אי־שם מעבר לקירות העבים של האולד אקזקיוטיב, הבניין האפור שמאכלס את משרדי המועצה לביטחון לאומי בוושינגטון, הופיעה אתמול על צג המחשב הודעתו של ראש ממשלת ישראל שאסר על שליחיו, רון דרמר וצחי הנגבי, להמריא לשיחות בבית הלבן. לרגע הרצינו פניהם של היושבים בחדר. "מה אתה אומר", שאל ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי, את ג'ון קירבי, דובר המועצה. קירבי כבש את עיניו ברצפה. "מה את אומרת", סאליבן שאל את ברברה ליף, עוזרת מזכיר המדינה. ליף העדיפה להתמקד בתמונת הנשיא על הקיר. שקט.
ואז שלושתם פרצו בצחוק אדיר, משוחרר. שלושה אנשים מאושרים, משוחררי לו"ז. "אבל אל תשכח לומר בתדריך לעיתונאים שהצטערנו מאוד לשמוע", סיכם סאליבן. "ודאי", אמר קירבי. "אני אוציא טישו כדי לנגב את הדמעות".
התיאור הזה הוא המצאה גמורה: אין לי מושג מה נאמר אתמול בחדרים הפנימיים של ממשל ביידן. השורה התחתונה מהאירוע היא שהמהומה שחולל נתניהו רק החמירה את המשבר המעמיק בין שתי הממשלות. בכל מקום מחוץ לווילה בקיסריה היא נתפסה כמעשה ילדותי, על גבול הטיפשות. כמו בקומדיה הישנה ההיא, המצב חמור אבל לא רציני.
מה חשב נתניהו לעצמו? שאם יוריד את שני פקידיו מהמטוס בנתב"ג אמריקה תיבהל, ותטיל מעכשיו וטו על כל הצעה אנטי־ישראלית באו"ם?
מה חשב נתניהו לעצמו? שאם יוריד את שני פקידיו מהמטוס בנתב"ג אמריקה תיבהל, ותטיל מעכשיו וטו על כל הצעה אנטי־ישראלית באו"ם?
הנשיא ביידן ביקש מנתניהו לשגר את המשלחת כדי להעביר באמצעותה מסר: אמריקה מטילה וטו על כל פעולה ברפיח שתסכן את חייהם ורווחתם של מיליון וחצי העקורים שהגיעו לשם מצפון הרצועה. לא פחות משמדאיג אותה הצד ההומניטרי, מדאיגות אותה התמונות והעדויות שישודרו משם. ישראל היא נטל אלקטורלי במערכת בחירות קשה. ביידן לא יכול להרשות לעצמו עוד תמונות קשות, עוד גל של הפגנות. האגף השמאלי במפלגתו מאיים לנטוש אותו, ואיתו מיליוני בוחרים צעירים.
1 צפייה בגלריה
ההתקפה הישראלית הגדולה על רפיח היא בגדר ביצה שטרם נולדה. בנימין נתניהו
(צילום: חיים צח, לע"מ)
אם דרמר והנגבי לא באים בא גלנט: הוא יעביר את המסר. ואם גם זה לא יעזור, המסר יעבור באמצעות מעשים: הטלת תנאים על השימוש בחימושים ובמטוסים אמריקניים; הרחבת הסנקציות על מתנחלים; אולי גם הכרזה על הערכה מחדש של היחסים בין המדינות. התלות של ישראל באמריקה גדולה משהייתה אי־פעם. כמו בכל יחסי תלות, כל צעד הוא מסר.
אחד המעשים האלה היה ההחלטה לא להטיל וטו על הקריאה להפסקת אש במועצת הביטחון. להחלטה עצמה אין משמעות מעשית. ההימנעות נועדה לשמח את האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית ולהבהיר לנתניהו שיש מחיר למרי. הממשל לא נותן יותר לישראל צ'ק פתוח באו"ם ובמוסדות הבינלאומיים. הכול פתוח לעיון: שום דבר לא אוטומטי. גם 14 מיליארד הדולר שביידן הבטיח לישראל עדיין לא אושרו בקונגרס: הכול באוויר.
האירוניה היא שההתקפה הישראלית הגדולה על רפיח היא בגדר ביצה שטרם נולדה. נתניהו העלה אותה כאפשרות לביצוע מיידי כבר לפני חודש, רק כדי לשמר בחיים את ההבטחה שלו לניצחון מוחלט. בחזית לא קרה מאז דבר: לא הוכן שטח חליפי להעברת העקורים; לא הושגה הסכמה עם המצרים על פריסת הכוחות לאורך הגבול; לא רוכזו כוחות למהלך קרקעי. הכול דיבורים. האמריקאים יודעים את העובדות, כמובן: הם זקוקים לרפיח מאותה סיבה שנתניהו זקוק לה - כדי להוכיח שהם עושים משהו, רק להיפך.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזינתניהו נחשב למומחה גדול לפוליטיקה אמריקנית. זה מיתוס: הוא מומחה לאמריקה של סוף המאה הקודמת. יעיד הכישלון ההיסטורי שלו בהתמודדות עם הגרעין האיראני: הפרישה של טראמפ מהסכם הגרעין, בהשראת נתניהו, הפכה את איראן למדינת־סף, למעשה למדינת גרעין. הברית עם טראמפ סיבכה את ישראל בשני מובנים נוספים: הרחיקה ממנה את השמאל הדמוקרטי, ובסופו של דבר הרחיקה ממנה גם את טראמפ. הנושא היחיד שעליו מסכימים כרגע ביידן וטראמפ הוא נתניהו.
נתניהו מתמודד עם אמריקה כמו נער מפונק שמתמודד עם הוריו: תמיד במרי, תמיד בעלבונות, תמיד בסקנדלים. הוא שופך על האמריקנים את הצרות שיש לו בבית, את חוק ההשתמטות, את איומי הפרישה, את ההידרדרות בסקרים. הממשל בוושינגטון הוא ידיד אמת, אבל הוא לא אבא ואמא. כמו שאמר פעם אובמה, כשנתניהו מדבר איתו, לא ברור לו מי משניהם הוא נשיא ארצות הברית. בסוף אפילו לדוד מאמריקה נמאס.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.03.24
