זו ללא ספק אחת הפתיחות המעניינות והמדוברת בתקופה האחרונה, ומשתי סיבות עיקריות. האחת, השף יוסי שטרית, לא "משחקי השף" בדימוס אלא זה ממסעדת דוד ויוסף ומ"בואו לאכול איתי", חוזר לתל אביב ושם את עצמו על קדמת הפס החם. השנייה: קניון רמת אביב, ממרכזי הקניות החזקים בישראל, חונך קומת אוכל חדשה עם כמה שחקנים מעניינים מאוד, לצד הכוחות המוכרים בכל פודקורט ממוצע.
הביס של יהונתן: מסעדת ברטה בתל אביב
(צילום: יהונתן כהן)
לפני הכול, צריך להיות הגון ולהבהיר שמדובר עדיין בשלב ראשוני ביותר של תהליך ההתחדשות שעובר על המקום. קומת האוכל החדשה רק נחנכה, המסעדה המדוברת, ברטה, רק סיימה הרצה ועדיין נמצאת בשלבי גיבוש ואיתור עובדים, שלא לדבר על ההיבטים העיצוביים שעדיין לא הושלמו - כמו מחיצות שמפרידות בין חלל ההסעדה של כלל מתחם המזון לזה של המסעדה, וכן תאורה ייחודית ומוזיקה. ועדיין, עם פתיחת המקום באופן רשמי, התייצבנו.
חוץ ממקדונלדס, כולל מתחם האוכל חנות ממתקים, דוכן של משקאות, רשת אסייתית חובקת קניונים ותוספת מרתקת שעדיין לא נפתחה: ג'אגר, ההמבורגרייה המדוברת מקריית אונו. לצד כל אלה, כאמור, ברטה של שטרית. מטבח פתוח, טאבון גדול, לצידם בר עם כמה מקומות ישיבה למי שרוצה לבחון מקרוב את הבישולים, ובמרחק מה נמצא אזור ההסעדה המופרד של המקום. בניגוד ליתר המסעדות במתחם, שעובדות ללא שירות ובהזמנה מהדלפק, בברטה יש שירות מלא של מלצרים,, עניין שמשכיח לרגע את העובדה שמעבר למחיצה אנשים מסתובבים עם שקיות קניות של זארה.
ביקורות נוספות:
ברקע הביקור שלנו, מהדהדים דבריו החשופים ובחלקם אף שנויים במחלוקת של השף שטרית בריאיון שהעניק כאן לפני כמה שבועות. כשחלק את הרעיון סביב המסעדה, הוא דיבר על מסעדת שף, אבל כזו ששואפת לבצע דברים פשוטים בחומרי גלם איכותיים. אלמנט נוסף ומשמעותי במיוחד, הוא עניין הכשרות. אחרי תקופה לא קצרה שבקניון פעלו רק מספר מצומצם מאוד של בתי אוכל מוצלחים אך לא כשרים, ברטה מספקת מענה ודאי לקהל לא קטן.
די ללימון
בחזרה לאוכל: הפשטות ששטרית מכוון אליה באה לידי ביטוי בתפריט המחולק לחמש חטיבות - פתיחים, דגים, ירקות, פיצות ופסטות. התפריט אכן מרגיש פשוט, אבל קצת יותר מדי. רשימת המנות די צפויה, ואף נוטה לבנאליה ושעמום קל. ניסינו לטעום כמה שיותר כדי להתרשם בצורה הכי נאמנה ממה שיש למקום ולשטרית להציע.
התחלנו עם הפתיחים. ראשונה הגיעה פוקאצ'ה (28 שקל) ארוכה, חמה וטרייה מהטאבון. היא לוותה בסלסת עגבניות סטנדרטית ואיולי אריסה מצוין. זה היה פשוט וקלאסי. מיד אחריה נחתה על השולחן ברוסקטה דגים (58 שקל) שהתבססה על שתי קוביות יפות של לחם כהה קלוי כהלכה, ששימש מצע מכיל לדג טרי בתיבול עדין. התחלה טובה. המשכנו לגזרת הירקות עם סלט זוקיני (62 שקל) שהיה לימוני, קליל, פריך ומרענן מאוד. אל החתיכות הדקיקות והנאות של הזוקיני נוספו לימון כבוש, נענע, פלפל חריף, פיסטוק לקראנץ' ויוגורט לריכוך, ונדמה שהיה חסר ליטוף קטן של מלח. עד כה הורגשה היטב היד של שטרית, שהלכה למעשה עומד במטבח ומכין את כל המנות, פרט לאלו שעוברות אפייה.
מכאן עברנו למנה שהיוותה את האכזבה הגדולה של הארוחה: ספגטי לימונה (68 שקל), שהרגישה כמו מרק חמאתי כבד, עם רמיזה קלה עד לא קיימת של טעם לימוני. ובכלל, ואולי זה רק אני, מיציתי את טרנד הלימונה. נראה שאין היום מסעדה עם מוטיבים איטלקיים שלא מציעה את המנה הזו, שמרגישה כבר שחוקה ולא מעניינת במיוחד, על אף הפופולריות שלה. אולי הגיע הזמן לפנות מקום ואנרגיה למנה אחרת.
ניכר שהשף עדיין מחפש את הנוסחה שתביא אותו לכדי שחרור אמנותי מלא, מבלי לפחד מהמסגרת הקניונית. המסר שלנו אליו פשוט: פחות חמאה, יותר אריסה
התיקון לפסטה הגיע בדמות פיצה נאפולי (69 שקל). על פיצה גדולה ועבה עם שוליים תפוחים ואוורירייים, שעברו בילוי הולם בטאבון, הונחו רוטב עגבניות, פלפל חריף, סלסה ירוקה, ארוגלה, סלסה ירוקה ומוצרלה טרייה כחתימה עליונה. הניסיון לקטלג שורשים וסגנון איטלקיים לכל פיצה, לא ממש תקפים פה. היא לא רומאית, לא נפולטינית ואפילו לא ניו יורקית. כל זאת לא מנע ממנה להיות נדיבה, מספקת ומנחמת, בטח ובטח כשהיא במחיר שלצערנו כבר לא רואים יותר מדי לפיצות בממדים הללו.
את הארוחה חתמנו (במקום אין עדיין קינוחים) עם המנה היקרה ביותר בתפריט, שהתבררה גם כמוצלחת מכולן. פילה לברק (124 שקל). המנה הזו חשפה באמת את סט היכולות הגבוה והטכניקה של השף. אמנם אין כאן שום דבר שלא טעמנו כבר, אבל קיבלנו נתח דג מצוין, שנצלה בצורה מדויקת עם עור קריספי ובשר דג עסיסי. הדג הונח על מצע של ריגטוני במידת עשייה נכונה, ברוטב אלי-אוליו עדין עם ארטישוקים, ולצידם קרם שורשים עמוק וחלק. מנה עשירה שמורכבת ומבוצעת ללא רבב.
כך הסתיימה לה ארוחה במקום שעשוי ועתיד להיות מוצלח, אבל עדיין נמצא בחיתולי חיתוליו, ודורש עוד דיוקים והתאמות כדי שיגיע למקומות שהוא מכוון אליהם. וכפי שעולה בכל אינטרקציה מולו, שטרית הוא בחור תוסס, חם, יצירתי ובעל כישרון לא מבוטל שעבר לא מעט בקריירה שלו. מתוקף המטען הזה, ניכר שהוא עדיין מחפש בברטה את הנוסחה המדויקת שתביא אותו לכדי שחרור אמנותי מלא, מבלי לפחד מהמסגרת הקניונית. המסר שלנו אליו פשוט: "הבא את עצמך, תיפתח". ובמילים אחרות: פחות חמאה, יותר אריסה.
