מוצאי שבת. אני בבית מקלידה את הטור הזה. במהלך החדשים האחרונים נהגתי לצאת במוצאי השבתות לנאום במוקדי הפגנות המחאה מקפלן, צפונה ודרומה, נגד ההפיכה המשטרית שמנסה הממשלה בראשות בנימין נתניהו ושר המשפטים שלו יריב לוין לכפות עלינו, מיום כינונה לפני כתשעה חודשים.
סערת דיזנגוף - טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• זו לא הייתה תפילה. זו הייתה התרסה
• תחת כפייה חילונית
• אנחנו, ולא בג"ץ, נצטרך למנוע הפרדה
• יש מקום לכולם. גם לתפילה בהפרדה בדיזנגוף
כשפנו אליי ממש בראשית ההפגנות, סירבתי לבקשות. למרות הביקורת שלי על הממשלה ועל העומד בראשה, לא ראיתי את עצמי מזדהה עם הקבוצות של "הדגלים השחורים", שלימים כינו עצמם "כוח קפלן". חלפו עוד שבועות אחדים, עד שהבנתי שני דברים. האחד - ש"המחאה" מורכבת מ-270 גופים שונים, ו"הדגלים השחורים" מהווים חלק קטן ממנה, והשני - שמקומו של הימין הליברלי, שאני נמנית עימו, קריטי במחאה הציבורית העצומה.
ואז הצטרפתי. בנאומי הראשון בקפלן ציטטתי את זאב ז'בוטינסקי וגם את מנחם בגין. בעיקר התייחסתי לדבריהם על עצמאות המשפט ועל עליונות המשפט, זאת בניגוד לניסיונות של נתניהו להרוס, להחריב, לאבד ולהשמיד את מערכת המשפט ואת שומרי הסף. נתניהו וחברי ממשלתו, רבים מהם כהניסטים, משיחיים, חלקם הומופובים החותרים למדינת הלכה, רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהערכים הליברליים והממלכתיים, אלה שהינם בבסיס תנועת הליכוד.
עוד ועוד אנשי ימין ליברלי מצאו את עצמם במקום שבו אני מצאתי את עצמי. הדברים באו לידי ביטוי בסקרים. ההפיכה המשטרית נבלמה. התיקון לעילת הסבירות עבר, אבל השינויים האחרים - נעצרו. אלא שבשבועות האחרונים, השתלטה מחדש רוח "הדגלים השחורים" על המחאה. זו הרוח של ההפגנות בבלפור מאז, שמעטים הזדהו איתן, למול הפגנות מאות האלפים, במשך 39 שבועות, ב-150 מוקדים.
הזדעזעתי נוכח הקרנת תמונותיו של נתניהו במדי אסיר על כלא אלקטרז, צמרמורת חלפה בגופי. הם השתגעו? תהיתי. אנחנו יורים לעצמנו ברגל, לחשתי לעצמי. בלב. ואז, בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "60 דקות" אמרה טייסת מסוקי הקרב הראשונה, רס"ן שירה אטינג מ"אחים לנשק", את המשפט הנורא: "טייסים שמפציצים בתים בידיעה שעלולים להיהרג ילדים...". הייתכן? כך אמרה? אלה דברים המשמשים נשק בידי אויבינו. עוד ירייה ברגל לעצמנו. הפעם משמעותית יותר, אמרתי לעצמי בקול רם. בלב.
לימור לבנתצילום: יובל חןואז הגיע יום כיפור. מה שקרה בכיכר דיזנגוף החל ללא ספק כפרובוקציה של אנשי "ראש יהודי" שבאו כפי שהעיד יותר מפעם אחת היו"ר שלהם ישראל זעירא כדי לגרום להדתה של החילונים התל-אביבים. זה מעצבן גם אותי. תחיו איך שאתם רוצים, אבל אל תתערבו בחיינו. אלא שבעיניי לא פחות חמורה ההתנהגות של המפגינים אשר הגיעו בערב היום הקדוש ביותר ביהדות, חלקם לבושי חולצות של "אחים לנשק", חלקם לבושים בחולצות "דמוקרטיה", שראו עצמם כשומרי סף, שוטרים, פקחים, והחלו לריב עם המתפללים. נשבר לי משהו בלב. נכון יותר, נשבר לי הלב.
כעת אני נושאת תפילה אחת. התפילה היא שהקיצוניות מאף צד לא תנצח. הקריאה היא לאנשי המחנה שלי, הימין הממלכתי הליברלי. אם נשאיר את המגרש ל"דגלים השחורים" תחת כל כינוי שהוא, תהיה רק הקצנה. אם נצטרף להפגנות, ברוח יהודית וליברלית - אני מאמינה שיש סיכוי לצמצם את הקצוות. ולו למען הסיכוי הזה, בימים האלה של חול המועד, לפני שמחת תורה, קומו, גם אתם שעד היום לא קמתם, ועשו מעשה.
- לימור לבנת כיהנה כשרה מטעם הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 01.10.23
