אמש (ראשון) דיבר הנשיא יצחק הרצוג לאומה. הוא הציג הצעת פשרה בסוגיית ה"רפורמה" המשפטית. כזו שתחליש משמעותית את בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. כזו שתגביל את כוחו בפסיקות מנהליות. כזו שתיטול את הווטו שבו מחזיקים השופטים על מינוי שופטים עליונים חדשים – בשיטה שיצרה את אחד מבתי המשפט המפוארים והמוערכים במשפחת הדמוקרטיות. ההצעה יצאה מנקודת הנחה שיש בעיה נוקבת בהתנהלות הרשות השופטת, שחרגה מתפקידה. זו איננה פרשנות שלי, אלה דברי הנשיא. רוב המומחים החוקתיים והמשפטנים חולקים עליו בחריפות; הם חושבים שהבעיה בישראל היא רשות מחוקקת חלשה, עלובה, סחבה של הממשלה והקואליציה.
ספק אם הרצוג האמין בכל מה שאמר. אך הוא עשה את עבודתו כנשיא: ניסה לאזן, לפשר, לתת משהו לשני הצדדים. ההצעה שלו למינוי שופטים, לדוגמה, תעניק לשר המשפטים יכולת פנטסטית למנות את מועמדיו. הוועדה למינוי שופטים תפורק ובוועדה החדשה הקולות הקובעים יהיו של שני נציגי ציבור, שימונו "בתיאום ובהסכמה" בין שר המשפטים ובין נשיא העליון. די בכך שאחד מהם יצביע עם הקואליציה, וזו תוכל למנות כאוות נפשה שופטים לפי מפתח פוליטי מובהק. די בכך שאחד השופטים (שהקואליציה תמנה, אגב) יצביע בעד הממשלה, כדי שיריב לוין ובנימין נתניהו יחזיקו ברוב מוחלט וקבוע למינוי כל שופט, מבית המשפט השלום באשקלון ועד לעליון.
יתירה מזו: בית המשפט לא יחזיק בביקורת שיפוטית על חוקי יסוד לעולם. ומה לגבי מגילת זכויות אדם? אין על מה לדבר. ופסקת התגברות, כזו שקיימת רק בשתי מדינות בעולם ובתנאים חריפים ביותר? בוודאי. בקיצור, זו איננה יוזמה יעילה בפני עצמה. מול כל מגרעותיה, יש יתרון אחד: למרות הניצחון ללוין וביבי, היא משמרת להבה דמוקרטית בישראל. כלשהי. איכשהו. בקושי.
דמיינו לעצמכם את בנימין נתניהו כיו"ר האופוזיציה, מודיע שאם חוק מסוים עובר, המדינה היהודית חדלה להתקיים. נדמה לי שאפשר להסכים שבמצב כזה היו פה מחאות עזות יותר, בלשון המעטה. אני חושב שלא היינו עוסקים בשני ח"כים שקפצו מעל שולחן.
אל מול הצעה מדהימה כל כך, כזו שמאמצת את כל הנחות היסוד של הימין, הייתה לראש הממשלה ושר המשפטים ברירה פשוטה, מתבקשת: להודיע שהם עוצרים את תהליך החקיקה אחרי ההצבעות היום בקרקס רוטמן (שכונה בעבר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת). ההודעה המרירה ששיגר אמש שר המשפטים לא נתנה רושם לנכונות שכזו. עצם הרעיון שתהליך החקיקה ייכנס להקפאה קצרה הוא צלם בהיכל בעיני לוין – ולפחות עד כה, נתניהו נותן לתהליך, ובעצם למדינה כולה, להתערבל אל הטירוף. הערב פרסמו שמחה רוטמן ולוין הודעה שהם מציעים מו"מ מיידי בבית הנשיא. הצעה ראויה, אילו לא הייתה מתעלמת מהתנאי היסודי שהנשיא הציג בעצמו: להקפיא את הליך החקיקה כדי לאפשר דיאלוג.
עשרות אלפי המפגינים שעלו הבוקר לירושלים עם דגלי ישראל מביעים את החרדה שחש רוב הציבור. על חשבון יום העבודה שלהם, ללא גיבוי של ההסתדרות, הם המחישו שוב את נכונותם למחות – בדרך שקטה, מכובדת, פטריוטית – על האפשרות של חורבן הדמוקרטיה. צריך לכתוב ברור: ההצעות כפי שאושרו בידי ועדת חוקה הבוקר יחסלו את עצמאות הרשות השופטת וירכזו את הכוח בידי הממשלה. הן יהפכו את בתי המשפט למאגרי ג'ובים ענקיים. הן לא יוסיפו דבר לאמון הציבור במערכת. הן תוצר של הליך חפוז, ברוטלי, חסר הקשבה, שהתעלם בעקביות מכל מומחה שלא עובד או עבד, אי שם בעברו, בפורום קהלת.
הפגנה נגד הרפורמה המשפטית, הבוקר בירושלים
(צילום: יאיר פלטי)
הסקרים מראים שיותר מ-60% מהישראלים, ובהם עשרות אחוזים מהליכודניקים, רוצים פשרה בהסכמה רחבה. אך ההידרדרות במצב הביטחוני, האתגרים האזוריים, עליות המחירים, המשמעויות הכלכליות – כל אלה אינם מניעים את הממשלה לעצור, ולפחות לתת את הרושם שהיא מעוניינת בפשרה שכזו.
היו הבוקר זעקות שבר של הקואליציה על מחאות האופוזיציה. שני ח"כים קפצו מעל שולחן בוועדה. כמה חברי כנסת שרו "אין לי ארץ אחרת". היו צעקות "בושה!". שלושה ח"כים סירבו להתפנות מאולם הוועדה, ופינו אותם בכוח. רון חולדאי אמר בריאיון שטות מגונה. את הכניסה לנתב"ג חסמו ל-20 דקות. מי שחושב שאלה תגובות מופרזות, מוגזמות, שיניח יד על הלב וישאל את עצמו: אם הייתה קמה פה ממשלת מרכז-שמאל שהייתה מחוקקת חוקי יסוד שמפרידים את הדת מהמדינה, וחצי מהציבור היה מאמין שאלה מבטלים את היותה של ישראל מדינה יהודית, מה בדיוק היה קורה פה ברחובות?
דמיינו לעצמכם את בנימין נתניהו כיו"ר האופוזיציה, מודיע שאם חוק מסוים עובר, המדינה היהודית חדלה להתקיים. נדמה לי שאפשר להסכים שבמצב כזה היו פה מחאות עזות יותר, בלשון המעטה. אני חושב שלא היינו עוסקים בשני ח"כים שקפצו מעל שולחן.
בישראל יש הסכם יסודי: המדינה היא יהודית ודמוקרטית. מה שהכנסת החלה לחוקק הבוקר ימחק את "דמוקרטית" מהביטוי, ועל כך מסכימים לא רק גורמים משפטיים ואקדמיים, אלא גם כלכליים. מי שלא מסכים עמם ייאלץ להודות בעובדה: יותר מחצי מהציבור חש ככה. ראש הממשלה, אמן השיווק, לא הצליח למכור לו את ה"רפורמה" הזו. ואיך ימכור? הוא עצמו עומד לדין באישומים חמורים בתוככי המערכת שהוא מנסה להפוך. בהתחשב בנסיבות הללו, המחאה עד כה הייתה מופתית בריסון שלה (וטוב שכך).
יש תחושה שכל העניין ייגמר בפשרה. דבר אחד בטוח: מי שייעץ לנתניהו להתחיל בהצעות הכי מוטרפות ואז למתן אותן, העניק לו עצת אחיתופל. עצה הרת אסון, כזו שפגעה קשות בחברה הישראלית, בכלכלה המקומית, בתחושת העתיד המשותף פה לכולנו.
הכוח בידי הקואליציה מאפשר לה לחולל שינויים כבירים. הימין ניצח בבחירות. כוחה של הרשות השופטת יוחלש. בכך אין עוד ספק, לא משנה מה אתם או אני חושבים על כך. אך דרך המלך הייתה ועודנה יצירת הסכמות רחבות ותהליך סדור, חושב ומכובד. ב-14 במאי 1948 קמה מדינת ישראל. אחד הדברים הראשונים שקבעה ממשלת העם הזמנית הייתה המשכיות. ב-15 במאי בתי המשפט של המנדט הפכו לבתי המשפט של מדינת ישראל, שבספר החוקים שלה טרם נחקק כהלכתו חוק אחד. אנשים הלכו לבית המשפט והדין לא פסק לרגע. מדוע?
כי דרכה של הציונות איננה מהפכנות ובריקדות ודם ברחובות, לא הצעות ברוטליות לשינויים משטריים, אלא שינוי מתוך המשכיות, מחשבה. "אני מתפשר ומתפשר עד שאני מקבל את מה שאני רוצה", העיר פעם בחוכמה לוי אשכול. את הדרך הזו זנח יריב לוין והוא סוחב אתו ממשלה שלמה. הגיע הזמן לבלום. הגיעה העת לפשרה. שני הדברים קשורים זה בזה: דרוש רצון טוב, הפוגה, ולא מו"מ עקר וריק.
פורסם לראשונה: 16:21, 13.02.23
