לכאורה העסקה ברורה ופשוטה: חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה יבחרו היום (רביעי) נציגה אחת מהאופוזיציה ונציג/ה אחת מהקואליציה לוועדה לבחירת שופטים, וזאת כדי לאפשר להידברות על הרפורמה המשפטית להמשיך. גם הסכנה ברורה ופשוטה: אם לא יעשו כן, וייבחרו שני נציגים מהקואליציה, השיחות יתפוצצו ונשוב לכאוס שקדם להן. החשש הוא שהבית המשותף שלנו, שגם כך הוא רעוע, לא יוכל לעמוד בזעזוע נוסף ויקרוס על ראשינו כולנו.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אם יקרה לי משהו רע, שמרו על משפחתי
• ילדות? קשישים? של מי המחאה הזאת בכלל?
• אין קוסמים בשב"כ
• המחאה שהצילה את בנימין נתניהו
פשטות העניין (לכאורה, לכאורה) נובעת גם מכך שאין לנו באמת כנסת עם 120 חברים סוברנים. כפי שכבר כתבתי בעבר, היום במקום כנסת יש לנו למעשה אסיפת בעלי מניות. כעשרה יושבי ראש מפלגות קובעים הכל. אמת, אף פעם לא הייתה באמת כנסת שבה כל ח"כ היה סוברני כי תמיד הייתה משמעת סיעתית וקואליציונית ושאר ירקות, אבל המצב הקצין בכנסת האחרונה. רק ראשי המפלגות מקבלים את ההכרעות החשובות, וכוחם נגזר ממספר הח"כים (להלן: המניות) שסרים למרותם. המשמעת הסיעתית תורגמה למעין ציות עיוור לראש המפלגה. למעט חריגים בודדים שבבודדים, כל הח"כים מכל המפלגות - ולא רק אלה שאינן דמוקרטיות - מתפקדים כחיילים ותו לא.
מאחר שגם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושאר ראשי מפלגות הקואליציה מעוניינים להמשיך בהידברות, וגם ראש המחנה הממלכתי בני גנץ מבקש זאת (לאחר שגילה מזמן עמוד שדרה ערכי ולא נתן לפחד מאלימות אנשי הפלג התל-אביבי לשתקו), הרי שיש רוב ברור לקיים העסקה. נוסיף לכך את האינטרס הישיר של יו"ר מפלגת יש עתיד יאיר לפיד להכניס לוועדה את נציגתו - ואנו כבר ברוב מוחלט. העסקה תמומש, וההידברות תימשך.
אלא שהדברים לא באמת פשוטים. ההצבעה שנערכת היום חשאית, ומאחורי הפרגוד יכול כל ח"כ לעשות כרצונו. בהנחה שלא יקרה מה שקרה לאחד מהמועמדים לראשות עיריית קריית שמונה, שבקלפי השכונתית שלו, היכן שאשתו וכל בני משפחתו הצביעו, נספר לו קול אחד בלבד (כל קורא מוזמן לדמיין לבד את ההמשך), הרי איש לא יידע בעתיד מי בחר מה. כאן הסכנה.
לכאורה גם היא קטנה. הרי העסקה שנרקמת עתה בשיחות ברורה גם היא: או מקצת מהרפורמה בהסכמה או אין רפורמה כלל. מי שיודעים שפוליטיקה היא אמנות האפשר מבינים שרק בשירים מתקתקים אפשר לומר ש"יותר טוב כלום מכמעט". במציאות זה הפוך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה בכלל ובתחום זכויות אדם בפרט הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לבנה על לבנה. קיצור של כמה דקות ביום העבודה האין-סופי, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהגענו להישג של שמונה שעות עבודה ביום. מה גם שמי שחושב שהמצב הנוכחי במערכת המשפט בעייתי ישמח גם לתיקון הקטן ביותר. לא?
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'אז זהו. לא בטוח. בקרב תומכי הרפורמה בקואליציה יש מי שמעדיפים פיצוץ על פשרה. כלום על מעט. ההיגיון שלהם הוא שאם הם ייכנעו עכשיו לגמרי - מרבית העם (לשיטתם) שהצביע בעד הרפורמה יתמלא זעם ותסכול לנוכח ביטול הצבעתה והשתקתה בכוח הזרוע של אליטת ההון והצבא. זעם זה יזין את המאבק הבא שיצליח ויביא לרפורמה מלאה כמבוקש. בלי להיכנס לגוף הטענות, דבר אחד ברור: הם נכנעו לשיח של ההכנעה. הבה ניתן למחאה להכניע אותנו עתה ונביס אותה כליל אחר כך. זה נורא.
אם שיח זה יימשך, לא תהיה ישראל ולא תהיה דמוקרטיה. האחרונה מבוססת על מנגנוני הסכמה ולא הכנעה, על הגעה לפשרות בין מרבית האזרחים שקולם שווה זה לזה. אימוץ השיח האלים של חלק ממובילי המחאה ("לא ניכנע!") על ידי הח"כים של הקואליציה יוביל להקצנה נוספת, וידרדר אותנו מדרגה נוספת בדרך לתהום. אסור שזה יקרה.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
