במשך שנה נלקחה ישראל אל מסע של טירוף. רוחותיהם של קנאי ירושלים במאה הראשונה לספירה הכו את ממשלת ישראל בדיבוק. בעוד אויבינו מתכננים את מעשי הטבח, בעודם בוחנים את הגדרות, מביטים בצילומי הקיבוצים, סופרים את המחסניות ומכינים את מטולי האר.פי.ג'י, בעודם עוסקים בשיטוי אקטיבי של הדרג הצבאי והמדיני - ישראל עסקה בשורת יוזמות קיצוניות, דמגוגיות, ובעיקר חובבניות לשינוי המשטר הדמוקרטי.
היו אזהרות. ראש אמ"ן שיגר ארבעה מכתבים לראש הממשלה בנימין נתניהו והזהיר שאויבינו מזהים שעת כושר "היסטורית" למלחמה; שר הביטחון יואב גלנט נאם לאומה והתריע שההפיכה המשפטית היא סכנה מיידית לביטחון המדינה. כל אדם שישראל יקרה לו ברחבי העולם, מנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ועד לאחרון בכירי מערכת הביטחון, קרא לממשלה להגיע לפשרה ולהסכמות סביב חוקי ה"רפורמה".
2 צפייה בגלריה
נשיאת העליון היוצאת חיות, שר המשפטים לוין וראש הממשלה נתניהו
(צילום: יאיר שגיא, שלו שלום, מארק ישראל סלם)
אך מונחים בידי שנאה יוקדת ממש ("אני מזלזל בפחדים שלך", אמר שמחה רוטמן), חמושים באיוולת פוליטית ומצוידים בהבנה משפטית רדודה, הסתערו קנאי ירושלים 2023 (יריב לוין, נתניהו וחבריהם) על מערכת המשפט הישראלית. החובבנות וההבנה המשפטית האפסית אינן שנויות במחלוקת כלל; כל מה שצריך הוא לקרוא את דבריו של השופט העליון נעם סולברג, שהציג דעת מיעוט וסבור היה שאסור לבג"ץ בכלל לדון בחוקי היסוד. אפילו סולברג, שלא היה פוסל את ביטול הסבירות, כותב על החוק בהכרעה שפורסמה אתמול (שני): "יוזמי החוק ביקשו להיתלות בדבריי, ואף כּינו אותו 'מתווה סולברג'. אילו הייתי מכהן כחבר בבית המחוקקים, לא הייתי תומך בתיקון, חסרונותיו עולים על מעלותיו".
ניסיונות הספין (למה בית המשפט העליון מפרסם את ההחלטה כעת; הרוב דחוק וכו') לא יעזרו. אחרי 7 באוקטובר, אחרי שספרנו את מתינו, כאשר האומה כולה במלחמה, מוטלת עלינו חובה לשאול ולזעוק: מדוע? על מה בדיוק שוסעה החברה הישראלית במשך שנה שלמה? כדי לשפר איזה מנגנון ממשלתי? ובעבור איזו החלטה או מהלך יצאה לדרך ההפיכה המשפטית?
אפשר וצריך לומר מה לא עשתה הממשלה בשנה המבוזבזת הזו: איש משריה לא התקשר לראש מועצת שלומי, גבי נעמן, ושאל אותו כמה ממ"דים נבנו השנה לקראת מלחמה עם חיזבאללה (כמעט כלום). אף אחד מהם לא הרים טלפון לראש מועצת שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, ופעל להרחבת כיתות הכוננות. ליבשטיין נרצח בידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. גם הבן שלו, ניצן, נרצח. ישיבות הממשלה והקואליציה עסקו בחבילת חקיקה מגוחכת, הזויה, משתנה לפרקים; הם לא עסקו מעולם בהרחבת מערך המילואים, או באזהרות ראש אמ"ן על סיכוי גובר למלחמה אזורית. מלחכי הפנכה נשלחו לאולפנים ללעוג למי שהתריע בשער, נניח הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט.
כל האירוע נוהל בדרך חובבנית פוליטית, חנוקה מרוב היבריס. בכירי הליכוד לא תודרכו על תוכניותיהם של לוין ורוטמן. הם גילו ממסיבת העיתונאים המרה ההיא ב-4 בינואר 2023 את המהלך החשוב ביותר של הקואליציה - זו שרק באה לעולם. רבים מהם הבינו, לחרדתם, שלוין מתכוון לשחק בזאר טורקי על הדמוקרטיה הישראלית עצמה: להתחיל בלהציע דיקטטורה של הרוב - ואז, אולי, להתפשר. זו לא דרך לנהל חנות מכולת, ובטח שלא המסלול לרפורמה חוקתית אמיתית.
הישראלים הפנימו במהירות שהממשלה לוקחת אותם לאסון. ב-98 הסקרים האחרונים (מאז 16 במרץ) לא הצליחה הממשלה להגיע לרוב של 61 מנדטים. הליכוד התרסק, ושליש מבוחריו התנגדו באופן עקבי להפיכה. מעמדה של ישראל נפגע קשות בעולם; במקום שהסיפור המרכזי הקשור בה יעסוק בתהליך השלום עם הסעודים, האיום האיראני, ההתחמשות של חיזבאללה או המהלכים של חמאס, הכותרות דיברו על רצונו של נתניהו בכוח, ועוד כוח, בלתי מרוסן. הכלכלה הישראלית נפגעה באורח עמוק, משערי הבורסה בתל אביב, דרך שער השקל וכלה בכניסות משקיעים לישראל. החוזה הישראלי - דמוקרטית ויהודית - הופר.
כל זה, יגידו חסידיה המתמעטים של ההפיכה, הוא בכלל בגלל המחאה. אילו החברה הדמוקרטית הישראלית הייתה מתגלגלת על גבה, מניפה את ידיה באוויר וצועקת "אפשר להשמיד אותי", הכול היה פשוט נפלא. הבעיה, הם מתחכמים, איננה תוכנית לוין-רוטמן-נתניהו, אלא התגובה. ועל כך אפשר רק להשיב באזכור דבריו של לוין בעצמו, שהודה ש"הייתה טענה אמיתית" באמירתם של אלה שאמרו ששליטת הממשלה והכנסת בבית המשפט העליון איננה יכולה להתקיים בדמוקרטיה - ולכן היה צריך לתת לכך "מענה". במילים אחרות, שר המשפטים הביא בפני ישראל תוכנית עם איזה פגם זעיר, קטנטן: היא רק מבטלת את הדמוקרטיה.
איך דמוקרטיה מנצחת? היא מנצחת בכך שהציבור מגן על ערכיה המקודשים. רונלד רייגן נהג להזהיר שהחירות היא רק במרחק דור אחד מהתחסלות. דור אחד שישמוט את הכדור, שיוותר על חובתו - והחירות הפוליטית, הנדירה כל כך, תתפוגג. ניסיון ההפיכה נפל על הדור הלא נכון. זהו הדור שיצא לרחובות מיד, ונשאר בהם במשך חודשים רבים. זו המחאה, המחאה שהסתערה בליל 26 במרץ וחסמה בגופה את הצעד הרודני של פיטורי שר הביטחון.
אלו הם הליכודניקים, אלה שהצביעו ברגליים ובסקרים. הם גילו את האומץ הנדיר ביותר בפוליטיקה: לא לתמוך במדיניות של המחנה הפוליטי שממנו באו. אילולא בוחרי הליכוד שהפכו את ה"רפורמה" לאסון פוליטי, כל התוכנית הייתה עוברת בחודש פברואר. זו נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שסימנה את הקו בחול, ואמרה את האמת על תוכנית לוין, ללא מורא, ללא משוא פנים. זו היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, שלא התקפלה אל מול הלחץ הכבד של הממשלה, וגם לא התפטרה.
נדב אילאביגיל עוזידמוקרטיה לא מנצחת באמצעות אירוע כוחני, גם לא פסיקה מוצדקת של בג"ץ. זה לא הזמן להיבריס של מתנגדי ה"רפורמה", ובטח שלא לחגיגות. דמוקרטיה מנצחת במעורבות קבועה ועמוקה של אזרחיה במערכת הפוליטית והחברתית שלה. בהגדלת השוויון בהזדמנויות, הכרה בעוולות שהיא מחוללת וניסיון לתקנן. היא מנצחת בהסכמות רחבות, ברפורמות אמיתיות - גם ובעיקר במערכת המשפט, שזקוקה להן בהחלט. היא מנצחת כאשר מגלים נאמנות בלתי מתפשרת ללהבה הדמוקרטית, לישראל כביתו של העם היהודי, ובמקביל מוכנים לשבת, לדבר ולהסכים.
הדמוקרטיה מנצחת כאשר זוכרים מה חשוב, לכולנו. והנה מה שחשוב: 133 ישראלים נמצאים כעת בשבי הנורא של חמאס. חובתנו להחזיר אותם. צבא חמאס ביצע פה ניסיון לרצח עם והוא רוצה להשלים את המלאכה. חובה להשמיד את יכולותיו כולן, כדי שכולנו נחיה פה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.01.24
