2 צפייה בגלריה
מהומות פלסטינים מחסום חאוורה
מהומות פלסטינים מחסום חאוורה
ארכיון. עימותים עם פלסטינים במחסום חאוורה
(צילום: AFP)
לא מעט מדברים על האיום הגדול המרחף על מדינת ישראל - זה טוען איראן, ואלה טוענים הפלסטינים. אבל בעיניי, האיום הכי גדול הוא אנחנו. או ליתר דיוק, מנגנון ההשמדה העצמית שמשתכלל בשנים האחרונות. ממש בדומה לימי חורבן בית שני, שעליהם אמר אספסיאנוס שפיקד על דיכוי המרד הגדול (לפי "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוסף בן מתתיהו): "האל הוא מצביא גדול ממני, הוא ימסור את היהודים בידי הרומאים ויעניק לנו ניצחון בלי שתהא נשקפת סכנה לצבאנו, בעוד אויבנו הורגים איש את אחיו במו ידיהם". אז, עמדו לגיונות הרומאים וחיכו בסבלנות שהיהודים כמעט ישלימו את המלאכה עבורם. עלינו לעצור זאת לפני נקודת האל-חזור.
מדינת ישראל היא פלא היסטורי, משארית הפליטה ו-70 גלויות נגד כל הסיכויים הוקמה מדינה בלב אזור עוין, שמצליחה תוך מלחמת מגן להקים בית לעם היהודי. שבע מלחמות ומלחמה בלתי פוסקת נגד אלו שעדיין מנסים לכלותנו לא הפריעה להפוך פיסת ארץ ללא משאבי טבע למעצמה כלכלית.
אולם המדינה שסועה ומדממת, ומבקשי רעתנו ממתינים לשעת הכושר. לאחר ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים קמה ממשלה, קשה לעיכול, שזכתה לרוב, גם אם דחוק, אך אלו שהודחו מהממשלה לאחר 12 שנים מסרבים להכיר בתוצאה, ואף מסרבים לפנות לראש הממשלה בתוארו. כאשר מנהיג של עשרות מנדטים לא מבצע מחווה סמלית זו, מדובר בערעור חריף של תמצית ההסכמה הפוליטית המהווה את אבן היסוד לקיומה של מדינה.
אותה אופוזיציה גם מחרימה כל הצעת חוק, ואין ספק כי תפקידה של אופוזיציה וזכותה המלאה היא לנסות ולהפיל את הממשלה, אך לא ייתכן כי היא תמנע העברת חוקים התואמים את השקפתה, את הביטחון הלאומי או את האינטרס הציבורי. שיתוק פעולות הממשלה אינו עומד בכללי האמנה החברתית שעליה מבוסס המשטר הדמוקרטי.
יתרה מאלו, השיח הישראלי מתאפיין בחוסר סובלנות, אלימות מילולית כלפי מי שחושב אחרת, וכנסת ישראל מהווה דוגמה שלילית המחלחלת לחברה הישראלית. הקיטוב אינו בין תפיסה סוציאליסטית לקפיטליסטית, אף אינו בין ליברלים לשמרנים או בין שמאל לימין, כפי שנהוג לחשוב. הקיטוב האמיתי, המוסתר בכוונה, יסודו בתפיסה הבסיסית של מהות המדינה היהודית. הדיון האמיתי בשנת 1948 היה בנושאי דת ומדינה, והמחלוקת הפוליטית בנושא מנעה יצירת חוקה. הדיון השני, שלא הוכרע, היה מהם גבולותיה של המדינה, זאת אף שהגדרת היסוד של מדינה היא "ארגון פוליטי ליישום אינטרסים אזרחיים בטריטוריה ספציפית".
2 צפייה בגלריה
מתוך "אגדת חורבן"
מתוך "אגדת חורבן"
מתוך "אגדת חורבן". הורגים איש את אחיו
(איור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט)
מ-10 ביוני 1967 למדינת ישראל אין גבול. ממשלות ישראל במשך 55 שנה, מהימין ומהשמאל, למעט סיפוח ירושלים המזרחית ורמת הגולן, לא הגדירו את יהודה ושומרון ואת רצועת עזה בתוך גבולותיה. כיום חיים במדינה שלושה דורות שאינם מכירים מציאות אחרת, יהודים ולא יהודים כאחד. מאז יוני 1967 אנו מדינה ללא אסטרטגיה. לשאלה כיצד אנו רוצים לראות את מדינת היהודים בעוד 30 שנה אין מענה, אף פוליטיקאי לא מוכן להציב יעד, מרביתם מגלגלים עיניהם לשמיים.
מנהיגי המדינה לדורותיהם נמנעו מקבלת החלטה, פחדו ופוחדים לקבל החלטה, חוששים מלקיחת אחריות על ויתור על חלקי הארץ המובטחת ומאידך מפחדים מאובדן החלום הציוני למדינה יהודית אם יספחו את כל חלקי המולדת.
תמיר פרדותמיר פרדוצילום: AFP
לכל אדם המגדיר עצמו כציוני מובן שמדינה שבה אין רוב יהודי מוחלט תהווה את קץ החלום הציוני. כיום בין הים לבין הירדן ישנם יהודים ציונים, יהודים לא ציונים, לא-יהודים בתחומי גבולות 67', לא-יהודים ביהודה ושומרון ולא-יהודים בטריטוריה העזתית. המחשבה או האשליה שיגיע יום ונמצא את אותם בני אדם שיסכימו להיות מופלים, ללא זכויות שוות לבעלי הבית היהודים, היא הזיה מטורפת. ראוי להבין אחת ולתמיד: אין כוח בעולם שימנע מבני האדם לשאוף ולפעול בכל אמצעי לחירות ושוויון.
בשפה העברית יש למילה "גבול" כמה משמעויות - וחוסר סימון הגבול, הטריטוריה, עלול להביא לטשטוש גבולות מוסריים ונורמטיביים. אי הסובלנות לדעה אחרת, שלילת שומרי הסף והאלימות לסוגיה, כל אלו רק חלק מאובדן הגבולות הנובע מחוסר הרצון לגעת בבעיה מספר אחת של מדינת ישראל: איזו מדינה אנו רוצים, ומהם גבולותיה.
  • תמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד, הוא חבר בתנועת מפקדים למען ביטחון ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com