הפסקת האש שעליה הוכרז במהלך החג לא הביאה איתה רגיעה אלא בעיקר מבוכה ובלבול. דווקא אחרי שבועות של מתיחות, אזעקות וריצה למקלטים, העצירה הפתאומית יוצרת תחושה חמוצה וחוסר בהירות, לכן כעת כשהרעש שוכך לרגע, זה הזמן לעצור ולהביט בתמונה הרחבה כי בתוך הערפל, אסור לפספס את העובדה הבסיסית והיא שמדינת ישראל, יחד עם שותפיה, השיגה הישגים חסרי תקדים מול איראן: פגיעה עמוקה במערך ההגנה האווירית, השמדת תשתיות טילים וכטב"מים, ופגיעה במערכי הפיקוד והשליטה.
זה ממש לא אירוע טקטי אלא שינוי מאזן אזורי וההשפעה כבר ניכרת, גם בזירה הצפונית, תחת הלחץ הגובר, חיזבאללה מתקשה להמשיך בלחימה עד כדי ניסיונות לקשור בין הזירות ולכפות הפסקת אש רחבה יותר.
על הרקע הזה, המבוכה לגמרי מובנת אבל היא גם מטעה, למדנו בשנתיים האחרונות שלא תמיד יש בידינו את התמונה המלאה ושישנם תהליכים עמוקים ושיקולים רחבים שחלקם סמויים מן העין, ההבנה הזו היא לא חולשה, אלא תנאי להבנה מפוכחת של המציאות.
בתוך המציאות הזו, דבר אחד ברור לחלוטין עוצמתה של מערכת הביטחון הישראלית. אנשי המודיעין, חיל האוויר, מערך ההגנה האווירית ופיקוד העורף פעלו בדיוק, בנחישות ובמסירות יוצאת דופן.
למביט מהצד זה עלול להראות כמו אוסף זירות: איראן, לבנון, עזה ויהודה ושומרון אבל למעשה זו מערכה אחת, מול אויב אחד שמשנה צורה ומי שחושב שהמערכה נגמרת באיראן טועה.
בצפון מתנהל קרב מתמשך, רחוק מסיום, לצערנו למרות המהלומות החזקות חיזבאללה עדיין לא הורתע לחלוטין וכדי לתקן את המצב צריך להכיר באמת.
בלבנון האחריות היא שלנו בלבד
ישנו הבדל מהותי בין הזירות, בעוד באיראן פעלנו בשיתוף פעולה עמוק עם ארצות הברית, בלבנון האחריות היא שלנו בלבד, לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך לפעול שם עד ליצירת מציאות ביטחונית חדשה.
הזיכרון הישראלי צרוב היטב במחיר השהייה בלבנון, הבריחה החפוזה באישון ליל בשנת 2000 היא תזכורת למה קורה כשאין אסטרטגיה, אם נידרש לפעול שם לאורך זמן זה חייב להיות אחרת: מדויק, חכם ועם יעד ברור של מניעת התבססות מחודשת של חיזבאללה.
הזיכרון הישראלי צרוב היטב במחיר השהייה בלבנון, הבריחה החפוזה באישון ליל בשנת 2000 היא תזכורת למה קורה כשאין אסטרטגיה, אם נידרש לפעול שם לאורך זמן זה חייב להיות אחרת: מדויק, חכם ועם יעד ברור של מניעת התבססות מחודשת של חיזבאללה
המטרה המרכזית היא תושבי הצפון ולכן נדרשת פעולה כפולה: המשך מהלך צבאי נחוש לצד השקעה אזרחית משמעותית, הצפון חייב להפוך למוקד משיכה, לא לאזור שתושביו בורחים ממנו.
הניסיונות האיראניים לקשור בין לבנון להפסקת האש, והדיווחים על עצירת תנועת השיט במצר הורמוז, הם לא סימן לעוצמה אלא למצוקה, כשהלחץ עובד האויב מחפש לעצור את המערכה בתנאים שנוחים לו וזו בדיוק הנקודה שבה אסור להתבלבל.
דוידי בן ציוןהשורה התחתונה ברורה: התקדמנו הרבה, אולי יותר מכפי שנדמה, אך ישנה עוד דרך ארוכה לפנינו.
מלחמת "שאגת הארי" יצרה הזדמנות אסטרטגית נדירה לחיזוק השותפות עם ארצות הברית והתקרבות למדינות המפרץ השפויות, אבל הזדמנות היא עדיין לא ניצחון, כדי לנצח באמת לא די בהצלחות מבצעיות ונדרש גם מאמץ תודעתי והסברתי לשמר את התמיכה כלפי ישראל בארצות הברית, לחזק את הבריתות ולספר את הסיפור שלנו לעולם באופן ברור ואמיץ.
וינסטון צ'רצ'יל אמר לאחר הניצחון באל-עלמיין: "זה לא הסוף, ואפילו לא תחילת הסוף אבל אולי זהו סופה של ההתחלה".
הפסקת האש הזו היא לא קו סיום אלא מבחן ליכולת שלנו לא להתבלבל מהעצירה, ולהמשיך קדימה בנחישות עד להכרעה.
הכותב הוא סגן ראש מועצה אזורית שומרון
