ככה זה נראה כשמדינה שלמה עוצרת את נשימתה. ככה זה נראה כשליבו של עם שלם מחסיר פעימה, עולה על גדותיו, מיטלטל מהתרגשות, כשהוא רואה את שלוש הנשים הצעירות יוצאות בכוחות עצמן מן המכונית, עומדות על רגליהן. זה כנראה מה שקורה כשהגב הקולקטיבי, שנשא עליו במשך 471 ימים את כאב ההפקרה, את תחושת האשם, את הדאגה המסויטת לשלומן – נרעד מול דמותן השברירית הנשקפת דרך חלון המכונית.
הנה, זאת דורון בוורוד, ובאמצע, רגע, זו רומי, בטח, רומי שלנו, ושם בצד השני של המושב זו כנראה אמילי. שלוש ילדות שלפני שנה ושלושה חודשים לא ידענו עליהן דבר, ויכלו לעבור חיים שלמים שלא היינו שומעים עליהן, ועכשיו - כל מה שאתה רוצה זה לעטוף אותן, כאילו הן שלך. כאילו החיבוק הזה, חם, ועדין, וזהיר ומתחשב במצבן, ברזונן, בחולשתן, הוא זה שיעזור להן לשכוח את זוועת המנהרות. את העינויים הפיזיים והנפשיים, הגעגועים הקשים, הטלטלות בין תקווה לייאוש. כאילו החיבוק הזה, זה מה שיקל עליהן את הימים הקשים שעוד יבואו, את תלאות ההסתגלות, את הזיכרונות המסויטים.
והרגע הזה, כשמגיעה ההודעה על שובן לישראל. זהו. הן כאן. בבית. אף אחד לא יכול להרע להן יותר. סוף-סוף הן מוגנות.
"הן חצו כבר את הגבול?" שואל נתניהו את מתאם השבויים והנעדרים, גל הירש, ונשמע כמו סבא טוב שחיכה חודשים ארוכים בדאגה לשובן. "מבקש שתמסור להן - עם שלם מחבק אתכן, ברוכות השבות הביתה"
וברגעים האלה, של השמחה והעצב, ההתרגשות והדאגה, יש תחושה מופלאה שמשהו שהיה חסר חזר למקומו. שמשהו נכון קרה. אי-אפשר שלא לחשוב על אלה שכמעט ומנעו את השיבה הזאת. שרים וחברי כנסת שניסו לשלול מאיתנו את התמונות האלה. למנוע מאותן ילדות לשוב הביתה. לראות שוב את אמא ואבא שלהן, את החברים, את ביתן. את נוף ילדותן. אנשים שניסו להכשיל במשך חודשים עסקה שתציל את האנשים האלה שהופקרו לנפשם ב-7 באוקטובר. את הרגשות האלה שמהולים בשמחה ובהקלה גדולה.
"הן חצו כבר את הגבול?" שואל נתניהו את מתאם השבויים והנעדרים, גל הירש, ונשמע כמו סבא טוב שחיכה חודשים ארוכים בדאגה לשובן. "מבקש שתמסור להן - עם שלם מחבק אתכן, ברוכות השבות הביתה". בימים הבאים בטח נשמע כמה הוא ושרה רעייתו פעלו, בארץ ובעולם, כדי להחזיר את החטופים הביתה.
ושר האוצר, בצלאל סמוטריץ', האיש שהצביע נגד העסקה ודרש שורת תנאים כדי שיוכל להישאר בממשלה, שמביע שמחה על השיבה שלהן הביתה: "הלב יוצא אליכן אחיות יקרות שלנו, עם שלם גאה בכן, דומע איתכן ומחבק אתכן בלי סוף". נו באמת. ניתן להבין, וגם זה לא באמת, עמדה אידיאולוגית נגד עסקה. קשה יותר להאמין למי שמציב שורת תנאים תמורת הישארותו בממשלה.
עם שלם מחבק אותן, נתניהו, אבל לא ממשלה שלמה
עם שלם מחבק אותן, נתניהו, אבל לא ממשלה שלמה. הממשלה שלך. והרי אנחנו גם יודעים כמה חודשים מיותרים הן ישבו שם בגלל התמהמהותך, מסמוסיך, דחיינותך, פחדנותך, ובגלל שנכנעת לאיומיו של בן גביר, שסיפר במפורש איך הצליח במשך חודשים לדחות עסקת חטופים בגלל סיבות פוליטיות.
הבנות נפגשות עם אמותיהן, מודיעים אל מול התמונות בכיכר החטופים, מול התמונות בעזה. "הבנות נפגשות עם אמותיהן". איזה משפט בסיסי, טבעי. אלמנטרי, אבל הדמעות כבר זולגות מעצמן.
זה לא ייראה ככה, ההמשך. צריך להבין את זה. זה לא ייראה ככה. לא המשך חייהן של הבנות האלה, שצפויה להן תקופת הסתגלות קשה וארוכה. אבל גם לא התמונות של חלק גדול מהחטופים שיחזרו הביתה. לא כולם ייראו כך. לא כולם ייצאו בכוחות עצמם מהמכוניות או יעמדו על רגליהם. חלק יגיעו על אלונקות. על כיסאות. בארונות. פצועים, חבולים, במצב נפשי קשה שלא יאפשר להעביר חלק מהתמונות.
חלק אולי לא יחזרו בכלל. ומי יודע - אולי חמאס החזיר ראשונות דווקא את הבריאות והחזקות מבין החטופים, כי ידע שהפעם הראשונה תעורר עניין מיוחד בעולם.
יום מרגש היה אתמול. נראה נצח מאז חווינו יום כזה. אם לא היינו יודעים טוב יותר, היינו אומרים שזה היה רגע של אחדות. אבל אנחנו כבר יודעים שאין דבר כזה, אחדות. מלבד אולי יום הטבח, לא היה כאן רגע אחד של אחדות.
וזה לא אומר שמישהו שכח את המחיר. את החיילים שנתנו את חייהם כשבכיסיהם תמונות של חטופים, ושהם רואים בשחרורם את מטרת-העל של המלחמה. את המחיר הכבד של העסקה, את עשרות המחבלים, חלקם רוצחים נפשעים, ששוחררו וישוחררו בהמשך.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי אבל נדמה לי שביום שבו גופתו של אורון שאול הוחזרה לקבר ישראל אחרי יותר מעשר שנים, ואימו בחיים עדיין כדי לראות את זה, וכששלוש בחורות צעירות יוצאות לחופשי משבי נפשע ומזעזע במנהרות חמאס - מותר לשמוח.
מותר להעביר את העין מהמראות של פעילי חמאס במרכז עזה אל רחובות תל אביב. להצטמרר מול התמונה של רומי מכונסת כמו עובר בזרועותיה של מירב. מול תמונות של מדינה שלמה שעוצרת את נשימתה בכיכר החטופים, שהייתה לה לבית.
