כשסוניה שכטמן (29) נפרדה ממשפחתה לפני הטיסה לקירגיזסטן, היא לא הייתה בטוחה שתחזור ושייפגשו שוב. היא יצאה לטפס על הר לנין האכזרי, שמטפסים רבים לא שבו ממנו בחיים. יום לפני שהגיעה לשם נהרג בהר מדריך מנוסה. אבל במקום לחזור בה, המטפסת הישראלית הצעירה הידקה את רצועות התרמיל, אחזה בגרזן קרח ויצאה להגשים חלום.
עד לפני כמה שנים העתיד של סוניה נראה די ברור. היא עלתה לישראל מרוסיה בילדותה, גדלה באשדוד, למדה מנהל מערכות בריאות ותכננה להמשיך ללימודי רפואה. במקביל עסקה בשחייה ובריקוד, אבל שום דבר לא רמז שבעתיד תמצא את עצמה מטפסת על הרים בגובה של יותר מ-7,000 מטר.
הכול השתנה בגיל 24 בעקבות החלטה ספונטנית ששינתה את חייה. "יום אחד החלטתי לזרוק את עצמי למים העמוקים", היא מספרת בשיחה עם ynet. "ונרשמתי לטרק בקירגיזסטן. לפני כן מעולם לא עשיתי טרקים, לא ידעתי מה זה טיולים, שום דבר. פשוט נרשמתי עם קבוצה. הייתי הבחורה הכי צעירה שם, ומיד הבנתי שזה שלי. זה מדבר אליי, ואני רוצה לטעום עוד".
לדבריה, החזרה ארצה בסוף הטרק הייתה נקודת מפנה. "הכול התהפך לי בראש". היא צוחקת: "אמרתי לעצמי שאני לא רואה את עצמי קמה בחמש או שש בבוקר וחוזרת בשש בערב. לא רואה את עצמי יושבת במשרד. התאהבתי בהרים, ואני רוצה להיות עצמאית, חופשייה, להכיר אנשים ולחיות את החיים בגדול".
אלא שהאהבה למסעות מפרכים ולבחינת גבולות כוח הרצון והסבל לא הסתיימה שם. בהדרגה החלו למשוך את סוניה דווקא ההרים הגבוהים בעולם. "השנה ניסיתי לטפס על הר לנין בקירגיזסטן", היא מספרת בגאווה. "ואני בוודאות יודעת שאעלה על האוורסט. זה פשוט עניין של זמן".
הר לנין, המתנשא לגובה של 7,134 מטר בגבול בין קירגיזסטן לטג'יקיסטן, נחשב לאחד היעדים המפורסמים בעולם עבור אלפיניסטים השואפים לפרוץ את מחסום 7,000 המטרים בדרך לאוורסט. למרות שמבחינה טכנית הוא נחשב "נגיש" יותר מהפסגות הגבוהות בהימלאיה, תנאי מזג האוויר הקיצוניים, הסופות הפתאומיות, הקרחונים העצומים והסיכון למחלת גבהים הופכים אותו לאתגר רציני גם עבור מטפסים מנוסים.
אלפיניסט אמיתי הוא אחד שיודע גם לוותר. הוא מבין שהוא יחזור לאותו הר. ההר תמיד יהיה שם, והוא לא הולך לשום מקום
האקספדיציה לפסגה נמשכת בדרך כלל כחודש וכוללת תהליך ממושך של הסתגלות לגובה, באמצעות עליות וירידות בין מחנות הבסיס למחנות הגבוהים. עבור רבים בעולם האלפיניזם, הר לנין הוא מבחן אופי לא פחות ממבחן פיזי – מקום שבו הגוף, ובעיקר הראש, נדרשים להתמודד עם תנאים קיצוניים בדרך לפסגה.
"לא הייתי אמורה לטפס עליו בכלל", היא צוחקת. "הייתה אמורה להיות לי הדרכה של קבוצה בטרק בקירגיזסטן. הכול כבר היה סגור, אנשים העבירו כספים – ואז פרצה המלחמה עם איראן. הקבוצה ביטלה, ונשארתי עם כרטיס טיסה ביד. אמרתי לעצמי שאני חייבת לנצל אותו איכשהו, והחלטתי לנסות לעלות על לנין".
בדיעבד היא מאמינה שההחלטה הייתה כמעט חסרת אחריות. "הר כמו לנין דורש הכנה פיזית של לפחות חצי שנה מראש", היא מודה. "לי היו רק שבועיים. התחלתי להתאמן כל היום בלי הפסקה. עשיתי מדרגות, ריצות, שחייה, אימוני סיבולת לב-ריאה ואימוני כוח. היום אני מבינה שזו גם הסיבה שלא הצלחתי להגיע לפסגה".
מטרת האקספדיציה המורכבת היא למנוע את אחת הסכנות הגדולות בעולם הטיפוס – מחלת גבהים. אלא שבמקרה של מטפסת ההרים הצעירה, הגוף החל לשלוח סימני אזהרה. "בקמפ 2 התחילו לי הזיות. התחלתי לראות נמלים על הידיים ועל הרגליים. היו לי סחרחורות וכאבי ראש", היא נאנחת. "אלה תסמינים קלאסיים של מחלת גבהים".
לצד מחלת הגבהים האכזרית, סוניה גם התקררה. "בהרים, כשבן אדם חולה, הוא לא באמת יכול להתרפא", היא מספרת. "לא משנה כמה כדורים ייקח. הדרך היחידה היא לרדת למטה, לגובה נמוך יותר, ורק אז להחלים". בשלב הקריטי הזה קיבלה סוניה החלטה קשה. "זה כואב. זה כאב בלתי נסבל", היא מודה. "אבל אלפיניסט אמיתי הוא אחד שיודע גם לוותר. הוא מבין שהוא יחזור לאותו הר. ההר תמיד יהיה שם, והוא לא הולך לשום מקום".
לאחר חמישה ימי החלמה בבייס קמפ, סוניה הרגישה טוב יותר ואף שקלה ניסיון נוסף. "הייתה לי אפשרות לחזור למעלה ולנסות שוב", היא מחייכת. "אבל הפעם מזג האוויר לא נתן. הגיעה סערה, העונה כמעט הסתיימה, וזה כבר לא היה תלוי בי".
המסע להר לנין עלה לה כ-5,500 דולר, לא כולל טיסות. ומה אורזים בתרמיל? "גרזן קרח, קסדה, קרמפונים (סוליות מתכת עם שיניים חדות שמחברים לנעלי טיפוס – א"ק), רתמות, קרבינים (טבעות מתכת לאבטחה – א"ק) וחבלים. רק הנעליים עלו לי בערך 900 שקל. אלה נעליים המיועדות לטיפוסים רציניים".
למרות ההתלהבות הרבה מסצנת האלפיניזם, סוניה מודעת היטב למחיר האפשרי. "כשעזבתי את הארץ נפרדתי מהמשפחה ממש כאילו אני לא חוזרת. בהר כזה יש סיכונים אמיתיים". ובמקרה, יום לפני שהגיעה להר נהרג שם מדריך מנוסה ומוכר. "זה היה מישהו מאוד מפורסם", היא נאנחת. "כלומר, זה יכול לקרות גם לאנשים הכי מנוסים". את אחד הרגעים המטלטלים ביותר במסע היא זוכרת היטב. "היה שם מטפס שהחליט לעלות לבד. הוא לא קשר את עצמו נכון לחבלים, ומול העיניים שלי נפל בערך 200 מטר למטה. אין לי מושג איך הוא נשאר בחיים".
נשים עוברות טרקים יותר בקלות מגברים. הן יודעות לסבול את הכאב. אנחנו עושות את זה גם בשיא הכאב של המחזור, ואנחנו אפילו לא מדברות על זה
ואיך זה להיות אישה בעולם הטיפוס הגברי? "מהניסיון שלי, אני שמה לב שנשים עוברות טרקים יותר בקלות מגברים", היא מספרת. "הן יודעות לסבול את הכאב. אנחנו עושות את זה גם בשיא הכאב של המחזור, ואנחנו אפילו לא מדברות על זה. זה פשוט קיים, ואנחנו ממשיכות. והגברים מאוד מפרגנים. כל הזמן אומרים לי 'וואו, כל הכבוד', ואני מרגישה מהם הרבה הערכה".
לדבריה, הסוד האמיתי של טיפוס הרים בכלל לא נמצא ברגליים. "בהרים צריך להיות חזק מנטלית. חזק בראש. לדעת לא לוותר. לא משנה אם פתאום קר, חם, כואב, קשה, כבד, יש רוח חזקה, גשם או שלג. ברגע שבן אדם מפונק – הוא לא יעשה את זה. המקום הזה לא בשבילו. אבל כשהוא חזק בראש, ההרים הופכים להרבה יותר פשוטים".
מי שעוקב אחריה ברשתות החברתיות רואה לא מעט סרטונים משעשעים שבהם היא חוגגת את החיים וצוחקת גם בגובה של אלפי מטרים. "אני פשוט בן אדם כזה. אופטימית", היא צוחקת. "תמיד תראה אותי רוקדת, שרה, מחייכת. הקשיים תמיד קיימים. הם תמיד שם. אבל אני בוחרת להסתכל על הדברים אחרת".
פתאום רוצים קצת שקט, קצת לבד. מתחילים ריבים על שטויות – מי אוכל מה, מי לובש מה, דברים קטנים כאלה
במשלחת המקצועית של סוניה להר לנין השתתפו גם שתי בחורות וגבר מרוסיה, גבר מקירגיזסטן ובחורה מאוסטרליה. "המדריך שלנו היה נפאלי מהצוות של נימס דאי (מטפס הרים מפורסם – א"ק), תותח שטיפס על האוורסט חמש פעמים". במשך חודש שלם הם חיו יחד בתנאים לא פשוטים. "בהתחלה היינו מאוד מגובשים", היא נזכרת. "אבל כשאתה חודש שלם עם אותם אנשים, 24 שעות ביממה, זה נהיה מורכב. פתאום רוצים קצת שקט, קצת לבד. מתחילים ריבים על שטויות – מי אוכל מה, מי לובש מה, דברים קטנים כאלה. אבל בסופו של דבר היינו מאוד מגובשים ותמיד תמכנו אחד בשני".
בסיום המשלחת רק שניים מתוך ששת חברי הקבוצה הצליחו להגיע לפסגה, והחזרה של המטפסים המצליחים לבייס קמפ הפכה לאירוע חגיגי. "מחכים להם עם פרחים ועוגה", היא צוחקת.
אחד הדברים שמפתיעים אנשים שלא מכירים את ההווי של משלחות טיפוס הוא נושא ההיגיינה. "מקלחת יש רק בבייס קמפ", סוניה מחייכת. "וגם אותה לא ממליצים לעשות. הבייס קמפ נמצא בגובה של יותר מ-4,000 מטר. קר מאוד. בן אדם יוצא מהמקלחת, מתקרר מהר, נהיה חולה, ואם הוא חולה – הוא בבעיה".
המשמעות היא פתרונות מאולתרים. "זה בעיקר מגבונים כל החודש", היא צוחקת. "יש לי מעיל גשם ארוך כזה שאני שמה על הגוף. מתחתיו אני משתמשת בכמות קטנה מאוד של מים מבקבוק. אולי כוס מים. זה מספיק כדי להתרענן ולשרוד".
גם השירותים רחוקים מלהזכיר את מה שאנחנו מכירים בבית. "יש בוטקה כזה, אבל הוא מאוד מגעיל ומסריח. רוב האנשים כבר מעדיפים פשוט לעשות את זה בטבע".
"היו רגעים כאלה", היא מודה. "פתאום אתה שואל את עצמך: למה בכלל באתי עד לכאן? למה אני משלמת סכום כזה מטורף של כסף? למה אני מסכנת את החיים שלי? יכול להיות שלא אחזור הביתה, והמשפחה שלי תסבול מזה כל החיים".
ואז, לדבריה, נכנס לפעולה משהו אחר. "פשוט ממשיכים", היא צוחקת כשהיא מנסה להסביר את זה. "יש כאן עניין של אגו מול עצמי. אני כבר פה, ואנשים אחרים עשו את זה. מה, אני לא אצליח? אז ממשיכים. לא משנה מה. אולי זה מזוכיזם. אני לא יודעת. יש בזה איזשהו סיפוק. לא כולם מבינים את זה".
