המחאות שממשיכות להתרחב באיראן בעקבות הקריסה הכלכלית, האינפלציה ושחיקת המטבע במדינה, לצד דיכוי אלים וניתוק של האינטרנט מצד משטרו של האייתוללה עלי חמינאי - מעלות את השאלה שחוזרת כמעט בכל גל התקוממות: האם "הרחוב" באמת יכול להפיל משטר, או שמדובר רק בעוד פרק של זעם ודיכוי.
16 צפייה בגלריה
(צילום: WANA Handout via REUTERS, Darko Vojinovic/AP, Sodel Vladyslav, shutterstock, Boris Yurchenko AP, AFP, Nasser Nasser/AP)
מחאות המוניות הפילו משטרים לאורך ההיסטוריה, אבל בדרך כלל רק כשהן פוגשות סדק בתוך האליטה השלטונית, ובעיקר בתוך מנגנוני הביטחון. מחאות הן אחד הכוחות הבלתי צפויים ביותר בפוליטיקה העולמית: לעיתים הן דועכות, לעיתים הן מדוכאות - אך במקרים מסוימים הן מצליחות לערער ואף להפיל משטרים שנראו יציבים, בטוחים ואלימים.
ההיסטוריה המודרנית מלאה בדוגמאות כאלה: מדיקטטורות צבאיות באירופה ובאסיה, דרך משטרים קומוניסטיים ועד שלטונות סמכותניים בעולם הערבי והאפריקני. לא תמיד זה הוביל לדמוקרטיה ולא תמיד זה נגמר בשקט, אבל במקרים מסוימים זה שינה את פני המדינה. אלו כמה מהמחאות שלא נגמרו רק בזעזוע - אלא הביאו לקריסת משטר.
פורטוגל 1974: "מהפכת הציפורנים" וסוף הדיקטטורה
במשך יותר מארבעה עשורים נשלטה פורטוגל בידי דיקטטורה סמכותנית שנשענה על משטרה חשאית, צנזורה עמוקה ושלטון אליטות סגור. מ-1932 שלט במדינה אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, ולאחר שלקה בשבץ מוחי ב-1968 את מקומו תפס מרסלו קייטנו. מדובר היה במשטר סמכותני, לא טוטליטרי במובן הקלאסי, אך כזה שהתבסס על צנזורה, משטרה חשאית ומלחמות קולוניאליות ארוכות ומדממות באפריקה.
במשך שנים לא נראו מחאות רחבות במדינה, בעיקר בגלל עייפות, פחד וניתוק. אלא שמלחמות הקולוניה הארוכות באפריקה רוקנו את הצבא מכוח אדם ומוטיבציה, וקצינים זוטרים החלו לראות את ההנהגה כנטל על עתיד המדינה. נקודת המפנה לא הגיעה מההמונים אלא מקבוצת קצינים זוטרים, ובאפריל 1974 הם יצאו להפיכה צבאית אחרי שקייטנו פיטר שורת קצינים בכירים, בטענה כי הם לא תמכו במדיניותו בנוגע למלחמה באפריקה.
במקום התנגדות אלימה, הקצינים קיבלו תמיכה אזרחית מיידית. ההמונים יצאו לרחובות, חיבקו חיילים והניחו ציפורנים אדומות בקני הרובים - מחווה שהפכה לסמל - ובשל כך המחאה זכתה לכינוי "מהפכת הציפורנים". ההפיכה הפכה למהפכה אזרחית והמשטר קרס תוך ימים, בלי מלחמת אזרחים וללא מרחץ דמים. המשטר לא קרס בגלל מחאה עממית מתמשכת, אלא מתוך עייפות פנימית של מנגנון הכוח שסירב להמשיך לדכא את העם.
איראן עצמה, 1979: המקרה המכונן של המהפכה האיסלאמית
משטר השאה, שנתמך על ידי הצבא, מנגנוני ביטחון אכזריים ("הסוואכ"), וארצות הברית, קרס לאחר חודשים של מחאות המוניות, שביתות, ובעיקר שביתה כללית בתעשיית הנפט ששיתקה את הכלכלה. המאפיין הקריטי היה החיבור בין רחוב, דת, שביתות כלכליות וערעור מוחלט של נאמנות הצבא. השאה מוחמד רזא פהלווי לא הודח בהפיכה אלא הוא פשוט איבד שליטה, נמלט - והמשטר קרס לתוך ואקום שמולא במהירות על ידי האייתוללות.
מדובר במקרה היסטורי שממחיש כי בשל העובדה שהמשטר הנוכחי באיראן נולד מתוך מחאה - כך הוא גם עשוי ליפול במחאה, וזו הסיבה שהמשטר מנסה בכל כוחו למנוע ממנה לצאת משליטה.
הפיליפינים 1986: "כוח העם" נגד השלטון
פרדיננד מרקוס, שכיהן כנשיא הפיליפינים בין 1965 ל-1986, בנה משטר ריכוזי, מושחת ואלים, אך עטף אותו במעטפת חוקית של בחירות ושליטה פורמלית. הוא שלט בפיליפינים כמעט שני עשורים תוך שילוב של בחירות מבוקרות, שחיתות עצומה ומשטר חירום. ההתנגדות הייתה קיימת אך מדוכאת, ובמשך שנים האופוזיציה נכשלה לאחד כוחות והפחד הכריע. אלא שבחירות 1986 - שנתפסו כהונאה בוטה - שברו את הכללים.
המחאה שפרצה הייתה חסרת תקדים בהיקפה - מיליונים יצאו לרחובות מנילה, חסמו כבישים וקיימו תפילות המוניות. אבל מה שהכריע היה קרע גלוי בצמרת הצבאית, כששר ההגנה וסגן הרמטכ"ל ערקו והכריזו שאינם מכירים עוד במרקוס.
16 צפייה בגלריה
פרדיננד מרקוס עם בנו פרדיננד מרקוס ג'וניור, שמכהן כיום כנשיא הפיליפינים, ב-1972
(צילום: AP)
המחאה שפרצה לא הייתה רק פוליטית, אלא מוסרית: מיליונים יצאו לרחובות מנילה בדרישה להכיר ברצון העם, ונקודת השבר הגיעה כאמור כשבכירים בצבא ובממסד הביטחוני הודיעו שאינם מוכנים עוד להגן על מרקוס. תוך ימים התמיכה האמריקנית נעלמה, השליט נמלט לגלות - והמשטר התמוטט. מדובר במקרה מובהק שבו הרחוב יצר לחץ, אך ההכרעה נפלה ברגע שהאליטה הבינה שהמשך הדיכוי מסכן אותה יותר מהוויתור על השליט.
מזרח אירופה 1989: התמוטטות של מערכת שלמה
בשנת 1989 לא הייתה מהפכה אחת, אלא תגובת שרשרת: פולין, הונגריה, מזרח גרמניה, צ’כוסלובקיה, בולגריה ורומניה - כולן חוו קריסה של שלטון קומוניסטי תוך חודשים.
במזרח גרמניה, "הפגנות ימי שני" בלייפציג החלו כקטנות וזהירות, אך שבוע אחר שבוע הן גדלו, והסיסמה "אנחנו העם" ערערה את הלגיטימציה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. האזרחים הבינו שהמשטר מהסס, וההיסוס עצמו הפך לאות חולשה. ברגע שההנהגה היססה, והכוחות לא ירו - חומת ברלין נפלה.
ברומניה, לעומת זאת, השלטון בחר בדיכוי והמחאה הפכה לאלימה, אך גם במקרה הזה - כשהצבא סירב להמשיך לירות באזרחים המשטר קרס בבת אחת, באופן אכזרי ומהיר. הדיקטטור ניקולאה צ'אושסקו הודח אחרי 24 שנה בשלטון והוצא להורג תוך ימים יחד עם רעייתו אלנה צ'אושסקו.
קריסת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה לא הייתה תוצאה של מחאה אחת, אלא של תהליך ארוך של שחיקה אידיאולוגית, קיפאון כלכלי ואובדן אמון. המשותף הוא שהפחד - שהיה כלי השלטון המרכזי - נשבר. ברית המועצות חדלה לשמש גב אסטרטגי, והמשטרים מצאו את עצמם לבד מול רחוב שכבר לא האמין בסיפור שמספרים לו.
דרום אפריקה, תחילת שנות ה-90: מחאה מתמשכת שפירקה את השיטה
משטר האפרטהייד, שהחל ב-1948 והסתיים רשמית ב-1994, לא נפל ביום אחד. במשך עשרות שנים התקיימה מחאה פנימית - הפגנות, שביתות ומרי אזרחי - לצד לחץ בינלאומי כבד, סנקציות ובידוד. בשלהי שנות ה-80 הכלכלה החלה לקרוס, והאליטות הלבנות הבינו שהמשך הדיכוי מסכן את קיומה של המדינה עצמה.
ההחלטה לשחרר ב-1990 מהכלא את נלסון מנדלה, שהיה סמל המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, אחרי 27 שנה ולפתוח במשא ומתן - סימנה את סוף המשטר הישן, ומנדלה עלה לשלטון ב-1994. זהו מקרה נדיר שבו מחאה עממית לא הפילה משטר בהסתערות - אלא כפתה עליו להיכנע בהדרגה.
אינדונזיה 1998: קריסה כלכלית שהדליקה את הרחוב
סוהארטו שלט באינדונזיה מ-1967 עד 1998. שלטונו התבסס על יציבות, צמיחה והסכמה שקטה שכל עוד הכלכלה עובדת - הציבור מוותר על חופש. הוא נתפס כשליט בלתי ניתן לערעור עד המשבר הפיננסי האסייתי ב-1997 שריסק את הכלכלה: המטבע קרס, המחירים זינקו ומיליונים הידרדרו לעוני.
המחאות התחילו בקמפוסים, אך במהרה התפשטו לרחוב והפכו למהומות רחבות ואלימות. הצבא, שהיה עמוד התווך של המשטר, החל להתפצל בין פלגים שונים. לבסוף האליטות הכלכליות, שחששו כי כל המערכת תקרוס, נטשו את סוהארטו - ובמאי 1998 הוא התפטר, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך הבנה שאין לו עוד בסיס שלטוני. במקרה הזה, ייאוש כלכלי מוחלט היה הטריגר, והצליח להפיל שלטון שנראה עד אז יציב ומגובה בכוח.
סרביה 2000: "מהפכת הבולדוזרים" שהדיחה את מילושביץ'
סלובודן מילושביץ', נשיא סרביה מ-1989 עד 2000, שהיה אחראי על דיכויים של מאות אלפי אלבנים בסוף שנות ה-90, אומנם שרד מלחמות - אך נפל בסוף בעקבות זיוף בחירות. האופוזיציה הצליחה להתאחד סביב מועד אחד, תאריך אחד ומוקד אחד - כשב-5 באוקטובר 2000 מאות אלפים הסתערו על בנייני השלטון בבלגרד. השביתה הכללית שיתקה את המדינה, כוחות הביטחון לא ירו ומילושביץ' הבין שזה הסוף.
השביתה הכללית וההמונים ששטפו את בלגרד, במחאה שזכתה לכינוי "מהפכת הבולדוזרים" יצרו מצב שבו כוחות הביטחון נדרשו לבחור, וכשהם בחרו שלא להתערב - נגמר הסיפור של מילושביץ'. זהו מקרה קלאסי שבו לא ההתמדה לבדה הכריעה, אלא היכולת לרכז את הזעם הציבורי למהלך חד וברור.
נפאל, 2006: המלך ויתר על הכוח
בנפאל התקיימה במשך שנים מונרכיה חזקה שנתמכה בצבא. ב-2006, לאחר שנים של מלחמת אזרחים עם מורדים מאואיסטים, פרצה מחאה אזרחית רחבה בדרישה לדמוקרטיה. שביתות, הפגנות וקריסה של הממשל האזרחי אילצו את המלך גינאננדרה לוותר על סמכויותיו ב-2008 - ומוסד המלוכה במדינה בוטל.
זהו מקרה שבו הרחוב, בשילוב עייפות ממלחמה פנימית, הצליח לכפות שינוי משטרי עמוק יחסית - ממונרכיה אבסולוטית לרפובליקה דמוקרטית.
האביב הערבי 2011: נפילת שליטים לא תמיד מחליפה משטרים
כשגל המחאות שטף את העולם הערבי בתחילת 2011, הוא נתפס כרגע היסטורי חד-פעמי: משטרים אוטוריטריים בני עשרות שנים קרסו בזה אחר זה, לעיתים תוך שבועות.
בתוניסיה התחיל האביב הערבי - וגם היה הקרוב ביותר למימוש הבטחתו. משטרו של זין אל-עבדין בן עלי קרס במהירות לאחר שבועות של מחאה שפרצה על רקע כלכלי, אבטלה ושחיתות. מה שהבדיל את תוניסיה ממדינות אחרות היה מבנה המשטר: הצבא היה קטן, נטול אינטרסים כלכליים עמוקים, והעדיף שלא להתעמת עם הציבור. ברגע שבן עלי נמלט, לא נותר מנגנון כוח אידיאולוגי או ביטחוני שיכול היה להשתלט מחדש. גם לאחר מכן, תוניסיה לא הפכה לדמוקרטיה - אך היא היחידה שבה ניתן לומר שהשלטון הישן פורק ולא רק הוחלף בדמות אחרת.
במצרים, מחאת כיכר תחריר הפילה את חוסני מובארק תוך 18 ימים. זה היה רגע דרמטי שנתפס כהוכחה לכך שגם משטרים חזקים נכנעים לרחוב, אך בפועל מה שקרה במצרים היה החלפת פרסונה, לא מערכת. הצבא, שהיה מאז ומתמיד עמוד השדרה של המדינה, הקריב את הנשיא כדי לשמר את כוחו. לאחר תקופה קצרה של שלטון אזרחי נבחר, הוא שב והשתלט על המערכת. הדבר מלמד שמחאה יכולה להפיל מנהיג, אך אם מנגנוני הכוח לא מתפרקים - המשטר יכול להתאושש ואף להקצין.
בלוב, המחאה נגד מועמר קדאפי נענתה בדיכוי אלים והפכה במהירות למלחמת אזרחים. ההתערבות הצבאית של נאט״ו הכריעה את המשטר, וקדאפי נהרג. אולם בניגוד לתוניסיה או מצרים, בלוב לא היה משטר אזרחי או מוסדי שניתן היה להעביר אליו את השלטון. התוצאה הייתה קריסה מוחלטת של המדינה: מיליציות, אנרכיה ומאבק מתמשך על שליטה. זהו מקרה שבו המחאה אכן הפילה משטר - אך היעדר מוסדות חלופיים הפך את הניצחון לאסון מתמשך.
אוקראינה 2014: מחאה, מהפכה - ומלחמה
המחאה באוקראינה פרצה בסוף שנת 2013 בעקבות החלטת הנשיא ויקטור ינוקוביץ' לעצור את תהליך ההתקרבות לאיחוד האירופי ולהעדיף קשרים הדוקים יותר עם רוסיה. מה שהחל כמחאה פוליטית-כלכלית ממוקדת הפך במהירות למאבק רחב נגד שחיתות, ריכוז כוח ושלטון שנתפס כלא-לגיטימי.
תגובת המשטר הייתה נקודת מפנה: פיזור אלים של מפגינים והפעלת כוחות מיוחדים לא חיסלו את המחאה - אלא הרחיבו אותה. כיכר מיידאן בקייב הפכה למוקד מתמשך של התנגדות אזרחית עם נוכחות קבועה של אלפי מפגינים. בפברואר 2014, לאחר עימותים קשים שהובילו לעשרות הרוגים, התברר כי ינוקוביץ' איבד שליטה אפקטיבית. חלקים ממנגנוני הביטחון היססו, האליטות הפוליטיות התרחקו והנשיא נמלט מקייב. הפרלמנט הצביע על הדחתו והקים ממשלת מעבר. במובן הפורמלי, המחאה הצליחה והמשטר קרס.
אלא שהשינוי הפנימי התרחש בזירה גיאופוליטית נפיצה. בתוך זמן קצר רוסיה סיפחה את חצי האי קרים ותמכה במרד בדלני במזרח אוקראינה. כך, מהפכה אזרחית שהפילה נשיא פתחה פרק חדש של עימות אזורי ומלחמה מתמשכת. המקרה ממחיש שמחאה עממית יכולה להפיל שלטון גם בלי קריסה מוחלטת של מנגנוני הביטחון, אך הוא גם מדגיש שנפילת משטר אינה סוף הסיפור אלא לעיתים היא רק תחילתו של עידן חדש, מורכב ואלים הרבה יותר.
סרי לנקה: קריסה כלכלית שמוטטה שלטון
המחאה בסרי לנקה ב-2022 הייתה מהבולטות והדרמטיות בשנים האחרונות. קריסה כלכלית מוחלטת שבאה לידי ביטוי בחוב חיצוני ומחסור בדלק, מזון ותרופות - הובילה מיליונים לרחובות. בניגוד למחאות אידיאולוגיות, כאן לא עמדו סיסמאות פוליטיות במרכז, אלא ייאוש קיומי.
16 צפייה בגלריה
גוטאביה רג'פקסה (מימין) עם אחיו מהינדה, שכיהן באותה תקופה כראש הממשלה והתפטר גם כן מהתפקיד
(צילום: AP )
ההפגנות הגיעו לשיא כשמפגינים פרצו לארמון הנשיאות בקולומבו. הנשיא גוטאביה רג'פקסה נמלט מהמדינה ובהמשך התפטר. זהו מקרה שבו הרחוב, בלי הנהגה מאורגנת ובלי אלימות רחבה, הצליח להפיל שלטון - בעיקר משום שהמדינה הפסיקה לתפקד.
"קריסת המשטר" לעומת "קריסת הרחוב"
ההיסטוריה, אם כן, מלמדת כאמור שמחאות המוניות יכולות להפיל משטרים, אבל כמעט אף פעם לא בכוח הרחוב בלבד. בכל המקרים שבהם שלטון קרס, המחאה פגשה רגע שבו מנגנון הכוח איבד ביטחון בעצמו: הצבא התפצל, האליטות נטשו, הכלכלה חדלה לתפקד או הגיבוי החיצוני נעלם. בלי הסדק הזה, גם מחאה עצומה עלולה להישחק.
באיראן של היום יש מצד אחד מחאה עממית רחבה וחוצת מגזרים, שנמשכת למרות דיכוי אלים ומחיר אישי כבד, אך מצד שני משטר שבנוי בדיוק כדי לשרוד מצבים כאלה עם מערך ביטחוני אידיאולוגי, שליטה יחסית במשאבים ונכונות להשתמש בכוח ללא היסוס.
לכן, ההיסטוריה כמובן אינה מאפשרת לקבוע אם המשטר האיראני ייפול, אבל היא כן מבהירה היכן נקודת המבחן האמיתית. לא במספר המפגינים, לא בעוצמת הסיסמאות ואפילו לא בחומרת הדיכוי: השאלה האמיתית היא האם בשלב כלשהו מי שמחזיקים שם את הנשק, את הכסף ובכלל את המערכת - יתחילו לפחד מקריסת הרחוב יותר משהם מפחדים מקריסת המשטר.
