1 צפייה בגלריה
עימותים בחברון, שבת חיי שרה
עימותים בחברון, שבת חיי שרה
חיילים בחברון. יש מהיכן להביא את הכסף
(צילום: רויטרס)
מצידי שיקראו לזה מיליציה, או צהל"ש - צבא הגנה לשטחים, או כל שם אחר שינפיק המחשב הצה"לי, העיקר שיישמו את הרעיון ויקימו סוף-סוף כוחות שיטור ייעודיים הכפופים למערכת הביטחון. כוח שיוצב בשטחים עד שיגיעו להסדר ויעשו שלום ועל כולנו תרד שלווה גדולה ומנחמת. כוחות שיטור שיחליפו את החיילים שעושים היום את העבודה הזו, שצריך ממש להתאפק שלא לקרוא לה עבודה מלוכלכת - או לכל הפחות עבודה שחורה.
עבודה כזו שתמשיך ותסבך את הלוחמים שם שוב ושוב, שתמשיך להנפיק שלא בטובת לובשי המדים שם הצהרות מעומקי ליבם של הצדקנים והטהרנים, שיבכו מרה את מה שקרה לנו. אלה שדילגו על ההודעה שנוכח תוצאות הבחירות הם יורדים מהארץ, אבל לא ויתרו על אמירה שאם ככה נראה הצבא הישראלי, אז הם מדירים עצמם ממנו.
ובכן, כן, ככה נראה הצבא שלנו, וככה, בעיקר, נראית המדינה שלנו ששולחת אותם לשם. תענוג מפוקפק לכל מי שהתגייס לצבא וחשב שהוא הולך לתרום להגנת המולדת, ומוצא את עצמו בשלוש חזיתות: מול הפלסטינים, מול המתנחלים ומול המפגינים הבאים למחות נגד הכיבוש. כאילו הכיבוש הוא יוזמה פרטית שלהם, הבייבי שעליו הם מחרפים את נפשם.
75 אחוז מהמתגייסים ליחידות הטכנולוגיות, לסייבר, למודיעין, ל-8200 ואחיותיה הממוחשבות, מגיעים מהעשירונים העליונים. לא אני אומרת – הצבא אומר. שיעור משמעותי מאוד יחסית לאחוז שלהם בכלל המתגייסים. הם עושים עבודה נהדרת בתנאים מצוינים ויוצאים משם כשרגל אחת שלהם כבר תקועה בחברת הייטק מתגמלת.
האחרים מגיעים לגדודים, מוצאים את עצמם נשחקים עד דק בבט"שים הלא נגמרים. "שק החבטות של הצבא", מגדיר אותם פרופ' יגיל לוי, אחד החוקרים המובילים ביחסי צבא-חברה בישראל. "ראש אכ"א אמנם טען שלחטיבות הלוחמות מגיעים מתגייסים מכל שכבות החברה", הוא אמר אתמול (רביעי), "רק שזה לא נכון". חיילים לא רק משרתים שלוש שנים שירות קשה, אלא גם לא זוכים להערכה, וחשים, גם אם לא תמיד בצדק, מופקרים.
וכל זה כאשר תורת הלחימה הצבאית לא כוללת מערכת הכשרה משומנת, יעילה ורלוונטית לקראת השירות שם. והתוצאה? בדיוק מה שראינו ביום שישי בחברון: חייל אחד שעף לו פיוז, מפיל מפגין על הקרקע ומכניס לו אגרוף, וחייל אחר, מחורפן לא פחות מהראשון, שמבהיר איך איתמר בן-גביר יעשה כאן סדר. ושניהם, אם לומר זאת שלא-בעדינות, אוכלים אותה. בצדק כמובן. שהרי לא יעלה על הדעת לגלות סובלנות להתנהלות הזו. איתם צריכים לחטוף כאן כל מי שאחראי להצבתם שם - לא מאומנים ולא מיומנים למשימה.
אריאלה רינגל הופמןאריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טל
מה שמחזיר אותנו לפתיח. לא תוספת אימונים, לא עוד מפגש עם מפקד הגזרה, לא עוד פגישה עם מח"ט או שיחה עם המג"ד – אלא הקמת יחידות של לוחמים בקבע, סוג של משמר הגבול, שיידעו לתת מענה הולם להתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית.
ומניין יבוא הכסף לתקצב אותם? ומניין יבואו החיילים האלה? חלק, מהחיסכון בכוח אדם ובמשאבים המושקעים בחיילי גבעתי שנשלחים לשם. והחלק העיקרי, מהקיצוצים בהטבות המופרכות המחולקות עכשיו לכל סחטן במשא ומתן הקואליציוני. והחיילים מה יקבלו? תנאים ראויים, הכרה והערכה, כדי שיבואו אנשים טובים. חלקם, מאותם 50 אחוז מהצעירים שכלל לא מתגייסים.
  • אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il