יש מקומות בתל אביב שאתה עובר בהם במהירות, מביט מהחלון ונועל את הדלתות של הרכב. מקומות שאתה שומע עליהם בלי סוף, אבל כמעט לא דורך בהם. דרום תל אביב הוא אחד מהם. פוליטיקאים משתמשים בו, אנשי נדל"ן מבטיחים לשנות אותו וכתבי חדשות מגיעים אליו כשהמצב מתפוצץ. אבל כדי להבין מה באמת קורה כאן, צריך פשוט ללכת ברגל.
רחוב סלומון, הרחוב המרכזי של אזור התחנה המרכזית הישנה, נמצא במרחק של כמה דקות ממרכז תל אביב - אבל נדמה שהוא והסמטאות הסובבות אותו מהווים יקום אחר. ברחוב אחד בניינים חדשים ודירות בשווי של מיליוני שקלים, וברחוב השני אנשים מעולפים על מדרכה וחנויות חצי ריקות. גם נקודת משטרה יש כאן, ונוכחות לא קטנה של שוטרים. לא שזה עוזר.
סיור במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב
(צילום: מיקי שמידט)
האדם הראשון שפגשנו היה קובי רפאל, בעל עסק "מפתחות", שנמצא כאן כבר 45 שנה. העסק המשפחתי קיים כמעט 90 שנה, אבל למשפחה יש מספר חנויות שעומדות ריקות כבר ארבע שנים, כיוון שאין מי שרוצה לשכור. "פעם זה היה המקום הכי מיוחד בארץ", אמר. "כל התחבורה עברה פה. אם רצית לנסוע מחיפה לירושלים, עברת פה. היו שמועות שחצי מיליון איש עברו פה ביום. אי-אפשר היה ללכת על המדרכה".
היום, אמר, התנועה התחלפה במראות אחרים. "זה לא חוף הים בהרצליה", הוא צחק. "פה אתה רואה הכול. נרקומנים, גנבים, מכות, אנשים שותים, מריבות". למרות נוכחות קבועה של משטרה, פקחים וגורמי רווחה, הוא מתקשה להאמין שמשהו באמת זז: "יש פה הכול, אבל זה לא עובד".
גם שעות העבודה שלו השתנו. "אני סוגר בין ארבע לחמש, משתדל לא להגיע לחושך. זה לא נעים", הסביר. "מישהו שיכור או מסומם, אתה לא יודע איך הוא יגיב. מילה אחת והוא מתהפך, אני מעדיף לא להיות פה".
כמה מטרים משם פגשנו את שרה, דרת רחוב, דקות אחרי עימות עם שוטרים. היא הייתה נסערת, בוכה, והחזיקה בידה הפצועה שלדבריה נפגעה מזכוכית. כשנשאלה מה קרה, פרצה ממנה זעקה: "אתה בא ומבקש עזרה מהשוטר, והוא סוגר את החלונות וגולל כל הלילה בטיקטוק". רגע אחר כך כבר ביקשה שלא נצלם ושנעזוב אותה. ברחוב הזה, גם הזעם וגם השבריריות חיים זה לצד זה.
"עומדים ברחוב, והלקוחות באים"
רוב דרי הרחוב באזור לא מעוניינים לשוחח עם עיתונאים, או שמצבם לא מאפשר לתקשר איתם כמו שצריך. אבל לא נטלי. היא הייתה חדה, ישירה, לרגעים מצחיקה ולרגעים כאובה. היא דיברה מהר, בלי להתנצל, בלי לנסות להיראות טוב. כמו מי שכבר אין לה מה להפסיד.
השיחה המצמררת עם נטלי
(צילום: מיקי שמידט)
הסיפור שלה מתחיל בבן זוג שהיה מכור להרואין. "ניסיתי לעשות לו גמילה. זה לא הסתדר. רבנו באותו יום, הוא ביקש שאני לא אלך. הלכתי. בערב התקשרו אליי ואמרו לי שהוא מת", היא עצרה לרגע והמשיכה: "לקחתי את זה קשה. הייתי בדיכאון. רציתי ללכת אחריו".
בדרך לקבר שלו, סיפרה, תפסה טרמפ עם אדם שהשתמש בסמים. הוא שאל אם היא משתמשת והיא אמרה שכן, למרות שלא השתמשה אז. "רציתי למות", הסבירה בפשטות מצמררת. "באותו יום ניסיתי הרואין בפעם הראשונה. חשבתי שזה יהרוג אותי. זה לא הרג אותי". משם הכל הידרדר.
היא עברה בין תקופות של ניקיון מסמים לבין נפילות. חמש שנים, לדבריה, הייתה נקייה. עבדה, תפקדה, החזיקה מעמד. ואז נפלה שוב. היום היא משתמשת בפנטניל. כשנשאלה מה הסם נותן לה, חייכה חיוך עייף: "הוא לא נותן, הוא רק לוקח. אבל בשנייה שאני משתמשת, אני מתנתקת".
מה זה אומר להתנתק? "העיניים נעצמות. הכול נעלם. שעה את לא קיימת. לא מרגישה. לא כואב. הכול טוב". אחר כך היא חוזרת למציאות. הרחוב, הגוף, הרעב, החובות, הלקוחות. כדי לממן את ההתמכרות היא עוסקת בזנות. "עומדים ברחוב. הם באים", היא הסבירה. "כולם. מכל הסוגים. מכל המדינות. גם עם חליפות של שופטים. גם אנשים שאתה לא תאמין".
"פעם הייתי עושה 700 שקל. היום 100. לפעמים 50", היא עצרה וחידדה: "כשאני בקריז ואין עבודה, אני אגיד כן גם ל-50. הם רואים שאת לא מרגישה טוב. שאת צריכה את הכסף. תופסים אותך בביצים". לפעמים, סיפרה, היא גונבת כסף מלקוחות שפגעו בה או השפילו אותה. "לא יהיה לך איך לחזור הביתה. אתה נותן לי להרגיש שאני לא שווה כלום? אני אתן לך לצאת בלי כלום".
כשנשאלה אם יש לה חברים, היא כמעט צחקה. "בסמים אין חברים", אמרה. "את יושבת עם מישהי, מעשנת איתה, עוזרת לה. נרדמת רגע, קמה ואין תיק, אין כסף, אין סמים. לקחה הכול".
גם ביטחון אישי אין לה: "אונס? אלימות? קורה. מה אני אעשה? אני אתנגד ואמות, או שאני אסתום את הפה?" לפעמים, אמרה, היא רואה ניידת ומנסה לעצור אותה. "אני אומרת להם, הבן אדם פה, עכשיו. והם אומרים לי ללכת להגיש תלונה בתחנה שרחוקה מכאן".
כשמדברים על הילדים, הקול נהיה אחר. היא אמא לשניים, אבל הם לא איתה. בן אחד באומנה, הבת נלקחה ממנה מיד אחרי הלידה. "אני לא מכירה אותה", אמרה וסיפרה שילדה כשהיא בקריז: "ילדתי אותה ככה. קמתי והלכתי. את הבן הייתי רואה פעם. פעמיים בשבוע לתשע שעות".
האם היא רוצה לראות אותם? "מאוד". האם היא רוצה להיגמל בשבילם? "כן". אחרי שתיקה קצרה הוסיפה: "אבל קשה". כשסיפרה שהבן שלה מדליק נר לבריאותה, העיניים שלה כבר דמעו. כשנשאלה מה הייתה אומרת למי שלא ניסה סמים, היא ענתה מיד: "שלא ינסה".
"הילדים שלי בטוח לא יגורו פה"
לא רחוק ממנה עמד אריה, הבעלים של "שווארמת ראש העיר". גם הוא מהוותיקים. העסק שלו שרד לא רק משברים כלכליים, אלא גם שני פיגועי התאבדות שאירעו במקום בעבר. "הייתי פה בשניהם", סיפר. "באחד המחבל נכנס לחנות. בשני היה לי שומר, אז הוא עשה את זה בחוץ".
איך ממשיכים אחרי דבר כזה? אריה משך בכתפיו. "מה תעשה? ממשיכים", אמר. "אחרי שאתה מקבל כאלה מכות, אתה כבר לא פוחד".
גם הוא רואה את הרחוב מתפורר: "יש פה כל הזמן אלימות. אנשים מסכנים, בעייתיים, רצים אחרי הסם". ובכל זאת הוא נשאר. "זה נכס של המשפחה. אנחנו 50 שנה פה". כשנשאל אם היה רוצה שילדיו יגורו כאן, השיב מיד: "לגור פה בטוח לא".
וזו תמצית הסיפור של דרום תל אביב. גם מי שחיים כאן לא בהכרח מאמינים שזה מקום לדור הבא. מי שמתפרנסים כאן לא בטוחים שיש עתיד. מי שנפלו לכאן מתקשים לצאת. כולם כבר שמעו על התוכניות: מגדלים, משרדים, תרבות, רכבת קלה, התחדשות עירונית. ברחוב עצמו, בינתיים, השינוי איטי בהרבה.
למרות הנוכחות המשטרתית הבולטת באזור, עם ניידות שחולפות ללא הפסקה, שוטרים ופקחים שמסתובבים ברחובות ומבצעי אכיפה נקודתיים, בשטח נדמה כי השליטה האמיתית עדיין חומקת מהידיים. במרחק מטרים מניידת עומדים משתמשי סמים בגלוי, קטטות מתפתחות, נשים זועקות לעזרה ובעלי עסקים מספרים שהמצב רק מחמיר.
הסוחרים הוותיקים מדברים על מעצרים זמניים, נראות גבוהה ופעילות שמרשימה למראית עין, אך אינה משנה את המציאות היומיומית. המשטרה נמצאת ברחוב, אבל הרחוב ממשיך להתנהל לפי החוקים של עצמו.
