כהרגלו, מיכה שטרית ניסח את זה הכי טוב: "בלי רשימה ארוכה של קניות, אל תצא לסופרמרקט הגדול של החיים". אבל במערכת הביטחון לא היו זקוקים לשיר וגם לא לסיום המלחמה כדי להגיע כבר עכשיו עם דרישות לתוספת של עשרות מיליארדי שקלים בשנה לבסיס התקציב. אלא אם פתאום תנחת בירושלים חללית של כסף, מדובר בהחלטה גורלית, שתשפיע על כל אחד ואחת עד לסוף העשור לפחות, אם לא יותר: מחינוך נורמלי, דרך מערכת בריאות (גוף ונפש) תקינה ועד לבניית תשתיות קריטיות עבור מדינה מתקדמת.
מן הסתם, צבא חזק ומתקדם זה לא מוצר שמזמינים בעלי אקספרס ומלחמה רב-זירתית היא לא מנת שווארמה בלאפה. אין חולק שההרתעה הישראלית זקוקה לשיקום אחרי שספגה מכה אנושה. אבל כאן גם טמון המוקש: הסיבה שבגינה המערכת זקוקה לכל זה היא, ואין דרך נעימה לכתוב זאת, שהיא נכשלה - וגם זה בלשון המעטה.
לכן, לפני שממהרים לשעבד את העתיד של דור שלם, צריך לשאול בכנות: אם המערכת דורשת הקרבה ממשית בכל התחומים, מה בכוונתה, אם בכלל, לעשות אחרת? האם זה מוסרי שאותם אנשים שכבר "לקחו אחריות" וטרם התפטרו, יהיו אלה שיציגו דרישות כל כך מרחיקות לכת, לפני תחקיר, הפקת לקחים וגיבוש תפיסת ביטחון חדשה? עם כל הכבוד - והוא בהחלט ישנו - זה לא קצת חצוף?
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• משפט הראווה של האג
• מקצצים בכבשת הרש של התרבות
• ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת
ולפני שזורקים לחלל האוויר שמות מפוצצים וסכומים דמיוניים, חשוב להדגיש שוב: הסיפור הוא לא רק כמה עולה מיירט "קלע דוד" וכמה "מעיל רוח". לשני אלה אין שום קשר, למשל, לעובדה ששתי המלחמות האחרונות מול חמאס, חרבות ברזל ושומר החומות, יסודן במחדל מהדהד שאפשר לאויב להפתיע. למעשה, שומר החומות כולו התברר ככישלון: כל שירי ההלל שנקשרו לפגיעה במנהרות, לדוגמה, מתגלים בימים אלה כבדיחה לא מוצלחת.
בנוסף, הפרטים המטלטלים שחשפו עמיתיי רונן ברגמן ויואב זיתון במוסף "7 ימים", על אודות הפיאסקו המבצעי ב-7 באוקטובר, לא נעוצים בשום מצלמה חדישה או חיישן נדיר. כשבבור הפיקוד נאמרו המילים הבלתי נתפסות "אוגדת עזה הוכרעה", זה לא קרה בגלל שמישהו התקמצן על צה"ל.
לפי הדיווחים, ראש הממשלה ושר האוצר מתנים את התוספות - ושוב, לא מדובר רק על שנת 2024, שהיא מקרה שונה ודחוף - בהקמת ועדה שתבחן את "צורכי הביטחון". הבעיה היא שההצלחה המבצעית הכי גדולה של צה"ל בדור האחרון היא מסמוס ונטרול הוועדות לסוגיהן. דוח ועדת לוקר ב-2015, שבחן את תקציב הביטחון, נקבר תוך פחות מיממה מרגע פרסומו. מרוב המסקנות של ועדת ברודט, מ-2007, אפשר היה להכין עפיפוני נפץ.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס בסוף כל מסמך שכזה יושבים גנרלים ושופרות אחרים באולפנים ומזהירים מקטסטרופה. על הקשר בין הקטסטרופה לתרבות הארגונית הגרועה של צה"ל, שבה לדוגמה ממנים ראש אמ"ן שלא היה עשור (!) בתפקיד שטח, הם פחות מתעכבים.
כל ניסיון להטיל ספק בשורת המקהלה הביטחונית מועד לפורענות, ובזמן מלחמה זה בוודאי לא מחליק בגרון. אלא האמת נותרת במקומה: למערכת הביטחון יש תפקיד אחד ויחיד והיא נכשלה בו באופן מצמרר ב-7 באוקטובר. לכן לענות "אמן" ומיד לכל דרישותיה זה לא פטריוטיזם. ההפך: ללא שינוי מהותי ועמוק, גם הפיכתה של ישראל לספרטה נחשלת לא בהכרח תמנע עוד אסון.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet
פורסם לראשונה: 00:00, 15.01.24
