בין סיורים מבצעיים בסוריה לבתי קפה בתל אביב, בין החלטות של חיים ומוות לשגרה אזרחית אדישה - זה הדיסוננס הבלתי נסבל שבו חיים היום אנשי המילואים.
החודש התקיימה בקריית שאול אזכרתו של יונתן דיטש ז״ל, שנהרג לפני שנתיים בחאן יונס. לכאורה עוד טקס זיכרון, עוד משפחה שכולה, מוקפת חברי ילדות וקולגות ממקום עבודתה של מורן אשתו, לצד אלה שבמדים הירוקים: לוחמי חטיבת ״חוד החנית״ (55), חטיבת הצנחנים במילואים שאליה השתייך יונתן. עוד יום עצוב בלוח השנה.
אלא שהאזכרה הזו נראתה אחרת – ברגע שהבנת מי עוד נמצא מסביב. הנוכחות שלהם הייתה מצמררת. חלק מחברי הפלוגה ישבו על כיסאות גלגלים, אחרים נעזרו בקביים. זו אותה פלוגה שרק לפני שבועות ספורים הובילה את המבצע בבית ג’אן שבסוריה, מבצע שבו נפצעו שישה חיילים. אותה פלוגה, אותה חטיבה, אותו מערך מילואים שנלחם ברצף מאז 7 באוקטובר 2023.
ד’ נשא דברים. הוא ויונתן התגייסו יחד לאותו צוות בצנחנים והתחילו את הטירונות יחד. היום ד’ הוא מפקד החטיבה שבה נפל יונתן, חברו הקרוב, בתמרון של תחילת המלחמה. מעגל שנסגר בדרך האכזרית ביותר.
חלקם ישבו על כיסאות גלגלים, אחרים נעזרו בקביים. חבריו לפלוגה של יונתן, אותה פלוגה שרק לפני שבועות ספורים הובילה את המבצע בבית ג’אן שבסוריה. אותה פלוגה, אותה חטיבה, אותו מערך מילואים שנלחם ברצף מאז 7 באוקטובר 2023
הנסיעה הארוכה מרמת הגולן, שם הם עדיין משרתים, אל בית הקברות במרכז הארץ, המחישה להם עד כמה גדול הפער בין המציאות שלהם בחזית לבין מה שקורה בעורף. בצומת גולני הם כבר הבינו: במדינה שוררת תחושה שהמלחמה הסתיימה. החיים חזרו למסלולם. הילדים כבר לא ישנים בממ״דים, על החוף משחקים מטקות בלי אזעקות, וגם משחקי הכדורסל חזרו להיכל מנורה ביד אליהו. אבל עבורם, אלה שהגיעו הישר מסוריה ואלה שהגיעו ישירות מבית החולים, המלחמה לא הסתיימה, אפילו לא לרגע. הדיסוננס בין סיור מבצעי בעומק סוריה לבין ישיבה בבית קפה בתל אביב זועק לשמיים.
וזה קשה. במציאות של אותם לוחמים הם עוזבים, ויעזבו שוב, בנות זוג שחוקות אחרי מאות ימי מילואים. הילדים הדליקו נרות חנוכה בלי אבא. מקומות העבודה אולי מבינים ולא מפטרים, אבל מקדמים אחרים, כי המילואימניקים פשוט לא נמצאים. סטודנטים מפספסים שנת לימודים או שתיים, ואפילו סבתות וסבים מתכננים חופשות לפי לוחות הזמנים של תעסוקות המילואים של הבן או החתן. אלה החיים של מי שבאו מסוריה.
וזה עמוק אפילו יותר
נדמה שרבים בחברה הישראלית, ובעיקר הלוחמים, מצויים ב-Post War Syndrome. כשאתה במלחמה אתה דרוך 24/7. אתה, במיוחד אם אתה מפקד, עסוק בהחלטות של חיים ומוות, מרגיש שאתה באמת מציל את המדינה, והמסגרת התומכת שלך היא הפלוגה או הגדוד. ואז אתה חוזר הביתה, ובבת אחת נדרש לכתוב חוות דעת משפטית במשרד עורכי דין, לתת ייעוץ ארגוני לעמותה, או לכתוב קוד לתוכנה. לא למקום זר אתה חוזר – אלא למקום מוכר שפועל מבחינתך על גל אחר לגמרי: ניתוק חד בין עולם של אחריות קיומית לבין שגרה אזרחית שלא יודעת איך להכיל את מי שזה עתה יצא מהחזית.
פתאום אתה נחשף למריבות קטנות במקום העבודה, לצעקות של פוליטיקאים בכנסת, ואתה מתקשה להבין באילו “שטויות” כולם מתעסקים. אתה עובר ממחויבות אינסופית של חבורת מילואימניקים בגדוד – לאנשים טובים במשרד, אך כאלה שפחות מחויבים, שלעיתים גם מתחשבנים ודואגים לעצמם. זה בלתי נתפס. עבור רבים, ובאופן אבסורדי, המקום הבטוח והרגוע ביותר הוא דווקא הפלוגה, המג״ד והחברים - ולא האזרחות. זהו אחד הביטויים לתסמונת הפוסט–מלחמתית, שלעתים מלווה גם בפוסט-טראומה.
הדיסוננס הזה אינו רק חברתי. אי אפשר להסתכל רק על בתי הקפה ולצקצק, בלי לדבר על תפירת חוק ההשתמטות לחרדים, שפוגע קודם כל במילואימניקים. בזמן שאנשי המילואים ממשיכים לשאת לבדם בנטל, הקואליציה משדרת מסר ברור: יש מי שמקריבים, ויש מי שמקבלים פטור. יש מי שעושים מאות ימי מילואים, ויש מי שמקבלים תמיכה כספית נדיבה מהרבנים על כל יום של ישיבה בכלא בעקבות עריקות.
אריאל היימןללא קרדיטהחברה הישראלית, מנהלי משאבי האנוש וצה״ל חייבים להקדיש מחשבה ומאמץ משמעותיים לקליטת אנשי המילואים שחוזרים ממאות ימי שירות בשנתיים האחרונות, וצפויים לעוד עשרות ימי מילואים בכל אחת מהשנים הקרובות. יש לגבש אסטרטגיה סדורה לטיפול במילואימניקים החוזרים למשפחה, לחברה ולמקומות העבודה. זה לא טריוויאלי.
כפי שלמדנו לקלוט חטופים שחזרו מעזה ופיתחנו תורה שלמה - ומוצלחת מאוד - כך אנחנו חייבים לפתח תורה ומודל לקליטת המילואימניקים חזרה לאזרחות. יש כבר חברות גדולות שעוסקות בכך ומפתחות מודלים ייעודיים. צריך ללמוד מהן ולהרחיב זאת לכלל החברה.
מדינת ישראל וצה״ל יזדקקו למערך המילואים עוד שנים רבות - מבצעית, אך לא פחות מכך ערכית. זהו עוגן של חוסן לאומי, של אחריות הדדית ושל שותפות גורל. אסור לשחוק אותו מתוך שגרה, אדישות או נוחות. אי אפשר להמשיך להתנהל כאילו מדובר במשאב בלתי מוגבל, בלי לחזק אותו בלוחמים נוספים מכל קצוות החברה – ובלי לתמוך בו לא רק בלחימה, אלא גם בחזרתו לשגרה.
תא"ל (במיל') ד"ר אריאל היימן הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשעבר קצין המילואים הראשי
פורסם לראשונה: 00:00, 31.12.25
