אם לא היה אבי מעוז, היה צריך להמציא אותו. היה צריך מיזוגן, הומופוב וגזען באופן גרוטסקי, כזה שאינו מיומן ואינו מעוניין בהסתרת כוונותיו הזדוניות, עם נבוט של שני מיליארד שקל - כדי לנענע את העריסה. אחרי זינוק בהתנכלויות לערבים ולהומואים, אחרי שהובהרו התוכניות להשמיד את בג"ץ, אחרי הצעדים להכחדת צה"ל כצבא העם ולהפיכתו למיליציה פוליטית, בא מעוז ועשה לנו טובה: הבנו שהמים החמים מדי שאנחנו טבולים בהם ירתחו בעוד שנייה, ואנחנו נתבשל.
כמה ימים קודם לכן פגשתי אישה מרשימה שעומדת בראש פרויקט תרבות יהודי-ערבי מצליח, נטול פוליטיקה ועתיר כישרונות. בכנות ובלי דרמה סיפרה שהיא ושותפיה לפרויקט מתכוונים להוציא את צמד המילים "יהודי-ערבי" משמו, מחשש לשרידותו. ככה, בקטנה, נראים החיים תחת שלטון בלהות.
לציבור שאמונותיו ואורח חייו הפרוגרסיבי נתונים בסכנה ברורה ומיידית, שמורות, בגדול, שתי דרכים: אחת - להוריד ראש, להתגמש, ולהתכופף עד (שבתקווה) יעבור זעם. השנייה - להילחם בשיניים ובציפורניים בכל חזית, קטנה וגדולה, תוך כדי סיכון עצמי ואפילו סיכון של מפעל חייך. זו לא בחירה קלה בכלל. וזו בחירה איומה ממש, אחרי שהציבור הזה נעזב לנפשו, נטול השראה מנהיגותית שאפשר לשאת אליה עיניים.
אין מנהיגים לאופוזיציה. אין אופוזיציה. נציגיה, נרגזים ורוטנים ולכודים עדיין ברטוריקה ובשגיאות של קמפיין הבחירות, ממשיכים להיות חלביים ומנומסים, ולגנות "קיצונים משני הצדדים" כל אימת שהם נלחצים קצת. אלה חיים פוליטיים מדכאים, תחת פחד מהאשמות שווא, שכך או כך יגיעו: הרי תמיד יואשמו בהעדפת אינטרסים של "מחבלים", בחוסר פטריוטיות וב"טרלול פרוגרסיבי".
עצוב, אבל אפשר להתקנא בשיעור באופוזיציה שהעניק הליכוד בשנה וחצי של אובדן שלטון. הם לא הפסיקו למרר את חייה של הממשלה. קיללו, הסיתו, איימו, לא בחלו בשום הזדמנות כוזבת לדה-לגיטימציה, התנפלו ונשכו את יריביהם הפוליטיים עד זוב דם, דבקו בהצבעות נגד חוקים שהם עצמם רצו בהם, ולא נבהלו לרגע מהביקורת על צביעות ועל "נזק למדינה". "לה גר קום לה גר" - במלחמה כמו במלחמה. זו בוודאי התנהגות שברובה אינה ראויה לחיקוי, אבל מולה, לחשוב שהדבר הנועז ביותר שעשה יאיר לפיד עד עכשיו היה מכתב לראשי הרשויות (!). כאמור, מזל שיש אבי מעוז.
ובכל זאת, הכשל העמוק ביותר הוא לא נימוס היתר והיעדר הביטחון העצמי, אלא התוכן האידיאולוגי, או יותר נכון, היעדרו המוחלט. רק לא ביבי, ממלכתיות, ואפילו מאבק בשחיתות הם לא אידיאולוגיה מכוננת. מרכז קיצוני אינו תחליף למה שמאפיין כל שמאל, בכל מדינה: סדר יום כלכלי סוציאל-דמוקרטי סדור, מאבק בגזענות על כל סוגיה, סדר יום אזרחי מגה-ליברלי פורץ דרך המקדש את זכויות המיעוט, וחתירה להסדר מדיני וחזון של שלום במקרה שלנו.
כל אלה נעדרו ונעדרים כליל ממה שהיה גוש "השינוי". הם נעדרים גם בתקשורת המכונה שמאלנית, זו שמראיינת את הכהניסט איתמר בן-גביר באובססיביות ומנרמלת אותו חזור ונרמל, זו שבאופן מובהק וקולני העדיפה את בצלאל סמוטריץ' הליברטריאן, אויב העבודה המאורגנת וחסיד ההפרטות - על פני אריה דרעי, שאינו סוציאל-דמוקרט, אבל קרוב לשמאל הכלכלי יותר מאחרים במחנהו. שפשפתי את עיניי כשקראתי ש"אולי טוב שסמוטריץ' יהיה באוצר כי הוא ביצועיסט". השיח ה"שמאלני" היחיד בהקשרו היה תקציבים להתנחלויות. שטחיות שכזאת.
שלי יחימוביץצילום: עמית שאבילמה אפילו בארה"ב, המפלגה הדמוקרטית, הענקית והמגוונת, יכולה להיות מחודדת ומאובחנת סביב סדר יום כלכלי שמאלי נרחב, ואילו אצלנו החיה הזאת פשוט לא קיימת? למה השיח האתני בארה"ב מנוהל בידי הדמוקרטים, ואצלנו בורחים ממנו כמו מאש? למה הריק הנורא הזה?
לכן, בהיעדר מנהיגות לחצי העם, האחריות עוברת לציבור. ראשי הרשויות היו סנונית ראשונה יפה ואמיצה. עוד דוגמה למחאה אזרחית: מצעדי גאווה רבי-משתתפים, שיהפכו להפגנות ענק וישטפו את המדינה, הפעם עם מסרים פוליטיים חדים. אין ברירה: הבלתי מונהגים חייבים לקחת לידיהם את הפיקוד על קרב חייהם.
- שלי יחימוביץ היא אשת תקשורת. לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
