לא ברור מה חשב נתניהו על הדימוי, "פורסט גאמפ" שהעניק לו ראש הממשלה לשעבר בנט. יש את כל הסיבות להניח שלנתניהו זה לא באמת הזיז. אם התיאור שלו כ"נבעך", חלש, מסכן וחסר אונים, כפי שתיאר בנט, שנקלע לאירוע שהוא כמעט לא קשור אליו זה מה שיציל אותו מוועידת חקירה ממלכתית – אז שיהיה. "היי, אני נעבך".
זה לא שהוא היה רוצה בזה. הוא היה רוצה שנראה במסמך הזה לא תגובה למבקר אלא דיוקן הנהגה. לא פרטים, אלא רושם מצטבר. שיראו בו ראש ממשלה אחראי, שקול, מעורב, שפעל לפי המידע המקצועי שניתן לו ושהכשל לא נבע מהחלטותיו. הוא היה רוצה שנראה ריבוי ישיבות, ריבוי דיונים, שיחות עם ראשי מערכת הביטחון, ציטוטים, תאריכים, הקשרים. אדם שחי את הזירה, לא פוליטיקאי מנותק. המסר שלו, הוא, שאם זו טעות - זו טעות של המערכת, לא של אדם אחד. הוא היה רוצה שנצא מהקריאה של "המסמך" עם ההרגשה שזה לא מחדל של רשלנות אלא אסון שנפל על מערכת מתפקדת.
אבל בפועל, רבים יצאו עם תחושה הפוכה. שזה יותר הגנה מאשר הנהגה, יותר הסבר מאשר תיקון. אם נתניהו קיווה שהקטעים המושחרים הרבים במסמך ייראו כמו מבחן רורשאך, שבו כל אחד רואה משהו אחר, הרי שהוא התבדה. כולם ראו אותו דבר: כלום ושום דבר. ניסיון נואל להביא עשרות שנים של דיונים שקדמו ליום זה, ציטוטים נבחרים של ראשי מערכת הביטחון ללא הקשרים, וניסיונות להסביר את השתלשלות האירועים, כולל טענות על קונספציה, שעל פי אנשים המצויים בחומר - מלאים בשקרים ועובדות לא נכונות. מה שאין בו זו התנצלות, הכאה על חטא, אשמה עצמית, איזשהו ספק או אפילו רגע אנושי.
אם נתניהו קיווה שהקטעים המושחרים הרבים במסמך ייראו כמו מבחן רורשאך, שבו כל אחד רואה משהו אחר, הרי שהוא התבדה. כולם ראו אותו דבר: כלום ושום דבר
מה שבטוח זה שמי שמוריד השבוע את ראשו בכלימה הוא פורסט גאמפ. נתניהו הוא אני? שואל את עצמו הבחור הישר, הדמות הקולנועית האהובה, התמימה, חסרת התחכום הפוליטי, שאינו מחפש כוח ולא נאחז בו והוא חי על פי קוד פנימי מאוד בסיסי של נאמנות, אהבה והתמדה. מה לי ולו? הוא תמה. ובאמת, מה לו ולראש הממשלה הישראלי המתוחכם, התחמן, השקרן, הציני, שתמיד שואף לשלוט בנרטיב, שמודע לכוח ולשימורו, שנמצא עשרות שנים במרכז הזירה ותמיד הקפיד לא לקחת אחריות על מעשיו, להאשים את כולם חוץ מעצמו, ולצטט שקרים ועובדות לא נכונות מחומרים שרק לו יש גישה אליהם. האיש שהקוד הפנימי שלו הוא של חוסר נאמנות, שנאה והסתה.
בנט חושב שהמסמך הזה פותח צוהר לתפיסת העומק של ראש הממשלה על מנהיגות. שמהמסמך שביבי ניסח ופרסם יצא בסופו של דבר כתב האישום החמור ביותר נגדו.
אם להסתמך על הביקורות מימין ומשמאל – הוא צודק. אף אחד לא אהב את סגנון ה"אכלו לי, שתו לי", של נתניהו, שהקפיץ את ראשי מערכת הביטחון, חלקם לאולפנים, חלקם להרהורים עמוקים האם לצאת בהקדם עם האמת שלהם. במילים אחרות – מדובר בבומרנג. ראש הממשלה ירה לעצמו ברגל.
למה פורסט?
למה בחר בנט דווקא בפורסט גאמפ? נדמה לי שהוא נזהר שלא להרגיז את קהל היעד שלו, אנשי ימין מתלבטים, שבודדים עדיין חונים אצל גנץ, או תלויים, רגל פה רגל שם, על הגדרות של נתניהו, או אייזנקוט. תקיפה של נתניהו כשקרן, אדם מתועב וחסר מנהיגות, לא תעביר קולות. אבל תיאור של מישהו פאסיבי, עייף, נטול מנהיגות ופחדן – זה יכול לעשות את העבודה. מאוכזבי ליכוד, אומר לעצמו בנט, לא שונאים אותו. הם פשוט עייפים ממנו. אז תודה לך ביבי, אנחנו ניקח את זה מכאן.
יכול להיות שבנט צודק, ואם במקום גאמפ היה בוחר דמות קולנועית אחרת, כמו מייקל קורליאונה ("הסנדק") או פרנק אנדרווד ("בית הקלפים") – אנשים אכזרים, מתוחכמים שמעצבים את ההיסטוריה באגרסיביות ולא נקלעים אליה במקרה - הוא היה מחטיא את המטרה. אפילו צ'אנסי גארדינר ("להיות שם"), האדם הפשוט והתמים שמדבר בסיסמאות על גינון, והאליטה הפוליטית מפרשת את דבריו כעומק פילוסופי, לא היה עושה את העבודה.
בנט חיפש דימוי שתופס. אולי מצא, אולי לא. ועדיין הוא צדק בדבריו על המסמך, כמו שצדקו רבים אחרים. מה שהיה כאן הוא לא פחות מניסיון עוצר נשימה בחוצפתו, להעלים מהציבור הישראלי את הכישלון הגדול בתולדות המדינה, מה שהיינו מכנים בשפה של היום "גזלייטינג". מצב שבו מישהו מנסה לגרום לאחרים להטיל ספק במה שהם חושבים, מרגישים או זוכרים. במילים אחרות: לשחק עם המציאות של מישהו, מישהם, כדי שהוא או הם יטעו או יטילו ספק בעצמם.
נתניהו עושה את זה תוך כדי התעלמות מטבח 7 באוקטובר, כשהוא סוחב אחריו את חסידיו ושופריו. כפי שקרה השבוע בדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט, שדנה במיזוג הצעת החוק הפרטית והצעת החוק הממשלתית לזיכרון והנצחה לאירועי טבח 7 באוקטובר, כשנציג משרד ראש הממשלה, יואל אלבז, ביקש, כמעט התחנן, להסיר מכותרת החוק את המילה "טבח".
לא היה רק טבח, אמר אילוז, היה גם טבח. באמת תודה רבה, מר אילוז, לפחות היה "גם".
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיואם זה לא מספיק, הרי ששלשום התעורר האיש שהולך מדחי לדחי, שר התרבות והספורט מיקי זוהר, כשבראיון לרשת ב', הביע תמיכה בהסרת המילה "טבח" מהחוק. השימוש במילה טבח נראה לכבוד השר כ"התקרבנות". מדינת ישראל היא מדינה חזקה, אמר הסטייליסט של התרבות הישראלית, מעצב דמותה של החברה. הימים בהם אפשר היה לטבוח במדינת ישראל כבר לא קיימים. אפשר לפגוע באזרחי ישראל, אמר, אפשר לרצוח, אבל לטבוח בעם ישראל כבר אי אפשר.
אז זהו, מיקי. אתה יכול כשר התרבות לתקוף סרט ישראלי שלא נראה לך (למרות שלא ראית אותו), או להפסיק מימון של טקסים ופרסים. מה שאתה לא יכול, זה לספר לנו מה קרה כאן ב-7 באוקטובר.
ומה שהיה כאן זה טבח.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.02.26
