לשרה אורית סטרוק יש היסטוריה של התנצלויות. זה לא התחיל אתמול, וזה, אפשר להניח, לא ייגמר מחר. היא כל כך טובה בזה שספק אם תחליט לוותר על הריטואל: קודם מתנפלת, שלא לומר מטנפת, אחר כך מתנצלת. הודתה לאלוהים אחרי שאריאל שרון נפטר? התנצלה. קראה "כוח וגנר" – מיליציה רוסית שבגדה בפוטין - לרמטכ"ל הרצי הלוי ולראש השב"כ רונן בר לאחר שהתייחסו לטרור היהודי? התנצלה. רק שלא התאפקה והוסיפה "מי שלא אוהב התנצלויות זו הבעיה שלו".
ציטטה בישיבת הקבינט, במהלך הדיון שעסק בהרחבת המלחמה בעזה ובעסקת אפשרית של החטופים מהמקורות "וכל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימיס את לבב אחיו"? התנצלה. כלומר הסבירה, "לא התכוונתי להגיד שהרמטכ"ל פחדן. התכוונתי שיש להימנע מקמפיין ההחלשה", ואף הרחיבה, "אנשים ולוחמים שמפחדים מהמלחמה עדיף לוותר עליהם שלא יחלישו את שאר הצבא", כאילו יש לה עוד צבא במזווה שיחליף את רכי הלבב.
וכבר לא ברור מה גרוע יותר: האמירות או ההתנצלויות שבאות אחר כך. אגב, לזכותה ייאמר שלא תמיד התנצלה. למשל אחרי שאמרה "שהחזרת החטופים היא לא חזות הכל", ושכן, יכול להיות שהחטופים ייהרגו אם תורחב הלחימה לתוך עזה – היא דווקא לא התנצלה.
אז נכון, אפשר להרים גבה, למשוך בכתפיים, לסובב את הראש לצד השני ולומר שחבל על הזמן ועוד יותר חבל על האנרגיה, אבל סטרוק היא לא רק שרה בממשלת ישראל, היא לא רק יושבת על משרד שממומן במאות מיליונים והיא זו שמחליטה על מי לשפוך אותם, היא גם חברה בקבינט הביטחוני, וככזו יש לדברים שלה, או אם לדייק, להשקפת העולם שהיא מביאה איתה - משמעות רחבה.
כאשר סטרוק, בפורום שבו נחרצים גורלות, אומרת את מה שהיא אומרת לרמטכ"ל אייל זמיר, זה לא שיעור בתנ"ך למתחילים. זו פגיעה מתחת לחגורה בצה"ל כולו. החל מהרמטכ"ל שצריך עזות מצח וחוצפה גדולה להגדיר אותו, ישירות או במרומז כפחדן, וכלה במאות אלפי לוחמים שעוד מעט שנתיים מחרפים את נפשם במלחמה שכבר מזמן איננה קונצנזוס בחברה הישראלית. שממלאים את חובתם גם כשהם נקרעים נוכח הדילמות שהיא מציבה בפניהם. מלחמה שמטרותיה לא ברורות, תוך סיכון חיי החטופים, ולא פחות מכך, סיכון חייהם שלהם. מגויסים, שחלק מהם, כפי שהתפרסם אתמול, כבר הודיעו כי לא ייענו לצו 8.
סטרוק היא חברה בקבינט הביטחוני, וככזו יש לדברים שלה, או אם לדייק, להשקפת העולם שהיא מביאה איתה - משמעות רחבה
כאשר אורית סטרוק פונה פומבית, ומי כמוה יודע כמה מהר מתעופפים החוצה הציטוטים מישיבות הקבינט הסגורות, הציטוטים התנ"כיים שלה אינם תיאור ריאליסטי של מציאות עכשווית, הם כתב אשמה שמחלחל מהרמטכ"ל, דרך אלופי המטה, אל השטח. שמתעלם מהעובדה החותכת שיש זמנים שדווקא ההתעקשות להניח על השולחן את העובדות כהווייתן, דורשת אומץ לב. אומץ לב, גדלות נפש ואחריות עמוקה למחיר. לא סטרוק תהיה זו שתצטרך להסביר למשפחות ההרוגים שבנם לא נפל לשווא. שנעשה כל מה שניתן כדי להבטיח שהמטרה מצדיקה את האובדן הנורא. אייל זמיר הוא האיש שעל כתפיו מונחת האחריות הזו. והוא האיש שכל אחד ממאות אלפי המגויסים לכיבוש העיר עזה צריך להיות בטוח שקודם שירדה הפקודה, היא נבחנה היטב. כן, קשה לומר את זה, אבל גם במושגי עלות תועלת.
אריאלה רינגל הופמןזכותה של סטרוק, כחברת קבינט, כמו זכותם של חברים אחרים בפורום הזה, לחלוק על דעתו של זמיר. זו זכותם וחובתם כשם שזו זכותו וחובתו של זמיר להציג בפניהם את כל המשמעויות. רק שזו לא עסקת חבילה, אחד פלוס אחד, דעה נוגדת עם גסות רוח. ציטוטים מהתנ"ך ועלבון אישי. ובטח לא עם בונוס של התנצלות עקומה.
