כשנדמה שהכל כבר נאמר על הניתוק והאטימות, על החיים המקבילים שמנהלים הפוליטיקאים אל מול המציאות, על האיפוק והאחריות שמגלים אזרחי ישראל אל מול נבחריהם שלא סופרים אותם ממטר, על בחורים שמקריבים כל יום את חייהם הצעירים מול חבורה של חדלי אישים שאמורה לייצג אותם ולא מוכנה להקריב מעצמה שום דבר – מגיע יום האתמול ומוכיח שתמיד יכול להיות עוד.
עוד יותר גרוע, עוד יותר מבזה, עוד יותר עלוב. עוד יותר מביש.
כי מה כבר יכולה להיות בושה יותר גדולה מאשר שבזמן שקוברים את רס"ן איתמר ספיר, לוחם מגלן – בוועדת החוץ והביטחון מתריע נציג של צה"ל על מחסור של 90 אלף משתמטים. וכשאשתו של ספיר ואם בנם בן השנה וחצי מספידה אותו – דנים שם בהארכת שירות הסדיר וקידום חוק ההשתמטות.
שבזמן שדודי אמסלם עומד על הדוכן במליאת הכנסת בעוד קרקס מביש וצורם מטעמו, ומטיח בח"כ מרב בן ארי שהקצף שיוצא לה מהפה הוא כמו של רוטווילר, מתחננת אמא מקריית-שמונה בפני חברי הכנסת והשרים שיבואו לצפון, אפילו רק לחמש דקות, לראות איך הם חיים שם, רחוק מהעין, רחוק מהלב.
ויתרתם עלינו, היא אומרת בכאב. אנחנו כבר לא אזרחי המדינה. היא גדלה עם קטיושות. הילדים שלה גדלים עם רחפני נפץ. צריך לסגור את העיר, היא אומרת. אנחנו חיים מנס לנס.
ומה יכול להיות מביש יותר מאשר שבזמן שחברי הכנסת מתכנסים במליאה כדי להצביע על פיזור הכנסת, משתטחים ילדי בתי הספר בצפון מתחת לשולחנות, מגנים על ראשיהם בכפות הידיים. בבוקר הם יצאו מהבית בחולצות לבנות, עם זר של פרחים על הראש וטנא ביד, נרגשים מחגיגת שבועות שמצפה להם אחרי חודשים ארוכים של אש בלי הפסקה. כזאת היא שגרת הפסקת האש שלהם. זה כבר לא פער, זה נתק. זה לא ויכוח פוליטי, זה אובדן בושה.
תתביישו
אז איך אתם לא מתביישים, רה"מ ושר הביטחון, כשאתם רואים את התמונות האלה: ילדים בגילם של הנכדים שלכם, רצים מבוהלים כדי למצוא מחסה שיגן עליהם. איזה כישלון גדול יותר יכול להיות למי שאחראי על הביטחון שלנו, לראות את התמונות האלה מקריית-שמונה ומיישובי הצפון. הרי אין שום הצלחה שמסוגלת להאפיל על תמונות של ילדים שנידפים לכל עבר מפחד הטילים או הכטב"מים. אין שום תירוץ שיכול להסביר את חוסר האחריות, אוזלת היד, הרשלנות, ההפקרה, על כך שאחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה אין לכם תשובה לאיום הכטב"מים, למרות שידעתם עליו. למרות שיכולתם לעשות הרבה דברים, כפי שאתם מנסים עכשיו, בחופזה, בבהלה, להיערך אליו.
אתם יכולים לנאום עד מחר על הניצחון המוחלט (רק תעדכנו קודם את מירי רגב), אבל נאום של אלף מילים לא יכול להשתוות למשפט אחד שאמרה אתמול אמא אחת מהצפון, כשסיפרה שהיא שולחת את ילדיה בשני אוטובוסים נפרדים, כדי שאם אחד מהם ייהרג, לפחות יישאר לה השני. אתם מבינים את זה, נתניהו וכ"ץ? אמא שולחת שני ילדים לגן ולבית הספר בהסעה נפרדת, כדי שיישאר לה לפחות אחד.
וכל זה קורה כשבידו של בן גביר דגל ישראל ענק. כנראה שככל שהכישלון שלו בתפקיד גדול יותר, כך גדלים ממדי הדגל. "ברוכים הבאים לישראל", הוא צועק אל מול המצלמות, "אנחנו בעלי הבית"
וכאילו כל הביזיון הזה לא מספיק, מפיץ אתמול השר לביטחון לאומי תיעוד שבו הוא נראה כשהוא משפיל את פעילי המשט שנתפסו. בתיעוד נראה בן גביר מסתובב בין הפעילים האזוקים כשהם כורעים על ברכיהם ומצחם נוגע ברצפה, לצלילי מנגינת "התקווה".
וכל זה קורה כשבידו של בן גביר דגל ישראל ענק. כנראה שככל שהכישלון שלו בתפקיד גדול יותר, כך גדלים ממדי הדגל. "ברוכים הבאים לישראל", הוא צועק אל מול המצלמות, "אנחנו בעלי הבית".
מה הוא חשב לעצמו, השר לביטחון לאומי. שהעולם ישפיל מבטו בפני מסע הרברבנות והיהירות שלו? שהוא ישתוק אל מול הביזיון הזה שתועד והופץ מיד באדיבות בן גביר? מובן שהתגובות לא איחרו לבוא. בינתיים "רק" איטליה, צרפת, בלגיה, הולנד, ספרד, קנדה, ארה"ב ובריטניה, אבל השבוע עוד לא נגמר.
אפילו השר האילם, שר החוץ, גדעון סער, נדרש לאירוע
זה היה כל כך נורא, שאפילו השר האילם, שר החוץ, גדעון סער, נדרש לאירוע, ותקף את השר על כך שגרם ביודעין נזק למדינה במופע המחפיר הזה ולא בפעם הראשונה. "לא, אתה לא הפנים של ישראל", כתב בטוויטר מי שהחליק לתוך הממשלה שבה יושב בן גביר כמו על וזלין.
נתניהו, שבהזדמנויות אחרות שתיקתו הייתה זועקת למרחקים, הבין שהפעם הוא צריך להגיב ומתח גם הוא ביקורת, עדינה אפעס, על בן גביר. "האופן שבו השר בן גביר נהג בפעילי המשט, אינו עולה בקנה אחד עם הערכים והנורמות של מדינת ישראל", אמר מי שהביא עלינו את האיש והתופעה כשהכניס אותו לממשלתו.
ברצינות, מר נתניהו? דווקא הרושם הוא שאלה הם בדיוק הערכים והנורמות של מדינת ישראל בשנים האחרונות.
לפחות ראינו השבוע מהם הערכים של רה"מ ורעייתו, שלא הטריחו את עצמם לאף הלוויה ולמעט מאוד ביקורי שבעה, אם בכלל, ואפילו לא לסתם ביקור אצל חטופים ששבו הביתה, אבל מיהרו ובאו לשבת עם ברדוגו, התעמולן מספר 1 של מכונת הרעל, זה ששמו הוזכר לאחרונה בהקשר לפגישה עם נשיא המדינה על ענייני החנינה לנתניהו.
סיפור של סדר עדיפויות.
בזמן שהכנסת הציגה שפל חדש, מיהר המועמד לראשות הממשלה ויו"ר ביחד, נפתלי בנט, לכנסת, במעין יריית פתיחה. הוא נוסע אל הסיעה שלו, אמר.
לרגע התבלבלתי. איזו סיעה, אמרתי.
'ביחד', אמר. יש עתיד פלוס בנט 2026.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיזה היה אחרי שביום ראשון ישב עם גדי איזנקוט. הדבר החשוב שיצא מהשיחה, זה שהוחלט לעבוד בשיתוף פעולה ולא לתקוף אחד את השני.
בכנסת הוא ישב עם ליברמן, עם גנץ – שהוא בקשר טוב איתו – ועם לפיד. המטרה שלו היא לייצר חזית חזקה מול ההשתמטות שתמרר ציבורית את חייהם של הח"כים שבעד החוק, ולדבר עם ח"כים ספציפיים בקואליציה.
מכיוון שהשבוע ראינו שנתניהו נחוש למשוך את הזמן ולהרחיק את הבחירות, נקווה שכניסתו של בנט למשחק היא לא מעט מדי.
או מאוחר מדי.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.05.26
