באחת התגובות לטור האחרון שלי, מישהו ציין שאני בטח לא יודע להגיד בעל פה את "שמע ישראל", רק כי "העזתי" לבקר את פרשנות שר המורשת לפרשת יוסף. אז רק כדי להרגיע - אני יודע. אבל גם אם לא, זה בכלל לא משנה.
גם מי שיודע תפילות בעל פה אמור לקרוא מן הסידור. כדי לא לטעות בלי כוונה. כדי לא להפוך את התפילה לאוטומט. כדי לזכור שלמילים יש משמעות ולא רק לחן. הדת היא הרי לא מבחן זיכרון אלא דרך חיים.
והעיקרון שמוכר היטב לחוכמה היהודית מוכר לא פחות לפסיכולוגים. שם קוראים לזה "רציונליות מוגבלת". אנחנו מוגבלים בזיכרון, בקשב, בשליטה עצמית. ביכולת להבחין בין אמת לשקר ובין רגש למוסר.
לכן יש טקסט. ולכן יש חזרות ותזכורות, שנועדו לאפשר לנו להיות אנושיים ועדיין מוסריים. לא סתם ביהדות חוזרים כבר כמעט 3,000 שנה, בכל אותו שבוע, לאותה פרשה בדיוק. הבעיה מתחילה כשאנשים יודעים לדקלם, אבל שכחו את המשמעות.
צום עשרה בטבת שחל יום לאחר פרסום אותו טור, לא נועד להתאבל על חורבן הבית. זהו היום שבו התחיל המצור הבבלי על ירושלים. והוא צום שנועד להתאבל על ההתחלה. על הרגע שבו כשלנו. לא על האש, אלא על ההצתה.
לא על האבן שנפלה. על השפה, על הזלזול, על השנאה שהפכה ללגיטימית, הרבה לפני שאבן אחת בבית המקדש קרסה.
צדקנות מוסרית, דה-הומניזציה, והצדקה עצמית
חז:ל קראו לזה שנאת חינם. בפסיכולוגיה קוראים לזה שילוב "קטלני" של צדקנות מוסרית, דה-הומניזציה, והצדקה עצמית. פסיכולוגים – תמיד חייבים לסבך. אבל העיקרון זהה.
כשאנחנו בטוחים שאנחנו ב"צד הנכון", אנו מרשים לעצמנו לומר דברים שלעולם לא היינו אומרים אחרת. כי אם אנחנו "מייצגים את הטוב", כל ביקורת נגדנו היא רוע, וכל מי שאומר אותה אויב.
ומילא טוקבקיסטים, או "מובילי דעה" מסורתיים. למרות שאני מכיר לא מעט מהם שצמים. הבעיה שזו כבר לא תופעה שולית, זו שנאת חינם ממוסדת, בשם ה"דת".
כששר האוצר מכנה את נשיא בית המשפט העליון מגלומן אלים ודורסני ואומר שנאלץ לדרוס אותו, בלית ברירה, כמובן, לא מוכן בכל מחיר להודות ששגה בלשונו, זו שנאת חינם. גם אם נשיא העליון היה כזה. על אחת כמה וכמה שהוא לא. אפילו השופט קולה אמר את זה.
מנהיגים שמייצרים עובדות ומחליפים עמדות בהתאם (עיין ערך פלדשטיין) יותר מהר מגרביים. העיקר שהם יודעים לצטט בעל-פה "שמע ישראל". וצמים. שחלילה לא ישכחו לאן שנאת החינם שלהם תוביל
וכששר התקשורת ממהר לפרסם פוסט מחזק ומעודד, ככה "על הדרך", לפני כניסת הצום – זו שנאת חינם. לא "מלחמה על הדמוקרטיה". ואם זה לא מספיק, הוא מוסיף בצאת פוסט מסית נוסף נגד אותו נשיא.
בדומה, כשח"כ אלמוג כהן מגיע לדיון בבג"ץ יום לפני הצום עם חולצה שמבזה את בית המשפט, זו לא מחאה. ולא, זה לא כמו החולצות האדומות בבלומפילד. מחאת אוהדים יכולה להרגיז, אבל זה חלק מהדמוקרטיה. ביזוי סמלי שלטון באופן פופוליסטי בידי נבחר ציבור זה הסתה.
בית משפט שמגן על חופש הביטוי, גם כשזה לא נעים, הוא לא עריץ. הוא עושה בדיוק את מה שבג"ץ אמור לעשות – לשמור על הדמוקרטיה. וממשלה שמגבילה ביקורת ומפיצה שנאת חינם, לא נלחמת על דמוקרטיה, היא מובילה לחורבן. זה לא אני אמרתי. כך אמרו חז"ל.
ואם אנחנו לא מוכנים לראות את זה, גם לדעת את כל התפילות בעל פה לא יעזור לנו. כשנבחרי ציבור מבזים באופן שיטתי כל דבר קדוש, זו הסתה. ונורמליזציה של דיקטטורה.
דוגמה אחרונה – כי יש הגבלה לכמות המילים, לא להסתה של השרים – כששר המורשת מסלף פרשות שבוע ומשתמש באחריות שניתנה לו על ידי הציבור כדי להסית במקום לקרב יום לפני הצום, זו שנאת חינם עטופה בפסוק (שרבים אפילו יוכלו לצטט בעל פה), ולא כלי תיקון.
מנהיגים שמייצרים עובדות ומחליפים עמדות בהתאם (עיין ערך פלדשטיין) יותר מהר מגרביים. העיקר שהם יודעים לצטט בעל-פה "שמע ישראל". וצמים. שחלילה לא ישכחו לאן שנאת החינם שלהם תוביל.
אין לאף אחד זכות בלעדית על היהדות
וזו הנקודה. אין לאף אחד זכות בלעדית על היהדות. אין לאף "צד" מונופול על מוסר. ואין לאף אדם זכות לפגוע ולהסית. לכולנו יש חובה דתית, מוסרית ואנושית – להיות טובים.
לא להשתמש בזהות, ברגש, בפוליטיקה זולה, ובוודאי שלא בדת כדי להצדיק שנאה. מותר לחלוק. מותר לטעות. מותר להחזיק בדעות לא מציאותיות.
דבר אחד אסור. לשנוא חינם – ולטעון שאנחנו אוהבים. זו לא "דעה". זו המשמעות של צום עשרה בטבת. אחד הצומות החשובים ביותר ליהדות. לפי האבודרהם, זה הצום היחידי שלא היה נדחה לו היה יכול לחול ביום שבת, כמו יום כיפור.
אז אם מישהו באמת מחפש מדד ליראת שמיים, הוא לא היכולת לדקלם "שמע ישראל" בעל-פה. הוא איך אנחנו מדברים על מי שלא חושב כמונו. ועד כמה זה באמת יהודי ואנושי.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקאם למנהיגים שלנו לא אכפת מזה, לפחות שיהיה אכפת לנו. כי זו המהות של היהדות, וזו המשמעות של אהבת חינם. לא התפילות שאנחנו מדקלמים או מה שיש לנו על הראש.
ואם צום עשרה בטבת לא משנה משהו קטן ביחס שלנו לאחר – חורבן כמנהגו נוהג – והמוסר נשאר רעב.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
