ב-5 בפברואר 2021, יום שישי בצהריים, רגע לפני שהכול הפך לתיק רצח - התקשרה ראש מח"ש דאז, עו"ד קרן בר מנחם, לעו"ד נטלי חגי. "אני מבינה שלא שמעת", אמרה לה. "יש חשד ששוטר רצח את אשתו. אני צריכה שתטפלי בתיק". כך נכנסה חגי אל אחד התיקים המטלטלים שנוהלו בשנים האחרונות בישראל: רצח דיאנה דדבייב בידי בעלה, השוטר לשעבר אמיר רז, לעיני ארבעת ילדיהם הקטנים בביתם שביישוב נעלה.
חגי כבר ראתה מקרוב תיקים קשים. היא הייתה עשור בפרקליטות מחוז מרכז, טיפלה בתיקי רצח ואונס, ולאחר מכן עברה למח"ש. ואז הגיע אמיר רז. "ברמה הרגשית", היא אמרה ל-ynet, "מעבר לזה שאני פרקליטה, אני אישה, אני אמא, זה אולי התיק שהיה הכי מורכב לנווט בו את כל הניהול שלו".
בהתחלה היו רק פרטים ראשוניים. שוטר. ירי. אישה שנרצחה. ארבעה ילדים בבית. אחר כך החלה התמונה להיבנות, שכבה אחר שכבה, עד שהפכה כמעט בלתי נסבלת. "לאט לאט אנחנו מתחילים להבין יותר ויותר פרטים לגבי האופי של האלימות שהוא הפגין כלפיה", סיפרה חגי. "כי הוא גם מכה אותה, ואחר כך דוקר אותה, ואז יורה בה". ואז הגיעו תמונות מהזירה. לא זירת פשע זרה ומרוחקת, אלא סלון, בית, כיסאות ילדים וחפצים קטנים שמוכרים לכל משפחה. "את מסתכלת על הבית, וזה קצת הבית של כולנו", הוסיפה. "יש שם משחקים, איזשהו משחק קופסה כזה פתוח, וחבל קפיצה של הילדים על הרצפה, וכיסאות קטנים כאלה של איקאה, שיש כמעט בכל בית שני, והכיסא אוכל של התינוק עמד שם".
בגזר הדין - לאחר ההרשעה של רז ברצח בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין והתעללות בקטין בידי אחראי - תיארו השופטים את הבית כזירה שבה הפכה משפחה שלמה לקורבן. בני הזוג התגוררו ביישוב נעלה עם ארבעת ילדיהם, הגדולה בת שמונה והקטן בן שנה וחודשיים. על פי כתב האישום שבו הודה רז, ביום הרצח הוא נטל חבל באורך 8.20 מטרים, קרא לילדים, הושיב שלושה מהם על כיסאות ילדים קטנים בסלון, ליפף סביבם את החבל וקשר אותם, כשהתינוק ישב בכיסא אוכל סמוך.
"יכול היה לעצור ולהתעשת - ולא עשה את זה". הרוצח, השוטר אמיר רז, בהקראת גזר דינו
(צילום: חגי דקל )
לאחר מכן נטל רז סכין מטבח והניח אותה על שולחן פינת האוכל. כשדיאנה ירדה לקומה התחתונה וראתה את ילדיה קשורים, היא צעקה לעברו. מכאן החלה ההסלמה שהסתיימה בירי הקטלני. "העובדה שהוא קשר אותם", אמרה חגי, הייתה הדבר הראשון בחומר החקירה שלא נתן לה מנוח. "בהתחלה המוח אמר, זו עובדה יבשה, הוא קשר אותם. ואז אתה מקבל תמונות מהזירה. אתה רואה את כיסא האוכל של התינוק, ואתה רואה חבל סביב הכיסאות האלה, ואתה מבין שישבו שם ילדים".
מבחינתה, זה היה הרגע שבו התיק חדל להיות רק תיק משפטי. "דיאנה ז"ל ביקשה עזרה מהבת הגדולה, כשהיא מבינה שהמצב מסלים, אז הבת משתחררת מהחבל ומנסה לעזור לאמא שלה. היא מנסה לקרוא לשכנה, והוא מושך אותה במדרגות. זאת אומרת, הוא פצע גם את הבת שלו".
הילדה הזאת, שהייתה אז בת שמונה, הפכה לעדה המרכזית לסיפור שאיש לא היה אמור לשמוע מילדה. היא מסרה עדות לחוקרת ילדים. חגי תיארה אותה כ"ילדה מבריקה וחדה", שמצליחה לתאר את הסיטואציה "בצורה כל כך מכאיבה, שאתה לא מצליח לנתק את עצמך ולהגיד, טוב, אני הפרקליט בתיק". אחר כך הגיע גם סרטון שצילמה את עצמה. "היא בעצם עשתה מעין סרטון הדרכה לילדים אחרים, איך שזה לא יקרה להם, שאבא שלהם לא ירצח את אמא שלהם", אמרה חגי. "הייתי צריכה לצפות בו איזה שלוש פעמים בשביל להבין מה אני רואה".
אבא של דיאנה תמיד שאל אותי 'למה הוא רצח אותה?', לא היה לי איך לענות על זה, זו שאלה שתישאר איתי שנים רבות
בבית המשפט ניסתה הפרקליטות לפרק את שש הדקות ההן, כדברי חגי, למקטעים. לא כדי להקהות את הזוועה, אלא כדי להוכיח תכנון. "תכנון לא צריך להיות תכנון של חודשים", היא הבהירה. "הוא לא היה צריך לשבת ולכתוב לעצמו רשימת משימות לפני שהוא יצא לדרך". מבחינתה, כל פעולה הייתה תחנה שבה יכול היה לעצור: ההליכה למחסן, לקיחת החבל, קשירת הילדים, הצטיידות בסכין, המכות, החניקה, הדקירות, הירי - ואז הירייה הנוספת. "כשאת מחלקת את זה למקטעים את מראה לבית המשפט בכמה הזדמנויות הוא יכול היה לעצור לרגע, להבין מה הוא עושה או להתעשת, הוא לא עשה את זה".
השופטים קיבלו את עמדת התביעה. בגזר הדין כתבו כי אין מדובר בהחלטה רגעית, אלא במעשה שקדם לו "הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית". הם קבעו כי רז היה "חדור מטרה", וכי מרגע שגמלה בליבו ההחלטה להמית את דיאנה, "לא חדל ולא התעשת לרגע". על הנסיבה המחמירה של אכזריות מיוחדת כתבו כי דיאנה, ברגעיה האחרונים, ראתה את ארבעת ילדיה קשורים בחבל, התחננה על חייה כשהם צופים בה, ואז נורתה בידי אביהם. "קריאותיו של הנאשם לאוזני ילדיו הבוכים: 'יש! עכשיו אין אמא', מלמדת יותר מכל על האכזריות הבלתי נתפסת בה פעל הנאשם", כתבו השופטים.
אחד הרגעים המטלטלים מבחינת חגי התרחש דווקא בחקירה הנגדית של רז. היא ניסתה להוביל אותו לנקודה משפטית שתתמוך בטענת התכנון. היא שאלה אותו אם ייתכן שהיה פוגע גם בילדים, מתוך ציפייה שיכחיש. "ואז הוא ענה לי, 'יכול להיות. יכול להיות שהייתי גם פוגע בהם'". באותו רגע, היא הודתה, משהו בה נעצר. "אני בדרך כלל מאוד ממוקדת, בטח בחקירת נאשם. זה היה רגע שהייתי צריכה בו שנייה להתאפס. ברמה הרגשית, נחנקתי באולם".
עו"ד נטלי חגילאורך המשפט ישבו באולם הוריה של דיאנה ואחותה. מבחינת חגי, ניהול התיק היה גם ליווי מתמשך של משפחה שחרב עליה עולמה ביום אחד. היא הקפידה לשבת איתם לפני דיונים, להסביר, להכין ולתווך את המילים המשפטיות אל עולם שבו אין באמת מילים. "בסוף יושבים מולך שני הורים, אנשים מבוגרים, אחות צעירה, שעכשיו צריכים לקחת את ארבעת הילדים האלה ולגדל אותם", אמרה. "האבא שם, מההתחלה היה משהו שתפס אותי אקסטרה". אחרי כל דיון היה להם מעין טקס קבוע. האב היה שואל שאלות, מקצועיות ואישיות, ובסוף תמיד חוזר לאותה שאלה.
"תמיד האבא היה שואל אותי בסוף, 'אז למה הוא רצח אותה? את יודעת להגיד לי למה הוא רצח אותה?' אין לי איך לענות על זה. זה לא שהנאשם יעלה לדוכן ובאמת יענה ללמה הזה. אבל השאלה הזאת של אבא שלה – למה הוא רצח אותה – היא שאלה שתישאר איתי עוד שנים רבות".
אולי זו השאלה שנותרה תלויה מעל התיק כולו. חגי מספרת כי בניגוד לתיקים אחרים של אלימות במשפחה, כאן לא נמצאה "כתובת על הקיר" ברורה: "באמת חפרנו בעולם הזוגי שלהם", ציינה. "לא היו נורות אזהרה. לא הייתה שליטה כספית, לא הייתה קנאה. אפילו ברמת השיחות בוואטסאפ ביניהם, לא ראיתי אותו בשום שלב יוצא מכליו״. הדבר הזה, היא אומרת, הוא מה שממשיך ללכת איתה. "המחשבה שבן אדם יכול לחיות חיים רגילים לכאורה, ויום אחד לבצע מעשה כזה, ועוד בצורה הזו, היא מחשבה שקשה מאוד לתפוס", הוסיפה.
"לא היו נורות אזהרה ברורות". דיאנה דדבייב ז"ל
העובדה שרז היה שוטר העניקה לתיק ממד נוסף, אבל לא במובן הפשוט. חגי אמרה כי לא נמצאו סימני אזהרה בתיקו האישי או בהליך קבלתו למשטרה. "לא היה שם שום דבר שאפילו בחוכמה שבדיעבד, קל יותר לנתח, לא היה שם שום דבר שאמור היה להקפיץ מישהו". ועדיין, הוא השתמש באקדחו המשטרתי האישי. ואחרי הרצח, לדבריה, נכנס ל"מוד תפקודי" חריג: שחרר את הילדים, העלה אותם למעלה, ארז להם ציוד, הכין בקבוק לתינוק - והעביר כיסאות בטיחות לרכב של אמו.
"האיש כרגע רצח את אשתו, ארבעת הילדים נמצאים שם, והוא מתנהל בקור רוח ובתפקוד מלא", הוסיפה. "זה היה לא להאמין".
בסוף, אחרי ניהול הוכחות ממושך, רז חזר בו מכפירתו והודה בכתב האישום כלשונו. ההגנה ביקשה לראות בכך לקיחת אחריות. חגי התנגדה. "לא מדובר במי שקיבל אחריות מהיום הראשון", אמרה. "מדובר במי שישב פה וניהל הליך משפטי שנתיים שלמות. כשהוא הבין שנגמרת לו הדרך המשפטית, רק אז הוא נזכר להגיד את ה'חטאתי, פשעתי' הזה".
לא היו נורות אדומות. אם יש ספק - צריך לשתף, להתייעץ ולבקש עזרה
בגזר הדין קיבל בית המשפט במידה רבה את עמדת המאשימה: מאסר עולם על הרצח, ועוד שש שנות מאסר במצטבר בשל העבירות כלפי הילדים, לצד פיצוי מרבי לקטינים בסך 258 אלף שקל.
השופטים סירבו לבקשת המדינה להכריז על הרצח כ"רצח חריג בחומרתו" לפי סעיף 30ב לחוק שחרור על תנאי, אך גם בהחלטה הזו הדגישו את ייחודו של המקרה. הם כתבו כי "משנה החומרה של הרצח בענייננו, בשונה מאירועים דומים של רצח בנות זוג, היא הנכחת הילדים וביצוע הרצח לעיניהם". הם קבעו כי החומרה היתרה מקבלת ביטוי בעונש המצטבר שנגזר על רז בשל ההתעללות בילדים.
חגי רואה בשש השנים הנוספות למאסר עולם אמירה. לא רק משפטית, אלא ציבורית. "שש שנות המאסר הללו הוטלו במצטבר למאסר העולם ואינן נבלעות בתוכו. בכך ביקש בית המשפט להביע אמירה ברורה המשקפת את סלידתו מעוצמת האכזריות הקשה והחריגה שהתגלתה במעשים שלו". מבחינתה, זה היה גם הרגע שבו בית המשפט הכיר בכך שהילדים אינם רק עדים לרצח אמם. הם נפגעי עבירה בפני עצמם.
וכמעט שלוש שנים אחרי גזר הדין, מה שנשאר אצל חגי אינו רק הכרעת הדין, העונש או ההישג המשפטי. נשארים הבית שנראה כמו הבית של כולנו. הכיסאות הקטנים. החבל. הילדה שניסתה לעזור. הסבים שנכנסו ביום אחד לתפקיד הורים לארבעה ילדים פגועים. והשאלה של האב, שחוזרת אחרי כל דיון: למה הוא רצח אותה. "זה מה שהולך איתי", אמרה. "המחשבה המפחידה שזה יכול לקרות לכולם. ממה שאני נחשפתי למערכת היחסים ביניהם, לא היו נורות אזהרה ברורות. וזה אולי הדבר שהכי נשאר איתי. גם כשלא רואים סימני אזהרה ברורים, אסור להתעלם מתחושות בטן, מחששות או מנורות אזהרה קטנות. אם יש ספק - צריך לשתף, להתייעץ ולבקש עזרה", סיכמה חגי.
