מאז 7 באוקטובר אני חי על קו התפר שבין הבית לחזית, בין שולחן שבת למפת תצ״א, בין חיבוק של ילד לפקודת מבצע.
אני מפקד במילואים, אבל האמת היא שאני לא מיוחד, כמוני יש עשרות-אלפים, גברים ונשים, אזרחים שבשגרה הם מורים, מנהלי עבודה, אנשי הייטק, חקלאים, עצמאים, סטודנטים. ובלחיצת כפתור הופכים לחיילים, לוחמים ומפקדים.
בשנתיים האחרונות, צבא ההגנה ישראל לא "נעזר" באנשי מילואים. הוא מתבסס עליהם. במובנים רבים אפשר לומר שהוא נשען עליהם לגמרי. וכשהמדינה קראה הם לא שאלו שאלות, הם עזבו הכול ובאו.
עזבו עבודה, עזבו לימודים, עזבו תוכניות אישיות והכניסו חלומות למגירה, עזבו את השגרה הנוחה והמוכרת ובעיקר עזבו בית, והבית הוא לב הסיפור, כי מאחורי כל איש מילואים עומדת משפחה, בת או בן זוג, ילדים קטנים שלא מבינים למה אבא שוב נעלם לתקופה ארוכה.
הרגע הזה לפני היציאה מהבית מוכר היטב לכל מילואימניק, תיק שנארז ברגע האחרון, הודעה קצרה למעסיק, נשיקה לילדים והתחמקות במינימום רעש, ומבט אחד אליה, מבט שקט וחזק, כזה שאומר הכול בלי מילים. היא מבינה את הצורך, מאמינה בדרך אבל גם יודעת מה המחיר והיא זו שנשארת לשאת אותו לבד.
המחיר האישי כבד, שום מענק, שום גמול כספי, שום אות הוקרה לא באמת מאזנים אותו.
ילדים שמתעוררים בלילה ושואלים מתי אבא חוזר, טקס סוף גן או חלוקת תעודות בבית הספר, ימי הולדת שאתה לא שם איתם, הקפצות לחוגים, שיעורי בית, תקלות יומיומיות שאתה זה שבדרך כלל פותר, הכול נופל על כתפיים שגם ככה תשושות ועמוסות.
החברה הישראלית חייבת להם ולמשפחותיהם הרבה יותר ממילים יפות, היא חייבת הוקרה אמיתית, תמיכה מתמשכת, והבנה עמוקה של המחיר. אם יש אנשי שנה בישראל, הם אנשי המילואים שנמצאים בשטח, הן בנות הזוג שנשארות בבית, מחזיקות הכול בשקט, ומחכות שכולם יחזרו בשלום, להם ולהן מגיעה הצדעה
יש גם את המחיר הכלכלי, עצמאים שסגרו עסקים, שכירים שמרגישים את המתח מול המעסיק, קריירה שנעצרת לזמן מה, אתגר אמיתי. ועוד יש כאלו שקורצים לך כאילו עשית קופה על חשבון המדינה.
וצריך לומר באופן ברור, בנות ובני הזוג של אנשי המילואים הם חלק ממערך המילואים של מדינת ישראל. בלי מדים כמונו, בלי דרגות ובלי טקסים, הם העורף שמחזיק את החזית, הם אלו שמאפשרים לנו להתמקד במשימה גם כשבלב יש דאגה.
כמפקד, ראיתי מקרוב את העוצמה הזו. חיילים שמגיעים אחרי לילות בלי שינה, עם לב כבד מהבית, וממשיכים. מקבלים טלפון מבת הזוג שמשתפת על קשיים ודרמות בעורף, וממשיכים.
דוידי בן ציוןאנשים שבאזרחות חלוקים בדעותיהם אבל במילואים פועלים כגוף אחד למען מטרה אחת שגדולה מכולנו.
ראיתי פה רעות, ראיתי אחריות, ראיתי אהבת הארץ במובן הכי לא פשוט, הכי נקי והכי טהור שלה. אנשי המילואים זה סיפור גבורה שהוא ממש לא חד פעמי, הם שגרה של הקרבה, הם הבחירה לשים את הכלל לפני הפרט, שוב ושוב.
החברה הישראלית חייבת להם ולמשפחותיהם הרבה יותר ממילים יפות, היא חייבת הוקרה אמיתית, תמיכה מתמשכת, והבנה עמוקה של המחיר. אם יש אנשי שנה בישראל, הם אנשי המילואים שנמצאים בשטח, הן בנות הזוג שנשארות בבית, מחזיקות הכול בשקט, ומחכות שכולם יחזרו בשלום, להם ולהן מגיעה הצדעה.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.25
