איש השנה, של השנה הזו, ושל השנה שלפיה, וגם של השנה הבאה – הוא איש נטול שם. הוא לא אחד, כי אם רבים – מאות אלפים. הוא לא אחד, כי אם מעטים, מעטים מידי מתוך מיליונים, המוכנים לשאת בעול.
איש השנה, של השנה הזו, ושל זו שלפניה, ושל זו שתבוא – הוא איש המילואים. האיש שלא חיכה לקריאה ב-7 באוקטובר. שארז ויצא בלי לשאול שאלות, שתפס מטוס מהטיול הגדול, שעזב תינוק או אישה בהריון, והגיע להגן על הבית. איש המילואים שיצא לסבב ראשון ושני, שלישי ורביעי, חמישי ושישי – כי הוא יודע שצריך. כי הוא לא מוכן להפקיר את החברים שלו. גם כשנמאס ואי אפשר.
אשת המילואים שהרימה טלפון לשלישות וביקשה שימצאו לה שיבוץ, שהצילה חיים תחת אש כפרמדיקית, שבישרה בשורות איוב כמודיעה, שחיבקה משפחות של חטופים חודשים ושנים כמו אם ואחות. נשים וגברים שמצאו את עצמם מחוייבים לעבודה שאין לה תנאים, קריירה או תהילה. שלמרות שהצו מחייב, הם יודעים בלב שזו בחירה. כי עובדה שיש כל כך הרבה שבוחרים אחרת. אבל הם אומרים פעם אחר פעם: הנני.
אנחנו, מהערים הגדולות. מתל אביב, הקריות, מודיעין, ירושלים שהר הרצל שלה קורס מהלוויות. הם אנחנו, מעבר לקו הירוק – מהר חברון, בנימין וגוש עציון. הם אנחנו, מהקיבוצים והמושבים – בגליל, בגולן, בעוטף, בערבה. הם ישראל הראשונה והשנייה
אנשי השנה שלנו הם אנשים שקופים. יש להם חברה (שאולי זרקה אותם כבר), או אישה (שסוחבת בקושי, שמסרבת להיות לביאה, שרואה בעיניים את המחירים על הילדים, על היחסים, עליו), או עבודה (שכבר לא סבלנית, ולא מאפשרת, ולא מקדמת), או עסק (שקורס או נסגר), או לימודים (שהוקפאו או בוטלו), או חברים (שרואים אותו משתנה. שאומרים לו: עוד פעם? למה אתה לא מסרב? כמה אפשר? שרואים אותו משתנה ומבינים שהוא לא רואה).
יש להם לא פעם גם טראומה, פצע, שק שלם שעוד לא נפתח ועוד לא תומלל, התנהגויות חריגות, השמיעה לא מאה, הברכיים חורקות, אבל למי יש זמן לטפל בכל זה. לפעמים יש להם תהום. תהום רבא. תהום לתוכה איבדו חברים, בתוכה משתוללים הפחדים, וגם המצפון, וכל השדים. אבל האנשים האלו, אנשי השנה, הם שקופים שקופים שקופים.
הם לא רוצים הטבות, הנחות, כבוד מלכים. הם לא רוצים הוקרה, סופגניות בחנוכה או בילוי משפחתי בשפיים. הם לא רוצים שתשקרו להם שוב ושוב ותגידו שאתם עושים כל מה שאתם יכולים. הם רוצים דבר אחד: שוויון בנטל. חוק פשוט, שיקרא לכל צעירה וצעירה בריאים בגופם להיכנס תחת האלנוקה. בלי אבל, בלי אולי, בלי בערך.
הם זה לא הם, הם זה אנחנו
אנחנו, מהערים הגדולות. מתל אביב, הקריות, מודיעין, ירושלים שהר הרצל שלה קורס מהלוויות. הם אנחנו, מעבר לקו הירוק – מהר חברון, בנימין וגוש עציון. הם אנחנו, מהקיבוצים והמושבים – בגליל, בגולן, בעוטף, בערבה. הם ישראל הראשונה והשנייה, הם צעירים בני 21 ומבוגרים שעברו את גיל 70 ועדיין מתנדבים. הם גברים ונשים, עולים וצברים, דתיים וחילונים. הם מעטים שבמעטים שמגיעים מהחברה החרדית. שלא נכנעים ללחץ, לפוליטיקאים, להפחדות — ופשוט מתייצבים.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס תקראו להם תמימים או פראיירים. אתם כנראה צודקים. אבל האנשים האלו הם העתיד. מי שמבינים לעומק שישראל קטנה מדי בכדי להתקוטט בתוך עצמה, מי שיודעים על בשרם שאתגרי הביטחון שלנו מסובכים מדי בכדי שנסמוך על אחרים. בזמן שהממשלה שלהם תוקעת כל מקל אפשרי בגלגלי הגיוס, הם עדיין מאמינים באימרה של החלוץ ההוא, בלי היד, שהגיע מאודסה לחרוש ולזרוע ונפל בקרב על תל חי. שהסביר בפשטות, חסר גלגל – אני גלגל.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים הללו? התשובה פשוטה. הם לא מגיעים לבד. הם תוצר של מערכת חינוך ממלכתית, של תנועות נוער חזקות, של תרבות עברית שוקקת. של הממלכתיות שיובשה וצומקה ופרותיה הפכו מעטים. אבל היא עוד תשגשג. בזכות ישראלים שמבינים את גודל השעה – ופועלים.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.25
