ביום רביעי נכנס אריה דרעי למליאת הכנסת. כמו תמיד הוא נראה טוב, מפגין נחישות וביטחון עצמי. לפי קבלת הפנים שעשו לו חברי הכנסת, כמו תיכוניסטים שמקבלים חבר שמגיע לכיתה אחרי ימים רבים שהבריז מהלימודים – נראה שדרעי "התפלח" מלא מעט דיונים.
היו שם מחיאות כפיים וקריאות שמחה, וגם קריצה בלתי נראית של שותפי סוד, שמעריצים בסתר ליבם את החבר שמצפצף על החוקים ועל המחויבויות ועושה כלבבו. דרעי הרים את שתי ידיו כמו שחקן, ותרם את חלקו לחגיגה בהשתחוות קלה וחיוך רחב לעבר הדוכן. לא נראתה על פניו שום מבוכה מכך שקבלת הפנים מעידה שיו"ר ש"ס מגיע לשם כמו תייר מזדמן, רק במקרים שזה נוגע לציפור הנפש של המפלגות החרדיות.
במקרה הזה ציפור הנפש הייתה ההצבעה בקריאה טרומית על "חוק המעונות" של סגן השר ישראל אייכלר. אותו חוק שנועד לאפשר את המשך סבסוד המעונות לילדי אברכים, גם כשהאב מוגדר כחייב גיוס ואינו משרת בצה"ל, חוק שמכונה בצדק "חוק עוקף גיוס".
לאחר ההצבעה, שעברה תחת מכבש לחצים של ראש הממשלה, הטיח דרעי דברים קשים בחברי הכנסת שהתנגדו לחוק. "ההצבעה הנפשעת שלכם נגד חוק המעונות מוכיחה עד כמה גדולה שנאתכם לציבור החרדי", אמר.
שנאה לציבור החרדי, מר דרעי? מעניין מה מביא אותך למסקנה הזאת. כי הרי מה יכול האזרח הישראלי הנורמטיבי להרגיש כלפי אלה שהתנו את העברת החוק המתועב הזה, בכך שאם לא יעבור הם יצביעו בעד ועדת חקירה ממלכתית.
במילים אחרות: אם לא תיתנו לנו סבסוד עבור האברכים המשתמטים – אנחנו נצביע בעד ועדת חקירה ממלכתית, שזה כידוע הגדול בפחדיו של נתניהו.
אין חשש שמישהו אחר יגנוב לכם את ה"פטנט". אין עוד הרבה סיעות ש-7 באוקטובר נוגע בהן כאילו היה רעידת אדמה בנפאל או צונאמי בתאילנד. שיכולות להתייחס למשפחות השכולות כאילו היו אוויר
הפשט הוא, שחוק המעונות, שעלותו נאמדת בכ-200 מיליון שקל בשנה (עבור ההורים עצמם מדובר בהטבה משמעותית בסך 1,200–2,500 שקל בחודש), עבר את הקריאה הטרומית תוך סחיטה של ראש הממשלה. המפלגות החרדיות זיהו אמצעי סחיטה רגיש ועוצמתי כלפי נתניהו, שהפחדים האישיים והחשש האובססיבי שלו מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, יגרמו לו לשלם כל מחיר, עד שאני מתפלאת שהן לא משתמשות באמצעי הזה לדברים נוספים. הרי לומדים את זה בכל קורס ראשוני לסחיטה: גובה דמי הסחיטה זה פונקציה של פחדי הנסחט.
לכן אחיי החרדים, קבלו עצה: אל תהיו פראיירים. רק מעונות? תשתמשו באיום בוועדת חקירה כל אימת שצריך. זו נוסחת הפלא שלכם, הקוד לקופת האוצר. מה עם תחבורה ציבורית, תמיכה כלכלית, מענק מיוחד לכלות וחתנים, תוספת עידוד לנכדים.
ואין חשש שמישהו אחר יגנוב לכם את ה"פטנט". אין עוד הרבה סיעות ש-7 באוקטובר נוגע בהן כאילו היה רעידת אדמה בנפאל או צונאמי בתאילנד. שיכולות להתייחס למשפחות השכולות כאילו היו אוויר.
אבל אי-אפשר לבוא בטענות אליכם. או רק אליכם. יש אדם אחד שאחראי לכל ההתפרקות הזאת וזה ראש הממשלה. לא ראינו אתכם מעיזי פנים אל מול ראשי ממשלות אחרים, כמו שרון למשל. ברגע שנמנעתם בממשלתו מהצבעה על התקציב – באותו לילה פוטרתם. לממשלה שקמה אחרי, כבר לא הוזמנתם.
אז תמשיכו ככה, לספסר בדם חללי מלחמת 7 באוקטובר. תסחטו כל מה שאפשר תחת האיום שאם לא תקבלו – תצביעו בעד ועדת חקירה.
ואחר כך תתפלאו איך זה שהציבור ה"שמאלני" שונא אתכם.
"איני יכול עוד". לא אצל ביבי
מי שהיה פה במלחמת לבנון הראשונה, לא יכול לשכוח את שלטי המחאה מול ביתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין. מדי יום היו נוספים לשלטים מספרי הנופלים במלחמת השולל הזאת. בגין, שהיה אישיות דיכאונית גם ככה, היה רואה את השלטים המשתנים, וזאת כנראה הייתה הסיבה המכרעת לפרישתו באוגוסט 1983, עם שלוש המילים הדרמטיות שאמרו הכל: "איני יכול עוד".
אל דאגה. אין חשש שזה מה שיקרה עם נתניהו. ולא רק מהטעם הטכני, שקבוצת המוחים תסולק מיד על ידי משטרת בן גביר או תורחק למקום שיבטיח ששלוותה של משפחת נתניהו לא תופר. אלא פשוט מפני שחוץ מהמלל הרוטיני של הבעת צער שלו ושל "רעייתי", הנושא לא מעכיר מדי את רוחו.
אבל זהו גם חלק מתהליך הנרמול שעובר עלינו. דברים שלפני כמה שנים היו מוציאים אלפים לרחובות, עוברים עכשיו תוך מועקה קלה. זוכרים את השלטים "שרון רוצח", "בגין רוצח", את ההפגנות, את ארגון "ארבע אימהות", את הוויכוח הציבורי הנוקב? לדעת הקהל ולמעורבות התקשורתית והפוליטית, היה חלק גדול בסופו של דבר ביציאה שלנו משם. עכשיו אנחנו בעיצומה של עוד מלחמה בלבנון. השלישית? הרביעית? מי סופר. חיילים נהרגים מדי יום. הצפון חי תחת איום מיידי, כולל נשים, זקנים וילדים. והציבור מקבל את מה שקורה שם כגזירת גורל. המשפחות השכולות עטופות באבלן, אנחנו מעיפים מבט בפנים הצעירות, היפות והמחייכות, שמשתקפות אלינו מעמודי העיתונים, מכותרות מהדורות החדשות, נאנחים בצער, ולמחרת הפנים מתחלפות בפנים אחרות.
דברים שלפני כמה שנים היו מוציאים אלפים לרחובות, עוברים עכשיו תוך מועקה קלה. זוכרים את השלטים "שרון רוצח", "בגין רוצח", את ההפגנות, את ארגון "ארבע אימהות", את הוויכוח הציבורי הנוקב? לדעת הקהל ולמעורבות התקשורתית והפוליטית, היה חלק גדול בסופו של דבר ביציאה שלנו משם. עכשיו אנחנו בעיצומה של עוד מלחמה בלבנון. השלישית? הרביעית? מי סופר
זה הביביזם. וזה לא רק האיש. זה האופן שבו הוא עיצב בעשרות השנים האחרונות את הציבור מולו. והציבור משלים עם דברים שלא היה מעלה בדעתו לקבל פעם.
בהבדל אחד: היום לא אנחנו וגם לא הממשלה שלנו תקבע את המשך הקזת הדם בלבנון, או את תנאי ההסכם עם איראן, אלא נשיא שלא שם על אף אחד ושאין לו שום סנטימנט אלינו – לא יותר מאשר יש לו אל מדינות המפרץ שהוא קשור אליהן בנושאים כלכליים.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיבואו נפנים – ישראל הוצאה ממעגל ההתייעצות. נתניהו לא מסוגל להגיד "לא" לנשיא האמריקאי. ואנחנו ממשיכים עם המנטרה "גרעין איראני", כשמתחת לרדאר מאיים עלינו לא פחות הסעיף של הסרת הסנקציות הכלכליות, שכל הסדר או הסכם אמריקאי-איראני יהיה כרוך בביטולם.
אני לא יודעת להגיד אם איראן הייתה משתמשת בגרעין כלפינו. מה שאין ויכוח עליו, זה שכשיבוטלו הסנקציות הכלכליות, איראן תהפוך לאימפריה כלכלית שעד היום הסנקציות מנעו ממנה להיות.
לא בטוח, שאם נשים על כף המאזניים את האיום הגרעיני מול ביטול הסנקציות הכלכליות, האיום הגרעיני היה לוקח.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.26
