קשה היה לפספס את שער האקונומיסט אתמול: דגל ישראל תקוע באדמה מדברית כשמאחור משהו שנראה כמו הריסות עזה, מזג אוויר סוער עם רוח חזקה שמאיימת לעקור את המקל מהאדמה, ורק מקל אחר, קטן יותר, עוד מחזיק את הדגל נטוע בקרקע. הכותרת: ישראל לבד.
זה כמובן מגיע על רקע המתקפות הבינלאומיות על ישראל: קנדה הודיעה שהיא מפסיקה את יצוא הנשק לישראל, איטליה הודיעה גם על הפסקת יצוא הנשק, שר החוץ של האיחוד האירופי הודיע על הסכמתן של מדינות האיחוד להטלת עוד סנקציות על המתיישבים ביו"ש, כך גם האמריקנים. בריטניה שוקלת להפסיק העברות נשק אם ישראל לא תאפשר ביקורים של מחבלי הנוח'בה בכלא. כבר הרבה זמן שהם לא אנסו ושחטו. מישהו צריך לבדוק מה איתם.
לא מדובר רק בעיצומים, איומים וסנקציות. נראה שמדינות העולם להוטות להפריע לישראל לנצח את הטרור החמאסי. כשהן לא מאיימות ישירות על ישראל, הן מסייעות בעקיפין לחמאס ומצניחות סיוע לעזה – ירדן, מרוקו, גרמניה, ארה"ב, צרפת, בריטניה ואחרות לא נרתמו מעולם לעזרת מישהו כמו שהן נרתמות לטובת העזתים, וברקע כל הזמן מרחף האיום בהכרה במדינה פלסטינית.
ישראל כבר ידעה "צונאמים מדיניים" בעבר. אפשר לציין לפחות ארבעה כאלו: במארס 2011 נשא אהוד ברק נאום במכון למחקרי ביטחון לאומי שבו הזהיר מפני צונאמי מדיני בעקבות תודעה בינלאומית להכרה במדינה פלסטינית. ברק כמובן הציע לנקוט יוזמה מדינית משלנו, כלומר - כניעה, כדי למנוע את "הצונאמי"; מספר שנים אחר כך בוועידת כלכליסט, הזהירה ציפי לבני מהאידיאולוגיה המתנחלית שמביאה עלינו צונאמי מדיני והציעה "לפעול מול הנציגות הפרגמטית" כדי להגיע ל"הקמת מדינה פלסטינית כפתרון השלם והמלא לעם הפלסטיני כולו". דבר דומה קרה ביוני 2015, וגם ב־2020, רק ששם זה היה לא בגלל "קיפאון" מדיני, אלא בגלל דרך מדינית שהעולם לא התלהב ממנה - החלת ריבונות ביו"ש.
נראה שמדינות העולם להוטות להפריע לישראל לנצח את הטרור החמאסי. כשהן לא מאיימות ישירות על ישראל, הן מסייעות בעקיפין לחמאס ומצניחות סיוע לעזה
את כל הצונאמים עברנו בשלום וניתן לשער שגם את הנוכחי נעבור. יש מספיק סיבות להאמין בכך: מדינות רבות שמפגינות עוינות כלפי ישראל עושות זאת מתוך חולשה שלהן - אירופה נכבשה תחת איסלאם רדיקלי ומנהיגיה מבקשים להרגיע את הקהל הזה; יחסית למה שקורה בעזה, המפרציות שקטות בביקורת שלהן על ישראל והסכמי אברהם נראים די יציבים; חלק מהמדינות מנסות לעזור למחלקת המדינה האמריקנית במאמציה המשותפים עם בלינקן, שומר ואחרים לנגח את ישראל. הן מבינות את הסיטואציה היטב: מעמדם של האמריקנים תחת שנות ביידן ואובמה נפגע - האיראנים לא מתרשמים מארה"ב, פוטין לא נבהל ממנה ויש עוד שלא לוקחים אותה ברצינות. כשזה המצב, ישראל היא, כביכול, השחקן היותר חלש שאמריקה מנסה להפגין שרירים על חשבונו. אבל לא מדובר רק במה שקורה מעבר לים שמחזק את ההנחה שישראל תצלח את האתגר הזה. הצונאמי המדיני הנוכחי פוגש את הציבור הישראלי מאוחד יותר מתמיד ביחס למענה שצריך לתת למתקפה הבינלאומית. רוב מוחלט של הישראלים מרוכז כעת בהשמדת חמאס ובהחזרת החטופים. את הישראלים מטרידה הרבה יותר שאלת ההתמהמהות בכניסה לרפיח מאשר דעתה של איטליה על העזתים. המחאה של "צו 9" לעצירת כניסת הסיוע לעזה נחשבת לאחת המחאות הצודקות מאז הקמת המדינה, והרעיון של הקמת מדינה פלסטינית מעביר חלחלה בקרב רוב הציבור הישראלי. הצונאמי המדיני הזה פוגש קיר ברזל ישראלי יצוק.
נווה דרומיבימים אלו ישראל משנה את מפת המזרח התיכון. בעולם מתוקן זה משהו שאולי ארה"ב הייתה חותרת לעשות. אבל בעולם שבו ישנה עדיין אנטישמיות, בעולם שבו עזה רוויית המחבלים מקבלת סיוע מוצנח מהאוויר, שבו ארה"ב מסירה סנקציות מהאיראנים ומטילה אותן על מתיישבים ביו"ש - האחריות לשינוי מפת המזרח התיכון והמאבק באיסלאם הרדיקלי למען המערב והדמוקרטיות הפכה למשימה שניצבת לפתחם של היהודים. תמיד היינו אור לגויים, כנראה גם הפעם.
פורסם לראשונה: 00:37, 22.03.24
