת במקום הכי חשוף והכי סודי. ואסור לדבר עליה. ולפעמים גם לא רוצים לדבר עליה, כי לפעמים יש מי שמדברים בשם הקורבנות ואומרים שהם בכלל אחראים לכווייה של עצמם. והכווייה הזאת, אות הקין הזה שקעקעו עליהם בלי שירצו, לא הולך לשום מקום. ועכשיו מה?
יש מפגינים ברחובות. יש מי שחושבים שזה אמור למלא לקורבנות את הלב. יש התעוררות. המודעות לנושא השתנתה. זה כבר לא טאבו. מדברים על זה. אבל עבור הקורבנות הרגש הזה שגואה בלב נפטר בצעירותו. איפה היו כולם כשקרה המקרה הפרטי? איפה היו כולם כשגבר שוב לקח אישה בכוח, קרע את בגדיה ואנס אותה והשאיר אותה לבד עם כל העלבון, הפחד, המה יהיה? למה תמיד יש רעש רק כשלאונס יש יחסי ציבור? ההוא מהרהיטים, איה נאפה, 30 על אחת. על האונס היומי, השקט, החשוך, אף אחד כמעט לא מדבר.
כי האונס היומיומי דורש היערכות יומיומית. תקציבים לחינוך, בעיקר לחינוך מיני עם החשיפה הפסיכית של בני נוער לפורנוגרפיה, תקציבים רווחתיים, החמרה לעונשים הרבה יותר מרתיעים, תקצוב לאימון שוטרים שיעסקו אך ורק בנושא הזה – כדי שלא יהיה מצב שבו הקורבנות תפחדנה להתלונן, כדי שלא ייווצר שוב האבסורד שבו המתלוננת צריכה להסתיר את זהותה, כאילו שהיא זו שעשתה משהו רע. בלי לדעת שדווקא ההבנה הזו, שהיא לא עשתה שום דבר רע, היא הצעד הראשון לטפל בכווייה.
אבל זה לא יקרה. זה לא יקרה כי כדי שזה יקרה מישהו צריך להגיד שגם זו מגפה. ובמגפה הזו האונס הוא רק האקט האחרון בשרשרת של הוויות שמובילות אליו. כולנו מכירים מישהי שעברה אונס או תקיפה מינית או התעללות. רובנו שותקים. כדי שנדבר אנחנו צריכים להכיר בכך שהשתיקה שלנו (בעיקר באונס היומיומי לעומת האונס ה"סלבריטאי") היא השתתפות פסיבית במעשה האונס.
כך, למשל, רק השבוע במהלך שידור משחק כדורסל היה דיאלוג מטמטם בין שדר לפרשן. השדר אמר: "אני לא יוצר מגע כשאני משחק כדורסל". הפרשן השיב: "כי אתה משחק בליגת נשים". השדר ענה: "שמה דווקא כן הייתי רוצה ליצור מגע". ככה. מחר הם ישדרו עוד משחק. הם לא חושבים שיש פה משהו לא בסדר. אין הפגנות, אין מכתב להנהלה. זה המצב. ככה מדשנים חברה של אונס.
זה קיים בכל מקום. בעיתונים, בפוליטיקה, במשפט, בשוקי ההון. כל מי שמשתף פעולה עם זה אשם. כל מי שמשתף פעולה עם זה משאיר את הקורבן לבד. מה יהיה? למה אף אחד לא קם פה?
רק אם נפסיק לשתף פעולה עם תרבות האונס הזו, רק אז נוכל לעזור לקורבנות האונס להפסיק להאשים את עצמן.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com