בספטמבר 1967, שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, החלו לצאת לאור הסיפורים שהמלחמה עצמה לא הספיקה לספר. מאחורי הכותרות על הניצחון הגדול הסתתרו עוד ועוד עלילות פרטיות: החלטות של רגע, מעשי גבורה, טעויות, אובדן ומקרים שנשמעו כאילו נכתבו עבור סרט.
עיתונות חופרת
פרק 40 - השבוע עם הקצינה שהשתתפה בקרבות ששת הימים
33:25
אחד הסיפורים האלו התפרסם השבוע לפני 59 שנה בעמוד הראשון של ״ידיעות אחרונות״. הגיבורה: קצינה בת 19, שזהותה לא פורסמה, שעלתה על זחל"ם ללא אישור, יצאה עם יחידת שריון לקרבות, נעלמה לצה״ל, שרדה פגיעת פגז נגד טנקים ובסיום המלחמה נשפטה ל-35 ימי מחבוש.
שישה ימים לאחר מכן כבר היו לצעירה שם ופנים: סג״ם ענת קירשנר מנתניה. בתוך זמן קצר הגיעו סיפורה ותצלומה גם לעיתונים ברחבי העולם.
המלחמה תפסה אותה באוטובוס
קירשנר הייתה בת למשפחה ותיקה בנתניה, בוגרת תיכון טשרניחובסקי וחניכה לשעבר בתנועת הצופים. אפילו שמה נשא עמו זיכרון צבאי: אביה עזרא, שהיה מפקד באצ״ל, קרא לה ענת לזכרו של דוד רזיאל, מפקד הארגון שכונה ״האלוף בן ענת״.
את שירותה הצבאי עשתה בחטיבת שריון של אנשי מילואים. סמוך ליום העצמאות של 1967 סיימה קורס קצינות ונשלחה לחופשה, עד למועד שבו הייתה אמורה להתייצב ביחידה החדשה שלה בפיקוד הדרום.
עיתונות חופרת פרק 40
בבוקר 5 ביוני הגיע מועד ההתייצבות שלה בדרום. היא עלתה על אוטובוס והחלה לעשות את דרכה ליחידה החדשה. באמצע הנסיעה נקטעו שידורי הרדיו הרגילים. קולו הנרגש של הקריין הודיע כי מלחמה פרצה.
ענת ערכה, כפי שסיפרה לאחר מכן, "חשבון נפש" קצר. היא החליטה שבאותו רגע תוכל להביא לצה"ל תועלת רבה יותר דווקא ביחידה שאותה הכירה. בתחנה הראשונה שבה עצר האוטובוס היא ירדה, הסתובבה וחזרה צפונה, אל חטיבת השריון.
קסדה, מכנסיים וזחל"ם
כשהגיעה ליחידה נותרו כחמש עשרה דקות בלבד עד ליציאת הכוח. מסביבה שררה המולת הקרב: מנועים פעלו, חיילים העמיסו ציוד והמפקדים ניסו להוציא את הכלים לדרך.
אחד החיילים נתן לה זוג מכנסיים וקסדה. ענת לבשה אותם ועלתה על אחד הזחל"מים.
המפקדים הבחינו בה והורו לה לרדת מיד ולהתייצב ביחידה שאליה שובצה בפיקוד הדרום. זו הייתה פקודה מפורשת. רק שענת פשוט לא ביצעה אותה. בתוך הבלגן איש לא בדק אם אכן עזבה. החיילים שישבו איתה בזחל"ם העדיפו לשתוק, והטור המשוריין יצא לדרך כשהקצינה הצעירה בתוכו.
במשך הלילה נעו הזחל"מים והטנקים לעבר הגבול הירדני, באזור ג'נין. עם בוקר החלו הכוחות הירדניים לירות לעבר השיירה בתותחים ובמרגמות. בזחל״ם שבו ישבה ענת הזדקף אחד החיילים. קסדת הפלדה נשמטה מראשו, וכעבור שניות הוא נפגע ונפל. זה היה ההרוג הראשון של החטיבה.
ההפגזה התגברה. חיילים נהרגו ונפצעו, וענת דילגה מעל דופן הזחל״ם ורצה עם הלוחמים לתפוס מחסה מאחורי גדר אבנים. המראות הכו בה. היא פרצה בבכי, אך הצליחה להתעשת והחלה לסייע בחבישת הפצועים. אחד מהם, שידו נקטעה, סירב לאפשר לה לטפל בו. הוא חשש שהמראה יזעזע אותה.
עם תום הקרב גילתה ענת כי איתן, סמל המבצעים של החטיבה ואחד מחבריה הקרובים, נהרג וגופתו מוטלת לצד הדרך. היא נטלה מגופתו שרשרת מוזהבת והמשיכה עם הכוח. בגדיה היו מוכתמים בדם, והיא החליפה אותם במדים ירדניים שנמצאו במחסן צבאי שנכבש.
"לא רציתי למות"
בהמשך עזבה היחידה את אחת הערים שכבשה ונקלעה להפגזה כבדה. הזחל״ם שבו נסעה ענת נפגע מפגז נגד טנקים. היא וקצין נוסף זינקו החוצה. הקצין נהרג, וענת יצאה ללא פגע.
יחד עם החיילים שנותרו בחיים היא רצה לעבר גבעה סמוכה. הפעם כבר לא הצליחה להחזיק מעמד. ״לא רציתי למות״, סיפרה לאחר מכן. היא נכנסה להלם והחלה לבכות.
דווקא החיילים סביבה החזירו אותה לעצמה. הם אמרו לה שנוכחותה בזחל״ם עוזרת להם להתגבר על מראות הזוועה ולהמשיך להילחם. אם הם מצליחים להחזיק מעמד בזכותה, אמרו לה, גם היא חייבת להתגבר.
ענת נרגעה וחזרה לתפקד. שלושה ימים ולילות היא כמעט לא ישנה. היא המשיכה עם היחידה, צפתה בכוחות הפורצים גשר על הירדן ולאחר מכן נשלחה עם החטיבה צפונה, אל רמת הגולן. בשלב מסוים הכריעה אותה העייפות. היא נרדמה בתוך הזחל״ם ולא הבחינה שהיחידה משתתפת בקרבות לכיבוש הרמה. רק כאשר הסתיים הקרב באזור היא התעוררה.
בזמן שהיא נלחמה, צה״ל חיפש אותה
בפיקוד הדרום איש לא ידע היכן נמצאת הקצינה שהייתה אמורה להתייצב בבוקר הראשון למלחמה. במפקדת קצינת ח"ן הראשית הביעו דאגה גוברת וניסו לאתר אותה, אך ללא הצלחה. לפי הדיווח בעיתון, במשך ימי המלחמה אפילו לא נמצא מי שיעז להתקשר להוריה ולשאול אם שמעו ממנה.
רק כמה ימים לאחר סיום הקרבות התקשרו אנשי הצבא למשפחת קירשנר בנתניה. ההורים נחרדו. עד אותו רגע כלל לא ידעו שבתם נחשבת נעדרת. אמה נזכרה בקשר העמוק של ענת ליחידתה הקודמת והתקשרה לחטיבת השריון. שם הרגיעו אותה: ענת בחיים, בריאה ושלמה.
בערב חג השבועות יצאה האם מביתה והלכה ברחוב הרצל בנתניה. לפתע ראתה מולה את בתה, צועדת לעברה בבגדי הצבא הירדני שלבשה במהלך הקרבות. הפגישה ברחוב הייתה נרגשת. בבית סיפרה ענת להוריה ולאחיותיה את כל מה שעבר עליה.
אמה כעסה. לא על כך שיצאה לקרב, אלא על חוסר המשמעת שגילתה.
מהקרבות אל המחבוש
כמה ימים לאחר מכן חזרה ענת ליחידתה בפיקוד הדרום. הפעם המתינה לה שוטרת צבאית.
היא נעדרה משירות ללא רשות, התעלמה מפקודה מפורשת והשתתפה בקרבות שאסור היה לה להשתתף בהם. היא הועמדה לדין משמעתי ונידונה ל־35 ימי מחבוש.
בתוך זמן קצר מצאה את עצמה הצעירה ששרדה הפגזות, טיפלה בפצועים ונעה עם כוחות השריון מג׳נין עד רמת הגולן, מחליפה שוב בגדים ונכנסת לכלא צבאי.
אמה התקשרה למפקד חטיבת השריון. על פי הכתבה, הוא ניסה להרגיע אותה ואמר: ״גב' קירשנר, עם בת כזאת את יכולה להתגאות״.
גם בצמרת הצבא הבינו כנראה שהמקרה מורכב יותר מעבירת משמעת רגילה. בהמלצת קצינת ח״ן הראשית, אל״ם סטלה לוי, החליט אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש להמתיק את עונשה. בתוך כשבוע שוחררה ענת מהכלא וחזרה לשירות כקצינה ביחידת צה"ל ברצועת עזה.









