לפני זמן קצר התבשרנו על ידי הנשיא דונלד טראמפ, שסיכם לטענתו את הנושא יחד עם נתניהו, על הפסקת מענק הסיוע הביטחוני לישראל. ההודעה הדרמטית הזו אינה ניצחון של העצמאות הישראלית, אלא כישלון קולוסאלי. במקום לאמץ מודל של שותפות כלכלית הדדית, קיבלנו סטירת לחי שממחישה כיצד הפכה ישראל מ"מניית זהב" ל"מניית זבל" בפוליטיקה האמריקנית. הממשלה הבאה תצטרך לאסוף את השברים.
(צילום: מעיין טואף/ לע״מ)
קצת היסטוריה: מאז שנת 1952, אז הועברו 75 מיליון דולר כסיוע אזרחי לקליטת פליטים תחת נשיאותו של טרומן, תמכה ארה"ב בישראל בסכומים משתנים. פעם צבאית, פעם אזרחית ופעם משולבת. הסכומים שאנו מכירים כיום מעוגנים במזכר ההבנות (MOU) שנחתם עוד בתקופת אובמה ואמורים היו לפקוע רק ב-2028.
אלא שהכתובת הייתה על הקיר. כבר בביקורו של נתניהו במאר-א-לאגו מוקדם יותר השנה, הוא הציג לראשונה בפני הנשיא טראמפ את הרצון שלו להתנתק בהדרגתיות מהסיוע הביטחוני, כאשר צוטט בעיתון האקונומיסט "כי בכוונתו להפסיק לחלוטין את התלות בסיוע הביטחוני שישראל מקבלת מארצות הברית - תוך עשור". לדבריו, המהלך "כבר בתהליך". אבל למציאות, ולפוליטיקה האמריקנית, יש קצב משלהן. ביום הבחירות התבשרנו כי הכוונה היא לעצור את התמיכה באופן מיידי.
מעבר לבעיות הכלכליות העצומות שייפלו כעת על משק שגם כך נאנק תחת הנטל, הבעיה האמיתית היא האופן שבו המהלך הזה ייתפס על ידי אויבינו, והיכולת שלנו להסתדר תקציבית.
זה לא היה חייב להסתיים כך
במהלך השנה האחרונה נפגשתי עם בכירים בממשלת ישראל ובכנסת ופרשתי בפניהם תוכנית שהייתה יכולה להוות מודל של Win-Win לכולם. הרעיון היה לשדרג את מזכר ההבנות (MOU) ממודל של תמיכה חד-צדדית לשותפות כלכלית אסטרטגית בהיקף של 12 מיליארד דולר בשנה, שבה ישראל מממנת בעצמה שני שלישים מהמתווה.
כך זה היה אמור להיראות
חקיקת "אמריקה תחילה" (4 מיליארד דולר): שינוי היסטורי לחוק המכרזים הישראלי, שייעגן בחוק רכש ממשלתי במינימום של 4 מיליארד דולר בהעדפה מובהקת לתוצרת ארה"ב.
השקעות קרן העושר (4 מיליארד דולר): הזרמה שנתית של 4 מיליארד דולר מקרן העושר הישראלית ישירות למדד הנאסד"ק ולקרנות חוב אמריקניות, למשך העשור הקרוב.
המחויבות האמריקנית (4 מיליארד דולר): שימור ושדרוג קל של בסיס ההסכם הקיים.
המהלך הזה היה מעניק לנשיא ניצחון תדמיתי וכלכלי מהדהד, משנה את הנרטיב מ"מתן סיוע חוץ" לשותפות עוצמתית שמייצרת מקומות עבודה בארה"ב תחת דגל "אמריקה תחילה". לצערי, הפתרון הזה לא אומץ על ידי מי שהיה צריך לעשות כן, ומשאיר אותנו עם הרבה מאוד סימני שאלה.
ההתקפות יתעצמו
יבואו מי שיגידו, ואולי בצדק, שאם נפסיק לקחת את התמיכה מארצות הברית נוכל להפחית את האנטישמיות או לחלופין נתמודד טוב יותר עם ההחלטה שמגיעה. אני אטען נגד הטיעונים הללו: אם היו עושים את המהלך הזה, שהיה משאיר את הכסף בארצות הברית ומתעדף קניית מוצרים והשקעה בשוק האמריקני, ניתן היה להגיע לאותו מקום. כעת אנחנו ניווכח בעתיד הדי קרוב שלמרות שהכסף האמריקני יפסיק לזרום, מי שמאשים אותנו לא יפסיק – אלא להפך, ההתקפות יתעצמו. בעיניהם זה יוכיח שעם הפעלת לחץ ניתן להקריס את ישראל תדמיתית.
אחד הסיפורים הכי משמעותיים בשבוע האחרון התרחש על רקע הבחירות היצריות במישיגן, בין המועמד הדמוקרטי ד"ר עבדול אל-סעיד לבין המועמד הרפובליקני מייק רוג'רס. בלב הסערה עמדה מודעה של ארגון בשם "הטורקים הצעירים", ארגון פרוגרסיבי ועוין ישראל.
מי שיקליק על המודעה יראה כיצד הם שמים בסלסלה אחת את כל המוטיבים האנטישמיים הקיימים: רואים שם בבירור השוואות שמציגות איך כספי משלם המסים האמריקני נלקחים לטובת ישראל, בעוד האזרח הקטן בארה"ב מופקר. מעבר לטענה השקרית שישראל אחראית (בגלל שלקחה כ-0.05% מהתקציב האמריקני), המסר הוויזואלי במודעה הוא שהישראלים גורמים לאנשים במישיגן לשלם על ביטוח הבריאות שלהם יותר, ובסופו של דבר – כמו בכל תקופה בהיסטוריה – היהודים וישראל אשמים בכל הצרות בעולם.
הממשלה החדשה שתוקם תצטרך לנסות ולשקם מחדש את יחסיה עם הקונגרס ולבנות קואליציה משני הצדדים. לאורך השנים היו נשיאים טובים יותר וטובים פחות, אבל תמיד ידענו להשתמש בכוחנו בקונגרס כדי לקדם מהלכים דיפלומטיים ביחסי ארה"ב-ישראל
ההוכחה המובהקת לנזק התרחשה בשטח: חברת הקונגרס היילי סטיבנס ביקשה מד"ר אל-סעיד, המועמד הפרוגרסיבי, להתנער פומבית מהמודעה הפוגענית כדי לזכות בתמיכתה בכנסייה אפרו-אמריקנית בדטרויט, שם הוא התקשה להשיג תמיכה. בתמורה, אל-סעיד ויתר על תמיכתה והזכיר במפורש שהיא מקבלת כסף מאיפא"ק. רבים שאלו למה שמועמד חפץ חיים פוליטי ידחה קהל בוחרים שבוע לפני הבחירות במקום לגבש אותו סביבו? דעתי היא שהנקודה שמנסה להעביר אל-סעיד היא שישראל כבר לא מניית זהב, אלא מניית זבל. האם מישהו באמת מאמין שמרגע שארה"ב תפסיק להעביר ולו סנט אחד, נראה פתאום התפרצות יוצאת דופן של תמיכה בישראל?
ואכן לא חלפה שעה ויוצר הסרטון, צ'אנק אוייגר הודיע בכבודו ובעצמו שהוא מודה על המהלך אבל זאת אפילו לא ההתחלה....
וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "מפייס הוא אחד שמאכיל את התנין, בתקווה שהוא יאכל אותו אחרון". המהלך שעשה נתניהו, והאופן שבו הוא דיבר אותו החוצה, הוא בדיוק הניסיון הזה. אני בהחלט מסכים שישראל נמצאת היום בסיטואציה אחרת ויכולה לעבור מתמיכה לשותפות, אך במקום זאת קיבלנו קריסה דיפלומטית מפוארת של מערכת יחסים שנוהלה במשך למעלה מ-80 שנה, גם תחת נשיאים מאתגרים לישראל.
ד"ר קובי ברדה צילום: טל גבעוניהממשלה החדשה שתוקם תצטרך לנסות ולשקם מחדש את יחסיה עם הקונגרס ולבנות קואליציה משני הצדדים. לאורך השנים היו נשיאים טובים יותר וטובים פחות, אבל תמיד ידענו להשתמש בכוחנו בקונגרס כדי לקדם מהלכים דיפלומטיים ביחסי ארה"ב-ישראל.
עצוב מאוד שיכול להיות שזה יהיה אקורד הסיום של נתניהו. ככל שתוקם ממשלה חדשה על ידי דמויות כמו איזנקוט, יירשם בראי ההיסטוריה שהמורשת של נתניהו – שנשענה אך ורק על הצד הרפובליקני – תסתיים בנקודת הקצה שלה עם כך שהנשיא הרפובליקני שהכי אוהד את ישראל, הוא זה שיסיים את היחסים המיוחדים בין המדינות.
ד"ר קובי ברדה הוא חוקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומרצה בבית הספר הרב-תחומי (HD) ב-HIT מכון טכנולוגי חולון.
