"הנשיא טראמפ, דונלד, ידידי היקר, המנהיגות הנחושה שלך הביאה פעם נוספת ניצחון אדיר לאמריקה. אני מצדיע לך!"
אכן, החילוץ של הנווט שמטוסו הופל בשמי איראן היה מבצע מרשים עם סוף טוב, משמח. אבל כאשר מטוס מופל באש של מערכת הגנה אווירית שטראמפ, אותו טראמפ, הכריז שהושמדה סופית אין סיבה לחגוג ניצחון, בוודאי לא ניצחון אדיר. האמריקאים מאבדים באיראן מטוסים בקצב מדאיג. היעדר הניסיון הקרבי הוא פקטור; אולי גם אי-ההיכרות עם האזור. מכל מקום, היכולת של האיראנים להשיב מלחמה, באש נ"מ, בטילים בליסטיים, בכטב"מים, לשקם ולהשמיש מערכות שנפגעו, מפריכה את ההערכות האופטימיות של הדרג המדיני בארה"ב וישראל. הבעיה איננה רק של האמריקאים. היא פוגשת אותנו יום-יום, באוויר ועל הקרקע, בכל אזור בישראל.
1 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בעדכון על המלחמה עם איראן בבית הלבן
(צילום: AP Photo/Alex Brandon)
ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה, השאיר אחריו אמירה מהדהדת. "מלחמה היא עניין רציני מדי", אמר. "אסור להשאיר אותה לאנשי הצבא". נוכח מה שקורה במלחמה הנוכחית הוא יכול היה להוסיף לרשימה את המנהיגים הפוליטיים. במקום הערכות מפוכחות הם מספקים לבוחריהם משאלות לב; במקום עובדות, רטוריקה. הפיקוד הצבאי, מרצון או מאונס, נגרר אחריהם.
נתחיל בחידה המורכבת מכולן: מתי משטר כושל נשבר ומתפורר? מערכות מודיעין טועות בנושא הזה שוב ושוב; גם הפוליטיקאים. רבים זוכרים שבמהלך מלחמת האזרחים בסוריה, ב-2012, אהוד ברק הכריז בביטחון שמשטרו של אסד ייפול תוך שבועות. אחרים, במדים ובלי מדים, השמיעו הערכות דומות. מלחמת האזרחים הייתה לטבח המוני, הרוסים וחיזבאללה נחלצו לעזור, והשבועות היו לחודשים ושנים. ב-2024 המשטר נפל תוך ימים, ללא קרב של ממש.
או קחו מדינה הרבה יותר סימפטית, ישראל שמה. לאחר מפולת 7 באוקטובר כל מערכת מודיעין במערב העריכה שממשלת המחדל תיפול. זאת גם הייתה ההערכה של שרים בממשלה. בצלאל סמוטריץ', שאמר אותה בפומבי, לא היה השר היחיד. והנה, לא רק שהממשלה לא נפלה, היא גם מתכוונת להיות הממשלה הראשונה מאז 1988 שמכהנת לאורך קדנציה שלמה ואולי, אם תרגיש צורך, לדחות למועד בלתי ידוע את הבחירות. כוחנו בכישלוננו: הכישלון מחזק; הכישלון מאחד; הכישלון מייצב. לפעמים הפוליטיקה עובדת בניגוד לחוקי הטבע.
אין לדעת, אין לנבא, מוטב להצטנע
אפשר לחקור את הנושא מדינה אחר מדינה, כל מדינה והסיפור שלה. הלקח הוא שאין לדעת, אין לנבא, ומוטב להצטנע. מאות אלפי מפגינים יכולים לעשות את ההבדל בקייב או בכיכר ת'חריר בקהיר, אבל לא בטהרן או, להבדיל, בקפלן בתל-אביב. הרבה תלוי בנחישות של המשטר הקיים: הוא יכול להיות כושל בכל עניין אבל מוכשר ואכזר במאבק שלו לשרוד. הרבה תלוי באופוזיציה, מה היא מוכנה להקריב, האם יש מנהיגות חלופית או אין. אם אין אלטרנטיבה המשטר שורד, כמו באיראן, כמו בעזה. לפעמים השינוי קצר-מועד וקצר-נשימה: כמו שקרה לאחים המוסלמים במצרים; כמו שקרה לממשלת השינוי בישראל; לפעמים הוא בלוף, כמו בוונצואלה.
חיסול מנהיגים איננו ערובה לשום דבר. אם המשטר הקיים מושרש בחברה ומחובר בעבותות של אינטרסים, אידיאולוגיה, קרבת דם וקנאות דתית, הוא ימצא דרך למנות מנהיגים חילופיים. טראמפ מספר לעצמו סיפור כשהוא טוען שלאחר שחוסל דור אחד ודור שני של מנהיגים באיראן, הוא נושא ונותן עם הנהגה גמישה יותר, נוחה יותר. התהליך הפוך: את המנהיג הקיצוני שחוסל החליף מנהיג יותר קיצוני ממנו. הארגון חשוב מהמנהיג: ראו חיזבאללה, ראו חמאס.
ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת במלחמת העולם הראשונה, השאיר אחריו אמירה מהדהדת. "מלחמה היא עניין רציני מדי", אמר. "אסור להשאיר אותה לאנשי הצבא". נוכח מה שקורה במלחמה הנוכחית הוא יכול היה להוסיף לרשימה את המנהיגים הפוליטיים.
מעצמות-על מרשות לעצמן להכתיב משטר למדינות אחרות. כך נהגה ברית המועצות בשעתה ונוהגת רוסיה, כך נהגה ונוהגת ארה"ב. ישראל צריכה להתמקד בביטחון אזרחיה: כל מהלך מעבר לזה כרוך במגלמוניה. מנחם בגין שגה כשנזעק להציל את הנוצרים בלבנון ב-1982. נתניהו שגה כאשר הבטיח שינוי משטר באיראן. להבטחות לא היה כיסוי.
גם להבטחות להכרעה בלבנון לא היה כיסוי. לאחר מבצע חיצי הצפון שכנעו את התושבים שבעיית הרקטות מאחורינו: נותרו רק טילי הנ"ט והם ייעלמו במהלך הכניסה הקרקעית. חיזבאללה, מה שנותר ממנו, לא יעז להגיב. התברר שבעיית הרקטות לא נפתרה: לחיזבאללה יש מאגר רקטות ומאגר משגרים, והעיקר, די רוח לחימה; הנ"ט כבר לא מאיים על היישובים אבל הורג לוחמים. טעו המעריכים, טעו הפוליטיקאים, טעו הפרשנים. שוב טעו. בצר לו, שר הביטחון שוב מאיים לחסל מנהיגים. על משגרי הרקטות זה לא עושה שום רושם; ספק אם זה עושה רושם על היעד האמיתי של כ"ץ, בוחרי הפריימריז: מהאזעקות הם מתרשמים יותר.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזי"מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", כתב קלאוזביץ. גם ההפך נכון: מהלכים מדיניים הם המשך המלחמה באמצעים אחרים. גם בלבנון, גם בסוריה, גם בעזה, נדרשים מהלכים מדיניים שיבטיחו ביטחון. יש בהם סיכון, אבל סיכון יש גם בהמשך המצב הקיים, ללא תוכנית יציאה. הממשל האמריקאי מבין את זה; ממשלת ישראל מעדיפה לדחות את הקץ. ובינתיים האזרחים בצפון מוכים ברקטות והמלחמה על הקרקע מתרחבת ומסתבכת וגובה מחירים והממשלה חוגגת ניצחון שאיננו, ניצחון חלול.
