לא נדרשו כוחות נבואיים כדי לדעת שהחלטת בג"ץ, שביטלה את הגבלת המשתתפים שקבע פיקוד העורף להפגנה נגד המלחמה, תעורר סערה. היה ברור שקבוצות נוספות שהוטלו עליהן מגבלות דומות - מהמתפללים בכותל, בהר הבית ובכנסיות הנוצריות ועד לראשי ערים ומנהלי פסטיבלים - ידרשו מיד שההנחיות יבוטלו גם בעניינם.
היה גם צפוי שכולם ישוו את המאמצים הרבים והמופגנים שהשקיעו הנשיא יצחק עמית וחבריו להרכב בקידום ההחלטה לאפס המעשה שאפיין אותם ביחס לבקשות דומות שהוגשו ע"י עותרים אחרים. קל גם היה לחזות שהדיון התקדימי במהלך השבת יקומם לא רק את החוגים הדתיים אלא גם את אנשי מערכת המשפט שיודעים היטב שהיא לא פועלת בשבתות (אפילו כשעצורים שאינם מהווים סכנה מיידית נמקים בתאים צפופים בהמתנה לדיונם) וגם את מגיני העובדים שמתנגדים לרמיסת הזכות למנוחה.
הדברים כה נהירים שאין ספק שגם הנשיא ועמיתיו הבינו זאת. מאחר שקשה להניח שהם עצמם האמינו בהסברים המביכים שסיפקו לציבור - לפיהם עבודה 'מהבית' אינה ממש עבודה בשבת, או שהגדלת מסת המפגינים בשטח חשוף בזמן מלחמה מסייעת ל'פיקוח נפש' - נותרת השאלה: מדוע פעלו כך?
ההחלטה להתיר הפגנות בהיקפים "פי שלושה וארבעה" מהמלצות המומחים אינה אקט משפטי אלא הפגנת כוח
דומה שהתשובה נמצאת בשדה הפסיכולוגיה של הכוח השלטוני. כשרשות מרגישה מאויימת או חרדה למעמדה, היא נוטה להדגיש את כוחה וריבונותה דווקא בנקודות החיכוך. הוצאת החלטה בשבת, כשאין סיבה אמיתית לכך, משדרת שהסמכות המשפטית היא מעל לזמן ולמרחב. באופן דומה יש לראות את היומרה של מי שנעדרים כל הכשרה בהנדסת המונים ובחישובי קיבולת צירים לקבוע מספרי מפגינים בניגוד לדעת פיקוד העורף והמשטרה. הזלזול במומחיות מייצר היררכיה שבה "ערכים" (כחופש הביטוי) גוברים על "ידע מהשטח" (כמו מרחק מהמקלט) וזו מעניקה יתרון למומחיות השיפוטית.
סימון טריטוריה
נדמה שזה מה שקרה. בית המשפט הפסיק לעסוק בחוק ועבר לעסוק בסימון טריטוריה. במובן זה ההחלטה להתיר הפגנות בהיקפים "פי שלושה וארבעה" מהמלצות המומחים אינה אקט משפטי אלא הפגנת כוח למען יראו וייראו. גם הבחירה להוציא החלטה דווקא במהלך שבת, כשאין באמת "פיקוח נפש", נובעת מאותו מניע. הדברים הגיעו לכך שהנשיא עמית היה אף נכון לקבוע תקדים מסוכן לפיו אם קיימת תת-אכיפה במגזר אחד (בקניונים), הדבר מעניק "היתר" למגזרים אחרים להצטרף אליו. במקום לדרוש אכיפה שוויונית והדוקה בכל מקום, הוא ייצר "שוויון בסיכון". זה עוד תוצר לוואי של השימוש במשפט ככלי ניגוח. האינטרסים של הציבור נזנחים.
חבל ששופטי ההרכב נמנעו להרים טלפון לעמיתיהם, השופטים ברק-ארז ושטיין, לפני שהכריעו. למרות שהיו אולי מפריעים למנוחת השבת שלהם, הם היו מגלים שהשניים ניתחו בשורת מאמרים סוגייה דומה לזו שאיתה התמודדו בפרשת לוכנר הנודעת. באותו עניין, מתחילת המאה הקודמת, שטף גל חקיקה סוציאליסטית את ארה"ב בניסיון להגן על "העובד הקטן" מדורסנות אדוני התעשייה. בניו-יורק נחקק חוק שהגביל את שעות העבודה היומית במאפיות ל-10 "בלבד". שופטי העליון, שראו עצמם כ"חומה האחרונה" בפני הסוציאליזם, החליטו לסמן טריטוריה. ביהירותם זלזלו בממצאים הרפואיים והכלכליים שהציגו להם המחוקקים וקבעו שזכות העובד "להסכים" לעבוד מצאת החמה עד לצאת הנשמה קדושה והגבלתה לא חוקתית. תגובת הנגד שאיימה לחסל את העליון האמריקאי קיבעה את ה'לוכנריזם' כמודל לכישלון משפטי מוסדי. בימינו, כל מועמד לשיפוט בעליון נדרש להצהיר על התנגדות ללוכנר. עדות לכך שכששפיטה הופכת ליומרת שליטה, היא נחרבת.
חבל שמה שנלמד שם בדם פועלים ובמשבר חוקתי קשה נשכח אצלנו: בסוף, לבית המשפט באמת אין לא מד-עומס הנדסי ולא ערכת החייאה לפצועים. יש לו רק את אמון הציבור, ועליו הוא חייב לשמור גם ובעיקר כשתחושת הנרדפות מזנבת בו.
